בתחילת השבוע שקעתי, כמו כולם, בבוץ המשטרתי שלנו וניסיתי להבדיל בין הנוכלים יותר והנוכלים פחות. זו לא היתה משימה קלה, שכן כל העיתונים טענו, כמעט פה אחד, שנפלנו מן הפח אל הפחת. זוהי גם התחושה ברחוב, ככל שיכולתי להסיק משיטוטי במרכז העיר ומשיחות רבות עם עוברים ושבים. גם אלה שחגגו את התפטרותו של המפכ"ל היוצא משה קראדי לא בדיוק יצאו מעורם מרוב שמחה כאשר גילו שמחליפו, יעקב גנות, הסתבך בעבר בפרשיות שוחד ושחיתות. השר לביטחון פנים אבי דיכטר דחה בבוז את הביקורת על המינוי, והחליט לחזר אחרי דעת הקהל הפופוליסטית. "אצל המשפטנים", טען דיכטר הלא-חכם, "רק האמא תרזה היתה ראויה לתפקיד המפכ"ל".
קשה לי להבין איך איש כמו דיכטר מונה לתפקיד ראש השב"כ, אבל כבר מזמן התנערנו מכל האשליות על אנשים כמוהו. אבל כדאי להרביץ בו קצת תורה. דווקא הממשלה שבה מכהן הפוליטיקאי הטירון דיכטר תלויה כמעט לחלוטין באנשים שיש להם רגישות ועירנות כלפי כל פגיעה בשלטון החוק. "קדימה" היא אכולת שחיתות, זוהי הבטן הרכה שלה, ומי ששולח איש של אולמרט כמו מיקי לוי לכהן כסגן מפכ"ל אחרי התייעצות חשאית עם מקורביו של אולמרט הבקיע שער עצמי מראש. ייתכן שלמיקי לוי יש סגולות נפלאות שרק העיוורון שלנו לקסמם של אנשי הממסד מונע מאיתנו לזהות אותן. אבל אולמרט, שבקושי מסוגל לפלס את דרכו במסדרונות העוצמה בשל ערימת התיקים המחכה לו בכל פינה, דוחף בכל כוחו את מינויו של לוי, שישב לו בשקט בוואשינגטון ועשה חיים משוגעים. זכותנו המלאה היא להיות זהירים וחשדניים. כנראה שדיכטר והבוס שלו אולמרט הגיעו ביחד למסקנה שהצדק צריך לא רק לא להיעשות אלא גם לא להיראות.
חברים שלי לדעה סבורים שריבוי המשפטים, התיקים והחשדות נגד אנשי ציבור משמש את הסקטור הפרטי כדי לרסן ולדכא את הסקטור הציבורי ואת הדרג הפוליטי. גם אני חשבתי כך שנים רבות, ולא מתעלם מהתהליך הזה גם היום. בעבר פעלו רבים מאבירי שלטון החוק נגד עסקנים מזרחים (זה התחיל אולי בשר אהרן אבו-חצירה) גם כדי לרסן את התנגדותם לתקציב שהיטיב עם העשירונים העליונים ולרכך את הביקורת הציבורית נגד הניאו-ליברליזם הקניבלי. עם זאת, אין לשחרר את העסקנים או את עובדי המדינה הבכירים (כולל שוטרים) מאחריותם למתרחש. המגמה המרכזית היא אמנם להפנות את כל הזרקורים כלפי הסקטור הציבורי והפוליטיקאים, אבל השחיתות בכל זאת קיימת ומתגברת, והיא מכבידה על המורל ועל סיכויי ההישרדות של החברה הישראלית.
