מתוך הפרק: אילנה נינדוב
מושיק עלה לחדרו. ישבנו ליד שולחן ארוך, במרפסת מזוגגת. ביום השמשי שיחזר המקום אור וחום ישראליים.
מבעד לחלונות פרחה גינה אנגלית שלא יודעת דאגות השקייה.
ילדוּת
אני נמצאת באיזשהו מקום שיש בו הרבה אנשים, אולי מסיבה. חושבת שאפילו עוד אבי היה חי.
אנשים מרימים אותי – הייתי ילדה בלונדינית מתוקה וכחולת עיניים, למה-לא, ילדים זה בכלל דבר מתוק.
ואומרים, "אנחנו צריכים לשלוח אותך להיטלר, בשביל שהוא יראה כמה שאנחנו לא כאלה כמו שהוא מציג אותנו, שחורים וכהים ועם הפיאות!"
אני נורא גאה. אהה! אני אייצג אותנו – והוא יראה כמה שאנחנו נהדרים.
הרי אנחנו לא ידענו הרבה. רק שמענו כמה שהיטלר זה דבר נורא, כן? כל השירים שהיו לנו על היטלר…
כבר אז היו לנו שירים נגד היטלר.
"מתי ‘אז’?"
אם אני בערך בת שבע, אז 1942. שנות המלחמה.
אני זוכרת את הנאומים שלו ברדיו – –
"זה ממש דבר שקרה? לא חלום?"
לא, לא, לא חלום, מה פתאום. זה דבר שקרה.
ואני ככה נרגשת ש… באמת אנחנו יכולים להוכיח כמה שאנחנו נהדרים. ולמה הוא חושב שאנחנו כל כך רעים.
הדבר השני שקרה לי, באופן אישי:
ורשה נכבשה מחדש על ידי כוחות־הברית.
אני צריכה להיות ילדה בת עשר, לפחות. אני הולכת ברחוב, אנשים כולם שמחים ואני קצת מודאגת, כי מה זאת אומרת "ורשה נכבשה"?
בשבילי ‘נכבשה’ זה משהו לא בסדר.
בעצם שוחררה, אבל הכותרת בעיתון הייתה ש"נכבשה על ידי כוחות־הברית".
אני לא כל כך מבינה מספיק בפוליטיקה ומאוד מדאיג אותי, אבל אני הולכת ואנשים בדרך תופשים אותי וזורקים אותי באוויר, מרוב שמחה.
וזה גם כן, לא חלום. זוכרת את עצמי הולכת ממוגרבי לכיוון הבית, להודיע לאימא שלי שוורשה נכבשה, ולמה כל האנשים שמחים, לברר את העניין הזה, לברר מה זה פה שאני היחידה שמודאגת וכולם שמחים. אבל אז מתחילים להניף אותי באוויר וממש להשתולל משמחה. אנשים משתוללים משמחה ברחוב.
את גדֵלה לחשוב, כאילו שאת בכלל הדבר הכי נהדר שנמצא. את לומדת שהכל מגיע לך. וגם הארץ הזאת נהדרת, כי למה-לא, אני נולדתי בה.
אבל היום אני רואה את הדברים לגמרי אחרת. אני רואה שמלכתחילה – משהו שם לא היה בסדר.
כי הם ודאי תנועת התנחלות.
אז בהקשר הזה אספר לך עוד משהו
כשהתחלתי לראות את הציונות כתנועה קולוניאליסטית, היו לי קשיים גדולים מאוד גם עם הבית. עם המשפחה.
יש לי אחות חברת-קיבוץ, יש לי אימא שבאה לארץ ב-1927 כציונית. אמי הייתה חברת השומר הצעיר.
הייתה ראש קן בקאליש, פולין. עזבה את כל המשפחה בפולין.
באיזה שהוא שלב, כשקצת נרגעו הרוחות וגם אמי התחילה לחשוב ש-67′ לא היה בסדר – היא עוד לא יכלה לחשוב שגם 48′ לא היה בסדר. לקח לה זמן עד שנכנס לתודעה שלה.
הייתי בביקור בארץ. אנחנו עזבנו ב-68′ ומבחינתי – אני ברחתי. חשבתי שנבוא לאנגליה לשנתיים. יחזירו את השטחים ונחזור. אבל כמו שאנחנו יודעים, זה לא קרה – ונשארנו כאן.
באתי לביקור. כבר היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. 75′ – 76′. אלה היו שנים שכבר הרבה אנשים התחילו להגיד, אתם צדקתם, אתם צדקתם, אתם צדקתם.
אחרי שהיו עלינו חרמות, חרפות וגידופים.
