לפני שבועות אחדים קיבלתי מכתב מקורא, שתהה על התעלמותי מ"אמנת החמאס". כבר מזמן לא שמעתי את המונח "אמנה" בהקשר תקשורתי או פוליטי, וכמובן שלבי המה מחמת הנוסטלגיה. כמה יפה וטובה הייתה האמנה הפלסטינית הידועה גם בשם אמנת אש"ף! דורות של מזרחנים מלומדים בארצנו הפיקו ממנה זהב ויהלומים, והיא הזינה היטב את חזיתות הסירוב שקמו לנו חדשות לבקרים. כל טיעון פוליטי רציונאלי בזכות החזרת כל השטחים תמורת "כל השלום" נהדף בגלל האמנה. רצונם של האויבים להשמידנו היה תמיד נכס לאומי, שרק ישראלים שונאי עצמם ושונאי עמם ניסו להתייחס אליו בקלות ראש.
לפני 14 שנה חל פיחות כלשהו באיום הקיומי וגם בערכו התעמולתי. הסכמי אוסלו ביטלו בעצם את האמנה, ונשיא ארצות-הברית ביל קלינטון כמעט וקרע אותו לגזרים בטקס ביזארי שהזכיר קצת את שריפת המכשפות בימי הביניים. ההתפתחות החדשה הביאה את הימין הפוליטי שלנו לידי ייאוש, והביכה מאוד גם את המרכז הלאומני. אנשים כמו צחי הנגבי, שהמירו בהדרגה את זהותם הפשיסטית בתפיסה שמרנית-לאומנית, התמוטטו נפשית ופוליטית. הנגבי נטש את הליכוד ועבר לקדימה, ובדרכו למרכז הפוליטי הפך ללוחם מובהק בעד שלטון החוק, חרף העובדה שמשרתיו של אותו שלטון ערמו במשרדיהם תיקים פליליים נגדו. בינתיים רק מתנחלי גוש קטיף (או הפולשים לאדמות לא-להם ברצועת עזה) שילמו את המחיר בעבור קריסת התפיסה הקטסטרופאלית שאיפיינה את רוב חוגי הציבור בישראל עד אוסלו. הפנאטים האחרים יושבים בינתיים בהתנחלויות, ואף מרחיבים אותן בשיטות השונות ובעיקר המשונות שעליהן הם אמונים. אבל תחושת הביטחון שלהם התערערה. מכאן חשיבותו הרבה של "האיום האיסלמי". פרנסי האומה הקימו את סכנת ההשמדה מרבצה, ולכן בראו מחדש את האמנה, הפעם מתוצרת החמאס. המכניזם הקלאסי נשאר בעינו ורק האויב התשנה. הלאומנות הפלסטינית כבר לא מרתיעה את דעת הקהל הישראלית מוויתורים תמורת שלום, ולכן האויב הפנטי, האיסלמי, משחק איתנו כביכול על סכום אפס, כלומר, קיומו בעתיד תלוי בהיעלמותנו.
עברו יותר משלושים שנה מאז שהתחלנו להזהיר את דעת הקהל שלנו מפני זחיחות הדעת שתעלה בדם ובדמים, אבל תשאיר את מדיניות החוץ והביטחון שלנו בלי אופציות מתקבלות על הדעת. העקרונות שהתווה השמאל העקבי חופפים בדיוק נמרץ את היוזמה הסעודית. הנסיגה המלאה מהשטחים ומהגולן, הפתרון הצודק והמוסכם לבעיית הפליטים והקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועת עזה שבירתה ירושלים המזרחית, נכללו במצעי כל התנועות והמפלגות שקראנו להצביע בעדן מזה עשרות שנים. גם ההתניות החיוביות במצעי מחנה השלום קיימות ביוזמה: קץ הסיכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי, הסכמי שלום חתומים וכינון יחסי שלום נורמליים. אין צורך להזכיר כאן שתומכי מדיניות כזאת נחשבו כאן לכופרים בעיקר, לעתים אפילו לבוגדים, ותהליך ההקצנה בדעת הקהל הישראלית קיבל בחמש השנים האחרונות האצה עצומה. עם זאת, כמו בפרשת אוסלו, הסתבר שמחנה השלום הרדיקלי הבין היטב את הקונסנזוס הבינלאומי לגבי המזרח-התיכון, ורעיונותיו היו תמיד מציאותיים ולא רק אידיאליסטיים. כך קרה שפוליטיקאים שהתחנכו על רעיונות ארץ ישראל השלמה ואף ניצלו אותם לקידום הקריירה שלהם, נאלצים להיאחז במצעי של"י ורק"ח משנת 1967 כטובע הנאחז בקש. לא רק אהוד אולמרט, שסופו הפוליטי קרב והולך, מנסה עתה להפוך את היוזמה הסעודית לדגלו הפוליטי; גם יריבו המושבע בנימין נתניהו מציע נוסחה ממותנת של היוזמה כבסיס למשא ומתן. נכון שלשניהם יש רקורד של נוכלים פוליטיים ותיקים. כפי שמנהיג המפלגה הליברלית בליכוד שמחה ארליך העיד פעם על עצמו, הם לא אומרים את מה שהם חושבים ולא חושבים את מה שהם אומרים.
