דומה כי אריאל שרון, ראש הממשלה שקדם לאהוד אולמרט, החליט להתנקם בעם ישראל כאשר מינה את האחרון לממלא מקום ראש הממשלה. כאילו אמר, בטרם נכנס לתרדמת עמוקה: "אתם חושבים שאני הרפתקן ופושע מלחמה? חכו וצפו בממלא מקומי כאשר ימלא את מקומי. אתם חושבים שאני מלך המושחתים? חטאי כשלג ילבינו אל מול שחיתותו של אולמרט".

כאשר קמה מפלגת קדימה, היו כאלה שהשתעשעו בהזיה שהנה עולה על הבמה מפלגה חדשה שיוצאת מבור הזוהמה של הליכוד, שראשיה למדו את הלקח והיא תהיה נקייה וטהורה, שתיתן גט כריתות לשחיתות, לרמייה, למלחמה, לכיבוש.

מי שלא נלכד בחזיונות שווא אלה, ידע מיד כי מה שנכון במתמטיקה – מינוס כפול מינוס שווה פלוס – לא תופס בפוליטיקה, שם מינוס כפול מינוס שווה מינוס בריבוע. במקום שבו שני המינוסים אריאל שרון ואהוד אולמרט נמנים על ההנהגה, טוב לא יכול לצאת מזה.

אהוד אולמרט מכהן בסך הכל כשנה כראש ממשלה, אבל הוא התגלה כאיש מוכשר באופן בלתי רגיל בצבירת מחדלים. מה שלוקח לאחרים שנים, אהוד אולמרט הצליח לרכז בשנה. מי שעוקב אחר הקריירה של אולמרט ללא דעות קדומות, אינו מופתע ממה שקורה בישראל. קו ישר מחבר בין אולמרט ראש עיריית ירושלים, שבשנת 1996 יזם יחד עם ראש הממשלה דאז ביבי נתניהו את פתיחת מנהרת הכותל, פרובוקציה שהובילה לשפך דם, לבין אהוד אולמרט ראש הממשלה ההרפתקן שכעבור עשר שנים, בקיץ 2006, מחליט בחיפזון ובקלות דעת, תוך מספר דקות, לפתוח במלחמת לבנון השנייה.

אין ספק שמלחמה זו היא בשלב זה פסגת כישלונותיו.

דרישתם של חיילי מילואים להתפטרותו של אולמרט בעקבות ביצועי המלחמה הכושלים, צבא שלא היה מוכן, עורף שהופקר – צודקת, אבל לא ממצה את גודל המחדל. אולמרט היה צריך להיות מסולק גם אם המלחמה היתה מסתיימת בהצלחה מטאורית מההיבט הצבאי. הדרך הנמהרת והנחפזת שבה ניווט אולמרט את הממשלה לפתיחה במלחמה; חדוות הלחיצה על ההדק; נפילתו בשבי הבטחות הצבא כי הנה תהיה לנו מלחמה קטנה ונחמדה שינהל חיל האוויר בלי שחייל אחד ייכנס ללבנון; הפיתוי שהזרים אדרנלין לדמו כי הנה גם על שמו תהיה מלחמת בזק מפוארת; המשחק הציני בחיי אדם; ההזנחה של שיקולים מדיניים לטווח ארוך – כל אלה מצביעים על אדם בלתי שקול שמהווה סכנה למדינה.

הצמד אולמרט-פרץ, שנגרר אחרי הצבא במקום להוליך אותו ולפקח עליו, הוא דוגמה ומופת לכישלון בקרת הדרג האזרחי על הצבאי. מההיבט של הרפתקנות מלחמתית, אולמרט הוא ממשיך דרכו של ראש הממשלה מנחם בגין בקונספציית מלחמת הברירה. גם בגין האמין להבטחות הגנרלים ושרון בראשם, כי מלחמה בלבנון תהיה קצרה, מהירה ואלגנטית, ופתח במלחמת לבנון הראשונה, שסופה הנורא ידוע. ההבדל בין בגין לאולמרט הוא שבגין נכנס למלחמת הברירה לאחר שהבטיח את מקומו בהיסטוריה כמי שחתם על הסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית, מצרים, בעוד אולמרט, כך הדברים נראים היום, מבטיח את מקומו בהיסטוריה כסרבן שלום הן עם סוריה והן עם הפלסטינים, שעה שהסכמי שלום כאלה הם בהישג יד. בעוד סוריה כמעט מתחננת לשלום, משיב אולמרט את ידיה ריקם, תוך השתעבדות לעגלתו הרעועה של איל מלחמות אחר, נשיא ארה"ב ג’ורג’ דבליו בוש.