שאלתי את אימא שלי, "תראי, את הרי באת לארץ ב-1927. באת, כי אמרו לך שזאת ארץ-ללא-אנשים. האמנת שזאת ארץ ריקה, לעם שאין לו ארץ. כך את האמנת, נכון?"
והיא אומרת לי,
"כן, זאת הייתה התעמולה בקרב הנוער היהודי".
"באת לארץ, האונייה הורידה אותך ביפו ואפילו לא יכלה לחנות בנמל. באו ערבים בסירות – זה את סיפרת – והורידו אותך. ואחר כך באת ליפו – זאת הייתה עיר ערבית – ואת לקחת משם דיליז’נס למחנה ההתארגנות של הקבוצה שלכם, שנועדה לייסד את עין שמר. והיו הרבה ערבים גם בדרך.
מה חשבת? ראית שזאת לא ארץ ריקה, שיש אנשים".
ואמי ענתה לי בכנות שאני, באמת, על הכנות הזאת אודה לה כל חיי. היא אמרה לי כך:
"תראי, אני באתי מאירופה, וקיבלו אותי הערבים האלה, שנראו בעיניי אנשים מאוד פרימיטיביים. אני יודעת, היום, שאסור כך לראות", זה היא אמרה לי, הייתה כבר אישה זקנה, "אבל אז – את צריכה לראות את זה במסגרת הניסיון שלי – הם נראו לי פרימיטיביים, שאני לא יכולתי להתייחס אליהם כאל אנשים שחיים בארץ הזאת. בשבילי הם היו מיותרים בה".
וזו תשובה ממש של קולוניאליסט. ממש. ממש:
אנחנו הבאנו את התרבות.
אז אני באמת מוכרחה להגיד לך, שנורא הודיתי לאמי על הכֵּנוּת שלה. זה מסביר לנו, מסביר די הרבה.
גם מסביר איך הצליחו לחנך אותנו.
כי אנחנו חונכנו לארץ דוּ-לאומית, לחברה דוּ-לאומית. עוד כשהייתי ילדה מאוד קטנה, הוריי האמינו בדוּ־קיום.
אני זוכרת את אמי אומרת,
"אין דבר כזה שערבים הם רעים.
אין דבר כזה.
יש רעים – ויש טובים. בדיוק כמונו".
סיפורמעניין ומעורר מחשבה,אבל מאוד מסוים ומגמתי שבא להצדיק השקפה מסויימת.
לא אביעד, זה לא סיפור אלא אחד משבעים הקולות בספר.
רק קריאת מלוא הספר תתן לך את התמונה המלאה, שקול זה הוא חלק בלתי נפרד, קיים ואוטנטי ממנה – ממש כמו יתר הקולות.
ליתר המחשה, תאר לך שהייתי מקשיבה לך לספר והיית מבטא את הקול המסויים והמגמתי, שבא להצדיק את השקפתך המסויימת – ואז הייתי מוחקת כל מה שהוא אתה ומדללת עם קינמון, דבש, ומלח גם.
איך היית אוהב את זה, נטול קופאין או עם סוכרזית?
תן לי טיפ, ידידי.
הקונקרטיזציה של התודעה, זה החומר החשוב כאן, כי הוא המבדיל בין אמת ושקר. הרי האמא של קורינה לא היתה קולוניאליסטית רעת לב, אלא – מטבע הדברים – אשה טובה והומנית, ממש כמו ביתה. והנה היא עומדת מול הערבי ואינה רואה אותו ממטר. אותו ואת מרתו ואת ילדיו הרעבים. מי מאתנו הטוען שהוא יותר טוב מהאמא של קורינה שוגה בענק. הגדולה של האם היא שכאשר מוצבת בפניה מראה, היא לא בורחת ולא מדחיקה ולא נאחזת בקרנות המזבח. המסקנות הן מרחיקות לכת ואני מעדיף לא לבטאן כאן.בכל אופן תודה לקורינה ולאמה.
הוי, כבר 12 יום האימא של אילנה מזוהה בטעות כאימא שלי.
באמת רמי, אימא יש רק אחת.
הקטע מתוך השיחה עם אילנה הוא חלק מספרי השישי, "בארץ לא ידעתי" כרשום בכותרת.
כשתקרא את הספר, המצוי בחנויות הספרים בישראל – תבין לא רק זאת אלא תוכל אפילו לראות את התמונה הפנורמית של ישראל בעשור הראשון ומעט קודם לכן, תמונה שהיא ראי לימינו.
אגב, אימא שלי עלתה לארץ רק ב-48 – ועל כך בספר. לא אוכל להעלות כאן את כל 480 העמודים.
תודה על ההתייחסות.