לכן חשוב לנו מאוד להתבונן מבעד לספין, ולנסות לפענח את הקודים ואת הרמזים, וגם את יכולתם של הפוליטיקאים לקיים הסכמים. דניאל בן-סימון מ"הארץ" פטר השבוע את אולמרט בבוז וכפר בכך שהוא נושא את מורשתו של אריאל שרון. קשה להתייחס לקביעות כאלה ברצינות, חרף העובדה הבולטת לעין שמר בן-סימון מתייחס לעצמו ברצינות תהומית. שרון הותיר אחריו מורשת של איש דמים מושחת, ופרשת גוש קטיף, דרמטית ככל שתהיה, רק איפשרה לשרון וליורשיו להרוויח זמן ולהרחיב את ההתנחלויות הגדולות שהן המכשול האמיתי לשלום באזור. פצצת הסירחון של הסיאוב השלטוני משותפת למשפחת שרון ולאולמרט, ולכן קדימה איננה מסוגלת לספק את הסחורה, גם בהנחה הנדיבה מדי שהיא רוצה להתקדם בתהליך השלום. עקיבא אלדר מ"הארץ" רמז על עיסקת חבילה ערמומית עם ראש הממשלה: הוא יכיר בפלסטינים ויוותר על הגולן, והתקשורת תאפשר לו להתחמק מתוצאות מעשי השחיתות שלו. אלדר הוא פרשן מעולה, אבל לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת. עקרונית, אסור לתת לאף מושחת להתחמק מידו הארוכה של החוק, אבל גם דיון פרגמטי ואפילו ציני יחשוף את נואלותו של הדיל. לאלדר אין כוח לתת אורכה או חנינה לעבריינים, גם אם יש להם נטיות יוניות לעת זקנה; ואילו לאולמרט אין רצון ואין יכולת לעשות את הנדרש כדי להשיג שלום, כלומר, ללכת באמת בעקבות היוזמה הסעודית ולהציל את מדינת ישראל. כל זאת, עוד לפני שהתחלנו לעיין בסכנה שאולמרט יתקוף את אירן כדי לשרוד.
כמו כל ראש ממשלה ישראלי מאז לוי אשכול, בודק אולמרט כל יום את הדופק בוושינגטון כדי לתכנן את צעדיו בעתיד. ראשי האליטות בישראל, יונים ונצים כאחד, סבורים שמעשה תוקפנות מטורף שיש לו רישיון אמריקאי הוא סביר ואפילו רצוי ורק פעילות דומה בניגוד לרצונה של ושינגטון היא פסולה. לכן, בניגוד גמור לביקורת בתקשורת הישראלית, התמוטטות המדיניות העיראקית של האמריקאים והשתתפותם של נציגים מארצות-הברית בדיונים עם מדינות ערב השונות היא טובה לישראלים. כל הידברות עשויה למנוע את האסון הבלתי הפיך שאולמרט בייאושו, בעזרת מטורפים פוליטיים ממפלגת העבודה כמו אפרים סנה, עלול להמיט על ישראל.