הקשרים בין בכירי המשטרה לבין כרישי הפשע המאורגן הם מדאיגים, אפילו ממאירים. אין צורך לומר שלא כל העסקנים או השוטרים הם מושחתים, אבל ממדי התופעה הם מפלצתיים, וקשה מאוד להילחם נגדם בהוויה ובתודעה שנוצרו כאן. אם עשירים ונוצצים ממשיכים לשמור על הסטטוס החברתי שלהם גם אחרי שנתפסו בפשעים חמורים, קשה מאוד לבער את השחיתות באקלים כזה. קוראים ותיקים יזכרו אולי את הביקורת הקשה שהוטחה כאן נגד רוברט מקסוול, ידידם של הנשיא המנוח חיים הרצוג ושל שמעון פרס, שזכה כאן להלוויה ממלכתית חרף העובדה שחמס את קופת הפנסיה של אלפי עובדיו ברשת ה"מירור" הבריטית. מעניין שכותבים רבים, כמו בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין (שעוד נחזור אליו היום) מקוננים השכם והערב על אנשי השמאל שמוציאים את דיבת הארץ רעה. הם שוכחים שרק אנשים כמונו, שמוחים על העוולות ועל הפצצות ילדים, מצילים את שמה הטוב של ישראל. מי שקבר את מקסוול כאן ברוב פאר הכפיש את שמה של ישראל בעמים, ולא אלה שמחו נגד הטיפול הממסדי בנוכל הזה.
גם היחס של הממסד הדתי לשחיתות מאכזב מאוד, וכמעט שלא שומעים מרבנים דברי גינוי נגד מיליארדרים מושחתים, בעיקר כאלה שפשעו בחוץ לארץ. הם מקנים לנו את התחושה, שמותר לגנוב מן הגויים, כפי שטוענים נגדנו האנטישמים. הממסד הדתי-אורתודוכסי בארץ עולה על בריקדות בנושאים זניחים שאין להם משמעות מוסרית כמו כשרות או מסיבות סילבסטר, אבל לא משמיע קול זעקה כאשר מנשלים ורומסים ערבים, או מבצעים הוצאות להורג בלי משפט, או גונבים כספי ציבור. ביום שבו גוף ציבורי גדול יסרב לקבל כסף מסוחרי נשק ומאנשים אחרים שמקור הונם מפוקפק, נתחיל להתייחס יותר ברצינות לקינות נגד השחיתות. לפחות בינתיים אנשים כאלה רואים עצמם כמועמדים למשרות בכירות במדינה.
לכן היתה סיבה טובה לקורת רוח מתונה השבוע, חרף הדו"ח הנורא. ועדת זיילר הנפיקה דו"ח חמור, והצליחה להישמר מהדלפות ככל האפשר. גם סילוקו של קראדי היה נחוץ מבחינה היגיינית. עם זאת, ההתערבות החפוזה והמטופשת של דיכטר ניטרלה קצת את ורדי זיילר וחבריו. נראה שגורלו של זיילר לא שפר עליו לאחרונה, ושהמסקנות שהוא מוציא מנוצלות לרעה. לא נותר לפרשנים מהשמאל אלא להתייחס בחשדנות ביקורתית לכל המעורבים בכל הפרשיות. למצער אנחנו פטורים מהעונש הנורא שהטילו על עצמם הפרשנים השמרנים והליברלים המקורבים למרכז הלאומני. אצלנו אין אתרוגים, וגם השופטים הם שפיטים. אנחנו גם לא משתמשים באסונות הפוקדים אותנו חדשים לבקרים כדי להתבכיין ולהצדיק את התקרנפותנו, כפי שעשו השבוע אמנון רובינשטיין וא.ב יהושע.
באופן אישי, תמיד חיבבתי את שניהם, חרף הביקורת הקשה. ליהושע אני זוכר את "מסע הערב של יתיר", את "מול היערות" והרבה ספרים וסיפורים טובים אחרים; רובינשטיין הוא איש מבריק ונעים הליכות, התגלמות מעלותיה הטובות של הבורגנות הליברלית. לשניהם היתה השקפה מתונה יחסית בנושאי הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל בדרך כלל התמוטטו ותמכו בממסד בשעות חירום ומלחמה, כולל המלחמות של ציר הרשע האמריקאי נגד עיראק. מנקודת מבט רעיונית יהושע היה מעין סוציאל-דמוקרט מתון ואילו רובינשטיין נחשב למגן נלהב של היוזמה החופשית, אבל ייתכן שהסתייג פה ושם מגילוייה החמורים במיוחד של האידיאולוגיה התאצ’ריסטית. שניהם תמכו בממשלת אולמרט-עמיר פרץ גם אחרי שפתחה במלחמה תוקפנית נגד לבנון, ויש להם מקום באגף הרהוט של המרכז הלאומני.