אולמרט יעמוד כמובן לדין ההיסטוריה, אבל ראוי היה שיעמוד גם לדין על פשעי מלחמה לנוכח ההפצצות הפראיות בלבנון, הרס התשתית האזרחית, ירי על אוכלוסייה אזרחית בפצצות מצרר שממשיכות עד היום להפיל חללים בלבנון וזיהום נורא של חוף הים התיכון בגין הפצצת מאגרי דלק.

ההחלטה של אולמרט לפתוח במלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפה והרג של חיילי מילואים שיזם החיזבאללה, משולה לתלמיד ששרף את בית הספר בגלל שהמורה נתן לו סטירה. הפרובוקציה של החיזבאללה העמידה במבחן את שיקול הדעת והתבונה של המנהיג אולמרט – שהרי יש מגוון של דרכים שבהן ניתן היה להגיב, בטרם החלטה להתפרע צבאית. במבחן זה אולמרט כשל.

יש לכך השלכות קיומיות לעתיד. אנו רואים כבר סימני קטסטרופה מתקרבת בנושא החימוש הגרעיני של איראן. אולמרט דוחף לעימות צבאי. הידיעות כי חיל האוויר הישראלי מתאמן לקראת פעולת הפצצה באיראן צריכות להדאיג כל בר דעת.

הגישה ההרפתקנית שאפיינה את אולמרט במלחמת לבנון השנייה, אם תופעל גם בסוגייה האיראנית, עלולה להתברר כסופה של ישראל. איראן גרעינית היא סיבה טובה לדאגה, כך גם ישראל גרעינית. בניגוד לאיראן, ישראל היא כבר מעצמה גרעינית, וכאשר הכפתור האדום הגרעיני נמצא בידיים הרפתקניות – הדרך להתאבדות לאומית קצרה.

כמו בלבנון ובסוריה ועם הפלסטינים, כך גם עם איראן הפתרון אינו במהלומות צבאיות אלא במאמץ דיפלומטי. הביטחון לא יושג באמצעות מירוץ חימוש גרעיני, שישראל היתה היוזמת שלו כשהכניסה את הנשק הגרעיני למזרח התיכון, אלא במזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי, ופירוק נשק זה בכל המדינות שכבר התחמשו בו.

גם בעימות הישראלי-פלסטיני אולמרט לא התגלה כאיש בשורות. הכיבוש והדיכוי נמשכים, הבנייה בהתנחלויות נמשכת, ההוצאות להורג ללא משפט נמשכות, שיטת ה"אין פרטנר" ממשיכה להוביל את מדיניות ישראל וגובה מדי יום את מחיר הדם והדמים שלה. הצבא ממשיך לשאוב מיליארדים מיותרים מהתקציב הלאומי, בחסות מנטרת "המלחמה הבאה" שמאפילה על סדר היום הלאומי. מדינת ישראל בראשות אולמרט ממשיכה להיות אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם ומייצאת נשק למשטרי עריצות.

ישראל של אולמרט מתגלה כמדינה גזענית לא רק בשטחים הכבושים אלא גם בתחומי הקו הירוק בדמות חקיקה גזענית שאוסרת על אזרחיה הפלסטינים שנישאו לתושבי השטחים להתאחד עם בני/בנות זוגם. ישראל של אולמרט ממשיכה במרץ להפקיע אדמות פלסטיניות בשירות התנחלויות, מאחזים וכרישי נדל"ן, כמו אדמות הכפר בילעין שהופקעו למען בנייה בלתי חוקית בהתנחלות מודיעין עילית. ישראל של אולמרט ממשיכה לבנות את גדר האפרטהייד והופכת את הגדה המערבית לשורה של גיטאות, המזכירים את הבנטוסטאנים בתקופת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, לאחר שבעזה משימה זו הושלמה.

במקביל וכהשלמה לאולמרט ההרפתקן המלחמתי, מתנהל לו אולמרט המושחת פוליטית וכלכלית. אולמרט הדואג למשרות לחברי מפלגתו, אולמרט שהשכיל לנצל את השלטון כדי "לעשות לביתו", אולמרט הדואג לחבריו המיליונרים בהפרטת המדינה לדעת, אולמרט המוכר את ביתו המפואר בירושלים לחברו המיליארדר האמריקאי ואחר כך ממשיך לגור שם בשכירות, אולמרט הקונה דירה אחרת ומקבל הנחות והקלות הן במחיר והן באישורי בנייה חריגים, אולמרט המנתב תקציבים ממשלתיים ליקיריו באמצעות עו"ד פרטי שהיה בעבר שותפו, אולמרט הממנה שר אוצר שהוא מושחת בזכות עצמו, אולמרט הממשיך לנתב מדיניות ממשלתית המעשירה את העשירים ומרוששת עוד יותר את העניים, מדינה ששברה שיא עולמי במעבר ממדינת רווחה למדינת פערים גיידמקית של עולם שלישי. כך נפרשת לה תמונה מפחידה של הון המחזיק בשלטון.

עמוד קלון אחד לא יספיק.

Share on Facebook