השבוע חשתי געגועים לש"י עגנון. אלה פוקדים אותי בעוצמה רבה מידי כמה שנים. הוא היה יהודי לאומי ומסורתי אבל עבר תהפוכות אידיאולוגיות מרתקות במהלך חייו. לקחתי לנסיעה לתל-אביב את קובץ הסיפורים "עד הנה", ושאבתי ממנו הנאה חריפה ומעוררת מחשבה. הסיפור המרכזי מתאר את מסעותיו של המחבר מברלין לערי השדה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר החזית פולטת לעורף עשרות אלפי פצועים ובעלי מומים, שחלקם איבד את צלם האדם. חיפשתי את הפרק הרלבנטי כל כך למצבנו, ולבסוף נתקלתי שוב בקטע שאת רישומו נצרתי בלבי שנים רבות. וכך כותב עגנון ("עד הנה", הוצאת שוקן מהדורת הארץ, פרק שני, עמוד כג), והדיוק והעכשוויות של התיאור ושל המסקנות הם ממש מדהימים: "מבין אתה להיכן דברי נוטים? לשקדנותם של הגרמנים. חותכים ומחתכים באויבים ולבסוף אינם מחתכים אלא בעורם עצמם. מלחמה זו לא במהרה תפסק. הגרמנים עם של עקשנים הם, כשמכניסים את עצמם בדבר שוב אין מניחים את ידם ממנו. ומכיוון שהם עושים מלחמה לא יניחו ידם הימנה עד שינצחו הם או ינצחו אויביהם. לי אין הפרש. אלו ואלו אוהבי מלחמה, אלו ואלו אוהבי נצחון. אבל הדעת נותנת שאויביה של גרמניא (סיק) ינצחו, שהרי הם המרובים".
ומוסיף עגנון בעמוד הבא (כד) את המשפט המוחץ הבא על טמטומה של מדיניות הכוח ועל סופה הבלתי נמנע: "שמא אין די במלחמה אחת כדי להחריב מדינה גדולה, הרי מלחמה גוררת מלחמה. חוזרים ועושים מלחמה שניה ושלישית עד שתוששים ונופלים ואינם קמים. על כורחם מתייאשים מן הנצחון ומניחים את ידיהם מן המלחמה ואינם מבקשים להם אלא לחם וקורת גג. מתקופה לתקופה מתעוררת הנפש המשכלת ונזכרים מה שהיה קודם, שהיו להם חכמים ומשוררים ולא נשתייר להם מכל ספרי החכמה וספרי השירה שלהם ולא כלום, שהיו עושים בהם אש כדי לבשל את תבשילם ולאפות את פתם".
מה נאמר ומה נדבר? אינני חצוף עד כדי כך, שאוסיף על הדברים האלה אפילו הברה אחת.
מר ברעם,
לטנגו צריך שניים.
נאמר שהפרטנר הישראלי צולע קשות על ירכו הימנית (לדיאגנוזה של הבעיה הישראלית ולהצעות לפתרון הבעיה מוקדשים 99.999 אחוז מתשומת הלב של השמאל הרדיקאלי)
עדיין, גם אם תוקן כל המעוות אצל רקדן זה, תישאר הבעיה של הרדן הפלסטיני שהוא לא רק צולע, אלא נטול גפיים לחלוטין, שלא לדבר על חוש קצב וקואורדינציה.
מה מטרתינו בעצם? לרקוד ריקוד מוצלח, או לבזבז את הזמן בהסברים למה הפלסטיני לא אשם שהוא כזה?
מאיפה מגיעה הפנטזיה המשונה שברגע שיתוקנו מאה אחוז של הפגמים בצד הישראלי, באופן אוטומטי הפלסטינים יעברו מטמורפאזה קסומה ויהפכו לשותף המושלם?
אדוני מסרב לדון בנכות הפלסטינית מתוך הנחה מובלעת חסרת כל בסיס הגיוני שדי לתקן בצד הישראלי בכדי להגיע לפיתרון.
אפילו אם נקבל את הטענה שהפלסטיני לא נולד ככה, ואף לא איבד את רגליו בתאונה בזמן שנסע באור אדום, התנגש בנו, וגרם *לנו* לצלוע, אלא אנחנו ברשעותינו קטענו לו את הרגליים, עדיין – תיקון צליעה אצל הישראלים לא תצמיח לפלסטיני רגליים חדשות.