זה לא בדיוק מקרי ששניהם הופיעו בסוף השבוע שעבר בראיונות אפוקליפטיים בעיתונים. רובינשטיין במוסף "הארץ" ויהושע ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות". שניהם הביעו ייאוש קיומי חמור: ישראל אולי טעתה והקימה יותר מדי התנחלויות, אבל הקיצוניות הפלסטינית והמוסלמית מאיימת עליהם, הם חוששים מהשמדה, משואה גרעינית ורובינשטיין חזר שוב על הפיזמונים החביבים עליו נגד השמאל המקומי והבינלאומי שפנו נגד ישראל ונגד הציונות. עצוב להם, והעצב והייאוש (שהוא גם שייך לגיל. אני מתחיל להבין את זה יותר ויותר בכל יום) מוליך אותם ימינה. הם פנו למחנה הביטחוניסטי, לימין העולמי, להסכמה שבשתיקה עם הדיכוי, הכיבוש והסיכולים הממוקדים למיניהם. התהליך הוא ברור, ולצערי גם חד-סטרי: ייאוש מהחברה, מהמדינה ומהשחיתות, אימוץ ההשקפה הימנית שהעולם כולו הוא עתה זירת מאבק בין המערב הנוצרי לבין האיסלם (ואנחנו שייכים כמובן למערב), פסימיזם קיסינג’רי במדיניות החוץ והביטחון, אוריינטציה על ארצות-הברית של ג’ורג’ בוש. בסוף הדרך מצפה ההתקרנפות המוחלטת והמכנה המשותף עם המתנחלים ועם תומכיהם, שכן כולנו מגויסים למלחמת הקודש נגד המוסלמים.
כיוון שמדובר כאן במצב מנטלי ולא רק בפרי של חשיבה רציונלית, אין הרבה טעם להתווכח. אני עצמי סבור, כמו רבים באירופה, שיש פנים רבות לאיסלם ושיש לעשות הכול כדי למנוע התלקחות בין המערב לבין מאות מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. גם ההיסטריה הגרעינית היא מוגזמת, ומאפשרת למטורפים פוליטיים כמו אפרים סנה (סגן שר הביטחון מטעם העבודה!) לקבוע את סדר יומו של הממסד. מדוע צריכים אנשים כמו יהושע ורובינשטיין לרעוד מאפס קצה של פצצה אירנית, כאשר לישראל יש ארסנל אדיר של נשק מרתיע לפי הדיווחים בכל כלי התקשורת בעולם, וכפי שאולמרט הודה בעצמו? האם הם מעלים בדעתם, ולו רק לרגע, שהאירנים בעצם חוששים שדווקא אנחנו נעשה שימוש לרעה בנשק הגרעיני שלנו?
3) משפטי כוח, כשאנשי שיחך נותנים לך תחושה שהם כל יכולים ומצבך ביש:
– "אתה חש כמו זבוב שנלכד בקורי עכביש, וכמה שינסה להשתחרר, יסתבך יותר". אמרתי משהו אודות העכביש, אלא שבן שיחי אמר, לא, התכוונתי שאתה דווקא זה שאינו יכול להחלץ, אתה הזבוב"
-"אתה רגוע, אך חסרים לך ביטים" (ובקול שקט יותר "של מידע"). הכוונה שאיני יודע עד כמה מצבי קשה ועם מי יש לי עסק.
