האווירה באולמות הייצור הענקיים של מפעל הטקסטיל מייסר שבין אל-קום היא קודרת. לראשונה מזה 47 שנה, מאז יום פתיחת המפעל על ידי הנשיא גמאל עבד אל-נאסר, המכונות פסקו מלפעול. מזה כשבוע תוצרת המפעל לא יוצאת משעריו. אחמד ג’אבר, עובד ותיק, שהחל את עבודתו עם הקמת המפעל, לן ליד המכונה.
ג’אבר הצטרף אל 4,200 מחבריו שפתחו בתחילת פברואר בשביתה, לראשונה בתולדות המפעל, בעקבות החלטת הממשלה שלא לשלם את הבונוס הצנוע לו הם זכאים. השובתים דורשים לקבל כבר עכשיו את הבונוס, עוד בטרם תושלם ההפרטה לטובת הבעלים ההודים החדשים, התאגיד אינדו-ראמה. החברה ההודית קיבלה זיכיון להפעלת המפעל במשך 25 שנה "עם אופציה להערכה", תמורת 125 מיליון לירות מצריות (כ-90 מיליון שקל). עוד דרישה של השובתים היא תשלום בונוס נוסף שהובטח על ידי שר הפיתוח מחמוד מוחיאדין בעקבות שביתה שנערכה בדצמבר בתאגיד הטקסטיל אל-מחאלה.
רבים מהעובדים סבורים ש"מתן זיכיון להפעלת המפעל" היא צורה מוסוות של הפרטה. עוד הם טוענים כי המפעל הופרט תמורת סכום זעום. על פי הערכות שווי התאגיד הוא כשלושה מיליארד לירות מצריות. יחד עם זאת, ובניגוד לשביתה שנערכה בתאגיד אל-מחאלה, כאן העובדים לא מתנגדים להפרטה. בשיחה עמם הם שבו וטענו "אנו מברכים את הבעלים החדשים, אבל את ההסכמים הקיבוציים יש לכבד".
בינתיים, לא נרשמו נפגעים כתוצאה מההפגנות והשביתה הארוכה. אושפזו רק שלושה עובדים כתוצאה ממכת קור שקיבלו בעת ששמרו בלילה על מתקני החברה. יחד עם זאת, בשורת השביתה התפשטה לעבר מפעלים נוספים, ו-11 אלף העובדים במפעלי הטקסטיל הוותיקים שבכפר אל-דאוור, החליטו להצטרף לשביתה בדרישה לתוספות שכר. הם גם דורשים שיפור השירות הרפואי שהם מקבלים, בחירות דמוקרטיות לוועדי העובדים ולאיגוד עובדי הטקסטיל ופיטורי יו"ר מועצת המנהלים של החברה.
השביתות גם הגיעו לבירה קהיר. אלפי עובדים במשחטות העוף שבתו במשך יומיים בדרישה לתשלום תוספת שכר. ביום ראשון האחרון העובדים של מנסורה-ספיין פתחו בשביתת רעב כדי למחות על אי-תשלום שכר לעובדים שלא הגיעו לעבודה מפאת מחלה.
ובחזרה לשבין אל-קום. על פי המידע שנמסר, יו"ר איגוד עובדי הטקסטיל של מצרים, חוסיין מג’אוור, הגיע להסכמה עם מנהל המפעל מוחסן אל-גילאני ומזכ"ל האיגוד המקצועי בעיר, סעיד אל-ג’וארי, בדבר תשלום של 5.8 מיליון לירות מצריות לעובדים בטרם יועבר המפעל לידי המשקיעים ההודים. אבל ההסכמה לא שמה קץ לשביתה. העובדים חוששים שראשי האיגוד "מוכרים אותם" ושמדובר על צעד שננקט על מנת לאפשר את העברת המפעל למשקיעים ללא התנגדות.
על פי ההסכמה שהושגה עוד בטרם ההפרטה, העובדים אמורים היו לקבל 12% ממניות המפעל. את המניות הם אמורים היו לקבל לפני העברת הבעלות לידי המשקיעים, אבל הם טרם קיבלו זאת והם רוצים לקבל את המניות עכשיו. רוב העובדים מועסקים במפעל יותר מ-35 שנה והם חוששים לעתידם. בעלות ולו חלקית של המפעל היא עבורם תעודת ביטוח לקראת הבאות.