השיח של השמאל הרדיקאלי לא מצליח למצוא מסילות לציבור הרחב לא רק משום שהוא מטיל את כל האשמה על ישראל, אלא משום שההצעה שלו לפיתרון, שמתעלמת באופן טוטלי מממה ששהכרחי לתקן בצד הפלסטיני, היא בלתי הגיונית ובלתי מעשית.
אמנת החמאס אולי משמשת כתירוץ עבור חלק מהישראלים, אבל כשלעצמה היא סימפטום של פתולוגיה אצל הפלסטינים. פתולוגיה אמיתית ולא מדומיינת.
הדיון בתירוץ הישראלי אינו פוטר אותך, מר ברעם, מדיון בפתולוגיה הפלסטינית.
לתוהה,
טיעונים בהחלט מעניינים, ואידרש להם בהרחבה בטור מיוחד בעתיד הקרוב מאוד.
מאמר מצוין, כהרגלו של החבר ברעם, אשר מציג לנו בכל סופ"ש ניתוח בהיר של הפוליטיקה הישראלית.
מר ברעם הנכבד היואיל אדוני להסביר לנו איך בדיוק מתכוון אדוני לפתור את בעיית הפליטים הערבים בהסדר העתידי, מהי תוכניתך ומהי תוכנית השמאל הרדיקלי?
ארבעים שנים של כיבוש. לא שנה ולא ארבע שנים ולא שנת העשרים. בעוד חודשיים נמנה 40 שנות כיבוש שאימלל אותנו ואותם. המוני חללים והמוני נכים וקטועי אברים ואינספור טראומטים ומאובני רגש ודורות שגדלו בתזונה לקויה ובחסכים כרוניים. חיים מזכיר את צחי הנגבי, והרי אנשים כמוהו וכמו אמו הם האחראים לכל האסון הנורא הזה. הכיצד סיגלו לעצמם את התיאוריה האסונית שיש עם שהוא מעל לעם האחר?אני לא מאמין שיכול עוד לקרות כאן משהו טוב. כל צעד של אנשי השלום נצפה מראש ומסוכל מלכתחילה על ידי פלפלני הימין. לא מדובר בשוטים אלא באנשים תבוניים וחריפי שכל שהשחיזו מוחם באהלי הפלפול הגמראי. הם מסוגלים להעביר פיל בקוף מחט או לתרץ בלא כל קושי את הריסת ביתה של משפחה או גירוש אם על בניה או חסימת דרכה של יולדת לבית החולים או כל מעשה נבלה היכול להתחרות בגדולי פושעי המלחמה של המאה הקודמת. אולי, אם בכלל משהו עוד יכול לעזור, אולי צריך להוריד את מסיכת הצביעות ולהודות פומבית בקול גדול שהציונות הדורסנית קולוניאליסטית – שהיא בעצם רובה ככולה של תנועה זו, לאחר שהבודדים שנקטו בקו לא מילטריסטי הושארו בצד הדרך כבר בשנות העשרים ונדחקו לשוליים שוב בשנות השלושים בתקופת "ברית שלום" – היתה מועדת לפורענות מלכתחילה ואין דרך אחרת כי אם לוותר עליה ועל רעיון הממלכתיות היהודית ("דמוקרטית יהודית" זה נקרא בשפה הנוכלית שהתפתחה כאן). ואולי כבר שום דבר לא יעזור ויש להמתין לאסון המתרגש. 40 שנות כיבוש וכנראה שאנחנו רק בתחילת הדרך….
כדאי שתעיף מבט במאמר של הלל כהן ב"מצד שני" 14-15 (2006).
— קישור —
לוקח קצת זמן להוריד את ה-PDF, אבל זה שווה את המאמץ.
כמה הערות משלי לתהייתך. קודם כל לדימויים שלך יש ריח לא טוב. בזכות איזה ידע אורתופדי אתה קובע שהחברה הפלסטינית נכה, ואילו החברה הישראלית רק סובלת מצליעה? נראה ש-40 שנות משטר צבאי אכזרי וניסיונות נישול וגירוש בלתי פוסקים הם בעיניך רק צליעה קלה. בלי קשר לכך לפלסטינים יש זכויות שווה ליהודים למרות החוליים הקשים שמהם סובלת החברה הפלסטינית. מזכויות אלה נגזרת הדרישה למדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיום, או למדינה דמוקרטית בכל שטחי פלסטין/א"י. הדרישות האלו אינן נובעות מתכונותיה התרומיות של החברה הפלסטינית או מתחזיות לעתיד נפלא לאחר שתבוטל הדיקטטורה הישראלית בגדה ובעזה. הן נובעות מתפיסה שוויונית של המושגים "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם".