"אתה כמו שפינוזה, כמה שניסה להחלץ מאיתנו, ככה הסתבך יותר" (בן שיחי הוא בור, אך כאן הוא יוצר לי הן דימוי של עוכר ישראל, והן דימוי הנילכד).
– "אתה בשבילנו פשפש קטן".
– "פגענו במשה קרוי שהיה באוסטרליה" (הבוס שלי שמואל מלמד עשה דוקטורט בסידני) ונפגע גם בך בחו"ל אם —
"נוכל להדביק לך איידס". פעם, כשהתעוררתי בדירתי ברעננה, ב-1988, אמנם מצאתי ליד הכר צמר גפן ומזרק נטול מחט.
4) שיבושים דקים
כמה צילומים או תמונות שהדבקתי על הקיר בקיטון העבודה שלי. התמונות הללו יום אחד, הודבקו מחדש באותו מקום, אך תוך הטייה דקה של מעלה או חצי מעלה. וכיוצא בזה, שינויים דקים.
5) מחוות סלידה ממך
למשל, טון דיבור כלפי מצד נשים במערכת, שקראתי לו ביני לביני "טון העצירות" (כאילו הדובר סובל מעצירות). טון הסלידה נועד לתת לך הרגשה כאילו אתה חלאת אדם, "מלוכלך", פסיכופט וכך הלאה. לעיתים מדברים כלפיך בטון מגנה ודברים מגנים ושאר דברים.
________
טוב שביקשת ממני להעלות זאת. הדברים אמנם מתועדים ברשימותי, כתבתי מאז גיל 13 יומן אישי, אך לא הקלדתי זאת זאת באורח שיטתי בנושא המסויים הזה.
יש אינדיקציות ששיטות אלו ננקטות בהרחבה בסביבות שחיתות בישראל. הדברים מהדהדים כמו "פלנטה אחרת", אם להשתמש בביטוי של ק. צ’טניק.
ותיקון טעות: סעיף 1 שורה 3: אוגוסט 1985 (ולא 1995)
אולי באמת בהשפעת הגיל אני מרשה לעצמי להתבטא ללא כחל וסרק: אני מתעב את אלף בית (וחברו שמתקרא "עמוס") ואת רובינשטיין. יהושע הוא אדם ברוך כשרון, אבל במקום להקדיש את מתת האל לעשיית שלום ורווחה למיליונים הוא נעשה ציוניסט אגרסיבי ורמאי שדש בעקביו את זכויות ותקוות העם השכן. על חברו הקלויזנרי חבל לדבר. שמעתיו שוב ושוב בככר העיר (ע"ש הקדוש יצחק רבין (ללא מרכאות)) תמיד אש וגפרית על ערפאת ועל עם הארץ המושפל וגנוב ובלווית תוכחה צבועה נגד "לוקחי החוק לידיהם" הישראלים. ורובינשטיין – הוא הצטרף לגביזון בתמיכה פומבית בהטלת הגבלות נישואין על ערבים ישראלים ובכך נתן יד לביטול פומבי בוטה ולא הדיר של עקרון העל של שוויון זכויות כל האזרחים. בכלל האיסור על ערביי ישראל לחיות עם בני/בנות זוגם הפלסטינים וילדיהם בישראל הוא כל כך מפלצתי וגרמני שאני עדיין איני מצליח לשכנע את עצמי שאין זה חלום בלהות, סיוט בלבד ממנו אתעורר עד מהרה. ולחרא הזה פרופסור רובינשטיין הוא שותף מלא ומחזיק במניות הנהלה. נו, מה יש לצפות מאדם שאומר שהזכות לחיי משפחה אינה זכות אנוש אוניברסלית. הרי זכותו שלו לחיותץ עם משפחתו מעולם לא הוגבלה. אני תמיד חשבתי נולדתי כאן בשנות החמישים וכך כתוב בתעודת הלידה שלי, אבל לפתע מתברר לי שלא. נולדתי בברלין בשנות השלושים ופרופסורים וסופרים מובילי דעת קהל שותפים לפרוייקט המגלומני של ממלכת ישראל השלישית, שהיא מעל לכל מוסר וחוק. אכן, איזה עולם מוזר.
