כנס המועצה הארצית של חד"ש היה כנס רב משתתפים בו התקיימו דיונים רציניים על הבעיות הפוליטיות והחברתיות של הפלסטינים אזרחי ישראל. אני הצעתי בכנס לקבל החלטה מיוחדת, המברכת את יו"ר ועדת המעקב, שאוקי חטיב, ואת הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל, על יוזמתם המבורכת לפרסום הצעת המסמך – "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל". נשיאות המועצה התייחסה להצעתי וטענה שבהרצאת  יו"ר חד"ש, מוחמד ברכה, הוא מברך את יוזמי המסמך ואין צורך בברכה נוספת. התייחסתי בחיוב לתשובת הנשיאות וקיבלתי בסיפוק שהמועצה אישרה פה אחד את הרצאת מוחמד ברכה.

לצערי, כעבור שלושה ימים השתתפתי בכינוס מק"י במחוז תל-אביב והייתי עד לכך שחברים שהשתתפו בכנס מועצת חד"ש והיו שותפים להצבעה פה אחד המאשרת את הרצאת יושב ראש חד"ש – הביעו הסתייגויות מהמסמך.

מובן שמעסיקה אותי השאלה כיצד להסביר את הסתירה בהצבעה של חברים  שהשתתפו בשני הכנסים.

מדובר במסמך שהציבור הישראלי מגלה תשומת לב רבה כלפיו. במאמר ראשי ב"הארץ" ובמאמרים נוספים היינו עדים ליחס ענייני ואף גילויים חיוביים של אהדה. להוציא את מאמרו של זאב שיף, עיתונאי הידוע בתמיכתו במדיניות הממשלה, שנזקק למצוא סימוכין להסתייגויות שלו מהמסמך בנבירה בנבכי ההיסטוריה. שיף מתייחס בהרחבה לוויכוח שפרץ בוועד המרכזי של מק"י בין משה סנה ובין אמיל חביבי, כאשר סנה וגם מיקוניס מאשימים את אמיל חביבי בשיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים המבקשים להשמיד את ישראל. עמידתו האיתנה של אמיל חביבי על זכויותיו הצודקות של העם הערבי הפלסטיני גררה, למרבה הכאב, גורמים לא מבוטלים בוועד המרכזי של מק"י להציגו כמי שחובר במזיד לגורמים ששמו לעצמם כמטרה להשמיד את ישראל.

עלילה זו קוממה רבים מחברי הוועד המרכזי, ואני ביניהם, שראו בדברי סנה ומיקוניס עלילה שפלה על מנהיג רב פעלים בדמותו של אמיל חביבי. אין ספק ששיף מזכיר נשכחות כדי למצוא לו תנא מסייע כדי לעורר את הציבור הישראלי להתנגדות למסמך. אי אפשר שלא להביע סלידה מעיתונאי ישראלי המגייס עלילת דם שפלה נגד אמיל חביבי כדי לנגח באמצעותה את מחברי המסמך, ולהעמידם כמי שמאיימים על קיומה של מדינת ישראל.

אינני מבין את המסתייגים. האם זו אינה זכותם הטבעית של נציגי ציבור פלסטיני החי בישראל לדון בבעיותיהם ולחבר מסמך המשקף את דעתם? מסמך הנפתח בהצהרה הדורשת "הכרת המדינה באחריותה לנכבה הפלסטינית בשנת 1948. הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת לאזרחיה היהודים ולאזרחיה הערבים הפלסטינים. מה הפגם בתביעות אלו?

גם במאמרי הקודמים הדגשתי שהמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית מאז הקמתה ובהמשך המפלגה הקומוניסטית הישראלית ראו את תפקידם החשוב במאבק נגד האפליה הלאומית כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל ובעד שוויון זכויות לאומי ואזרחי. למעשה, יעדים אלו – שהיו בבסיס פעילותה של המפלגה הקומוניסטית עשרות שנים – מהווים את הבסיס וכוח המניע לפרסום המסמך על ידי מנסחיו – נציגיו של הציבור שבשמו הם פועלים.