אל-ג’ובארי הציג את סיכומים עם ההנהלה, אך העובדים סירבו להפסיק את השביתה ואת המחאות; הוא כינה אותם "מחבלים שכל מטרתם לחבל בעתיד החברה". עוד הדגיש יו"ר האיגוד הארצי כי "קיימות קבוצות של עובדים הפועלות במחתרת כדי להרוס את התאגיד". בתגובה מסרו העובדים שמאז תחילת השביתה והשתלטותם על מתקני החברה, דבר לא קרה לקווי הייצור ולמכונות. "אנו נשמור את המפעל בידינו עד שנקבל את כל הזכויות המגיעות לנו" אמר אחד השובתים והדגיש "אין ‘מחבלים’ בין העובדים ואין לנו מטרות פוליטיות. אנו רוצים את הזכויות שלנו".
המשך היחס המשפיל מצד ההנהלה, תנאי העבודה הקשים והשכר הזעום הם הסיבות להמשך גל השביתות במצרים. "אני משתכר 400 לירות מצריות לחודש (כ-300 שקל) לאחר שצברתי ותק של 14 שנה בעבודה" מספר עבדל-חאמיד סלח. "שכר הדירה הוא 300 לירות לחודש ומה נותר למשפחה?" הוא שואל. בפיהם של חבריו יש סיפורים דומים: שכר נמוך, מחיה יקרה ועבודה קשה. בשנה האחרונה נאסר על העובדים להשתמש במתקני הנופש של החברה, כולל מתקני הספורט, חרף העובדה שהם נאלצים לשלם דמי שימוש משכרם הנמוך. גם נאסר עליהם להתפלל במסגד החדש שהקימה החברה. לדעתם, גם ראשי האיגוד אחראים לנעשה בתאגיד. "ראשי האיגוד עשו יד אחת עם ההנהלה" טוען אחד מראשי השביתה, "הם מסרבים להצטרף לשביתה ויושבים בבית קפה ולא עושים דבר".
מצריים היא הצרפת של המזרח התיכון… מדינה מהפכנית.
אני מקווה שלמרות השיטות של לשחד ראשי איגודים הם יצליחו בסוף לקבל את מה שהם דורשים.
נראה לי שדבר אחד אפשר לזקוף לזכותינו ולזכות האמריקאים, שתבענו את המושג "מחבלים" ו"טרוריסטים" וזה הלך כ"כ טוב, שאפילו מדינות ערביות משתמשות בזה כדי להצדיק הפרטה נפשעת.
מצרים איננה הצרפת של המזרח התיכון. מצרים היא המצרים של המזרח התחיכון ובכאפר דוואר העובדים נאבקים למען זכויותיהם מזה מאה שנה.
Thank you Ahmad for your remark. I just have a friendly remark that also we should revise our terminologies and get rid of such eurocentric terms such as the "Middle East" (the middle east of Europe).
אז בהתאם לכך אל תשוו בין שום מאורע היסטורי אחד לשני… ויהיה לכם עולם "אמיתי" מאוד מבחינה מושגית, אקזיסטנציאליסטי, השפה תותאם און-ליין לסיטואציה הקיימת ובצורה מדויקת מאוד וכך אגב, כל השוואה כלשהי בין כל מצב לכל מצב (כמו למשל המונח "אוטיזם ישראלי" פוגע באוטיזם וכו’) כנ"ל השוואה בין רצחי עם שונים, בין ישראל לארה"ב, בין מהפכה למהפכה, בין עם רדום אחד לעם רדום אחר, בין מדינה מחרחרת מלחמה אחת לשניה.
יכולים להיות 2 סוגי שיח: אחד שמדבר על הדבר כשלעצמו והשני שמשווה בין דבר אחד לאחר, תוך כדי הסתמכות על האקסיומה שבני אדם במשטר המדיני פועלים בצורה דומה.
אולי ההשוואה כלעצמה לא נכונה, זה משהו אחר, ולכך אני מבקשת הסבר.
כולי הערכה לעובדים המצרים, שמבינים שהפגיעה האמיתית בהם אינה ההפרטה, אלא שבירת ההסכמים הקיבוציים.
אולי תתעניינו לדעת שיש עוד שביתה המונית בע’אזל אל-מחללה, עשרים אלף שובתים במהלך אתמול ואלפי מתבצרים בלילה, שובתים שצועקים ססמאות נגד הממשלה והבנק העולמי, שהדפו את כוחות המשטרה שבאו להשתיק אותם, ושתוקפים גם את האיגודים המקצועיים שלהם, שעושים, כבכל מקום, יד אחת עם הממשלה ולמעשה עם ההון נגד העובדים.
כל הכבוד להם.
עדכונים בשפה האנגלית:
— קישור —