אבל הביקורת שאתה מעביר על השמאל הרדיקלי בישראל נכונה, לפחות בכל מה שקשור לאנשי שמאל יהודים. אין כאן מספיק דיון על הסיכויים לחיים משותפים תוך התייחסות למגמות הפונדמנטליסטיות והדכאניות בחברה הפלסטינית. זה נובע לדעתי משלוש סיבות:
1. רגשות אשמה (לא מוצדקים, אגב, אבל מובנים בהחלט)
2. אי-הכרות מספקת עם החברה הפלסטינית
3. תמונת הראי של 2: שייכות לחברה הישראלית, ורצון לשנותה מבפנים.
מעבר לכך, קיימת שאלת האפקטיביות של הביקורת: מה הסיכוי של ביקורת מיהודי (או אפילו ערבי) ישראלי, להשפיע במשהו על הפלסטינים הנתונים תחת דיכוי צבאי אלים?
לדעתי רוב אנשי השמאל הרדיקלי מסתמכים על שתי הנחות, ושתיהן תקפות:
אלף הפסקת הפשעים של ישראל תביא לשיפור במצב, גם אם לא לגן עדן. זה נכון גם אם חוליי החברה הפלסטינית יישארו כמו שהם, מה שמאוד לא סביר.
בית באופן בלתי תלוי, החובה המוסרית הראשונה של ישראלים היא למחות כנגד העוולות שממשלתם אחראית להם.
אם אינך שותף להנחות אלה אין הרבה טעם להערתך מלכתחילה.
יועד וינטר-שגב
חיים שלום,
היטב הגדרת את המציאות בארבעים השנה האחרונות:אותם אלה שהתגדו לפיתרון שתי המדינות אחרי מלחמת ששת הימים מאמצים עתה עת מצע של"י.
עד כמה שאני זוכר הפתרון לסיכסוך הישראלי פלסטיני שנהגה על ידי הנהגת של"י התבסס על הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצידה של ישראל.
אלוף במיל’ מתי פלד ז"ל הדגיש במאמרים רבים שפירסם בשנות השבעים והשמונים את חשיבות הפירוז הזה, והדבר היה מקובל על השמאל העיקבי של הימים ההם.
אינני מבין מדוע העיקרון הזה אינו מקובל עוד על השמאל העיקבי של היום.
העדר הפירוז גורם צרות צרורות לצד הפלסטיני:
ראשית, אין ביכולתם של הפלסטינים להתגונן בפני כוחות הכיבוש למרות אלפי כלי הנשק המצויים בידיהם, שהרי צה"ל עושה כרצונו בשטחים הכבושים, נכנס ויוצא מן הערים הפלסטיניות, מבצע מעצרים, הורג ללא אבחנה באוכלוסיה, מטיל מצור כלכלי, סגרים, מחסומים ומה לא.
באינטיפאדה הקודמת, שלא הייתה חמושה, נהרגו מאות בודדות, ואילו בזו הנוכחית, דווקא בשל היותה חמושה, מספר ההרוגים הפלסטינים עד עתה עומד על 3200, וזאת מלבד ההרס הנורא והמשבר הכלכלי החמור.
שנית, ההתנגדות המזויינת גרמה לתפנית מסוכנת ביותר בדעת הקהל הישראלית – ההקצנה ביחס למיעוט הפלסטיני בתוך תחומי הקו הירוק, אימוץ רעיון הטרנספר, הגזענות הבוטה המגיעה לשיאים חדשים -כל אלה הם תוצאה ישירה של האינטיפאדה החמושה, ואי אפשר להתעלם מכך.
שלישית, אותו דו קיום שביר בין יהודים לפלסטינים בתוך תחומי הקו הירוק קיבל מכה אנושה בעיקבות הזדהותם – המובנת – של הפלסטינים החיים בישראל עם מאבקם של אחיהם בכיבוש הישראלי.
נדמה לי שקשה לסתור את העובדות שמניתי, ועל כן נשאלת השאלה האם לא שגו הפלסטינים כשפתחו במאבק מזויין?