אין ספק שהמסמך נועד לדיון ציבורי וייתכן שבעקבות הדיון יחליטו מחברי המסמך על שינויים כאלו או אחרים. הבעיה שמטרידה אותי ומניעה אותי להתייחס לדברים היא איך לגייס את כלל הציבור בישראל לגלות יחס חיובי למסמך הזה.

יש לשים לב לעובדה שהמסמך פורסם בתקופה בו מעמיק הוויכוח בציבור הישראלי בין חוגים השוללים לחלוטין מתן זכויות לציבור הפלסטיני ובין חוגים שלוחמים ללא לאות למתן שוויון לאומי ואזרחי לכלל האזרחים החיים במדינת ישראל.

המסמך פורסם בימים קודרים כאשר הציבור בישראל הוּלַך שולל על ידי מנהיגיו בצדקת הטירוף של מלחמת לבנון. מנהיגות שהעלתה אותנו על שרטון מדמם, ולציבור בישראל ניסתה למכור את הכזב בדבר נחיצותה של המלחמה.

המסמך פורסם בתקופה בה מתעצמים החוגים הקוראים להתכונן למלחמה הבאה, ולעומתם הולך וגדל המחנה המעלה סימני שאלה ושולל שלילה מוחלטת את האפשרות ששוב נעלה על משעולים מדממים, שלא יביאו מאומה חוץ משכול ויתמות.

המסמך פורסם בימים שמתעצם המחנה שאינו מוכן לקבל את הגישה של ממשלת ישראל – גישה הדוחה בהחלטיות רבה כל יד המושטת לשיחות שלום.

במיוחד בימים אלו חשוב שאוזננו תהיה כרויה למאווי האזרחים הפלסטינים החיים בתוכנו, ונאזין ברוב קשב לקריאתם ליישום המאווים הצודקים ולמימוש זכויותיהם האלמנטריות, כפי שבאו לידי ביטוי במסמך המדובר. הכרחי לקיים דיון תוך מתן כבוד והכרה בזכותו של ציבור המהווה כחמישית מהאוכלוסייה. הכרחי לקיים דיון פורה ולשתף יותר אנשי רוח ומנהיגים פוליטיים משני הצדדים, כשהבסיס המשותף להם הוא הכרה בזכותו של העם הפלסטיני למולדת משלו.

לכן ישנה חשיבות רבה בימים אלו להרחיב את מחנה השלום, להגביר את המאמץ בליכוד שורותיו ולהתמיד ללא לאות בפילוס דרך אל הציבור הישראלי כדי לשחררו ממקסמי השווא בהם חלקים רבים שבויים עדיין.

לא לתת לגילויים מסמרי שיער לעבור לסדר היום בלי תגובה לוחמת וסוחפת של מחנה השלום. כדוגמת נטיעת עצי זית על ידי חיילי צה"ל במתחמים של מתנחלים, שנתנו ידם לעקירת עצי זית של חקלאים פלסטינים.

אני מודע לשלל ההבדלים האידיאולוגיים במחנה השלום, אך אין ספק שרב הוא המשותף. חשוב בימים אלו לחתור להקמת חזית של שלום על בסיס המשותף תוך מתן כבוד לייחודו של כל מרכיב באותה חזית. יש להגביר את שיתוף הפעולה בין חד"ש, בל"ד, הרשימה המוסלמית ותע"ל. שיתוף פעולה זה הוא תנאי להקמת חזית לוחמת אליה יש לקרב חוגי שמאל ממרצ ומארגונים שוחרי שלום.

לנוכח התעמולה השקרית נגד כל חברי הכנסת הערבים, שכביכול בוגדים בשליחותם כנציגי האוכלוסייה שבחרה בהם, לנוכח גלי משטמה בלתי מרוסנת נגד חברי הכנסת הערבים, חשוב להעמיד על סדר היום הציבורי דיון מעמיק בדבר נחיצותה של חזית מאוחדת לבלימת הגל העכור והמסוכן.

Share on Facebook