קראתי את הדברים שכתבת בתשומת לב רבה, והטיעונים שלך באמת מרשימים. לעתים תכופות אני מרגיש ממש כמוך, אבל משתדל להימנע מלתעב את כל המין האנושי ולחפש רק אנשים שיש לי איתם זהות רעיונית מוחלטת.
האידיאלוגיה הראשית ששולטת במדינת ישראל היא לצערי תועבה, וכבר מזמן ניערתי את חוצני ממנה, חרף חינוכי הקפדני לאור ערכי הממסד. אבל מעורבות חברתית-פוליטית במדינה מחייבת יותר סובלנות וסבלנות ובעיקר עיצוב כלים להבנת האחר. אני מתנגד לאנשים שציינת פחות או יותר מאותם נימוקים, אבל מסוגל בהחלט ליהנות מספר שכתבו. אם ז"דנוב באמת מת, אז אולי הגיע הזמן להשלים עם האבידה הגדולה. אני בעד חידוד מלא של האידיאולוגיה ושל המסקנות הפוליטיות המתבקשות ממנה, אבל מבלי לרוקן את התרבות מתוכנה הפלורליסטי ומבלי לשעבד את כולנו לחשיבה מוניסטית עקרה.
3) משפטי כוח, כשאנשי שיחך נותנים לך תחושה שהם כל יכולים ומצבך ביש:
"אתה חש כמו זבוב שנלכד בקורי עכביש, וכמה שינסה להשתחרר, יסתבך יותר". אמרתי משהו אודות העכביש, אלא שבן שיחי אמר, לא, התכוונתי שאתה דווקא זה שאינו יכול להחלץ, אתה הזבוב"
"אתה רגוע, אך חסרים לך ביטים" (ובקול שקט יותר "של מידע"). הכוונה שאיני יודע עד כמה מצבי קשה ועם מי יש לי עסק.
"אתה כמו שפינוזה, כמה שניסה להחלץ מאיתנו, ככה הסתבך יותר" (בן שיחי הוא בור, אך כאן הוא יוצר לי הן דימוי של עוכר ישראל, והן דימוי הנילכד).
"אתה בשבילנו פשפש קטן".
"פגענו במשה קרוי שהיה באוסטרליה" (הבוס שלי שמואל מלמד עשה דוקטורט בסידני) ונפגע גם בך בחו"ל אם —
"נוכל להדביק לך איידס". פעם, כשהתעוררתי בדירתי ברעננה, ב-1988, אמנם מצאתי ליד הכר צמר גפן ומזרק נטול מחט.
שיבושים דקים
כמה צילומים או תמונות שהדבקתי על הקיר בקיטון העבודה שלי. התמונות הללו יום אחד, הודבקו מחדש באותו מקום, אך תוך הטייה דקה של מעלה או חצי מעלה. וכיוצא בזה, שינויים דקים.
מחוות סלידה ממך
למשל, טון דיבור כלפי מצד נשים במערכת, שקראתי לו ביני לביני "טון העצירות" (כאילו הדובר סובל מעצירות). טון הסלידה נועד לתת לך הרגשה כאילו אתה חלאת אדם, "מלוכלך", פסיכופט וכך הלאה. לעיתים מדברים כלפיך בטון מגנה ודברים מגנים ושאר דברים.
_______
טוב שביקשת ממני להעלות זאת. הדברים אמנם מתועדים ברשימותי, כתבתי מאז גיל 13 יומן אישי, אך לא הקלדתי זאת זאת באורח שיטתי בנושא המסויים הזה.
יש אינדיקציות ששיטות אלו ננקטות בהרחבה בסביבות שחיתות בישראל. הדברים מהדהדים כמו "פלנטה אחרת", אם להשתמש בביטוי של ק. צ"טניק.
ותיקון טעות: סעיף 1 שורה 3: אוגוסט 1985 (ולא 1995)