אהוד אולמרט כבר הפך להערת שוליים כואבת, אבל זניחה, בקורותיה של האומה. בעוד כמה שנים יזכרו אותו רק ההורים השכולים. זוהי תסמונת מוכרת בהיסטוריה הקצרה שלנו. לפחות בשני העשורים האחרונים היו לנו בעיקר ראשי ממשלה כושלים, למעט אולי יצחק רבין בשנת כהונתו האחרונה. כאשר ישבו בטוחים ושאננים בלשכתם ונהנו מחשיפה תקשורתית אדירה חשבו רק מעטים שהם ייעלמו מהנוף הפוליטי והחברתי שלנו במהירות הבזק, ויישארו רק כצלקת מכוערת שמעידה על השבר הפנימי.
קחו למשל את גולדה מאיר (1974-1969). עד שהופיעו בזירה הפוליטית בנימין נתניהו ואהוד ברק חשבנו לתומנו שלא יהיה עוד ראש ממשלה גרוע ממנה. אבל היו ימים שפרשנים פוליטיים ועסקנים ידועי-שם נשבעו בשמה. היא היתה קונסנזוס, אולי התגלמות ההסכמה הלאומית שהתגבשה אחרי האסון המדיני והצבאי המתמשך של מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בשנים האלה ניהלנו ויכוחים מרים עם מעריציה. הצבענו על כך שהיא אשה בורה וחסרת תחכום, שבקושי מכירה את מפת העולם; האשמנו אותה בנוקשות דוגמטית שתעלה לנו ביוקר רב לטווח ארוך; הוקענו את השפה הדלה שלה, את עולם הדימויים הפרימיטיבי, את צדקנותה ואת הנזק שהיא גורמת לחברה הישראלית, את יחסה המתנכר למזרחים ולאזרחים הערבים. אבל רק אחרי שהקריבה אלפי צעירים למולך המיליטריסטי, הרסה את תקוותיו והנמיכה את ציפיותיו של דור שלם, השתנה בהדרגה היחס אליה. למרבה הצער, רק מעטים לקחו על עצמם אחריות על חלקם בטיפוח פולחן האישיות שלה.
יש בדבקות שלנו בפוליטיקאים כושלים משהו אנושי מאוד. רק השבוע התוודה עיתונאי חשוב על אכזבתו משרת החוץ ציפי לבני. לדעתי היה תמיד ברור שאין ללבני מה לחדש, ושכל תרומתה מצטמצמת במזעור נזקים ובהימנעות מהבעת עמדות ברורות. אבל העיתונאים היו זקוקים ללבני לא פחות מאשר היא היתה זקוקה להם. כך מבזבזים בני אדם אינטליגנטים כמויות מסחריות של אנרגיה נפשית על אהבה נכזבת לאנשים בלתי ראויים. אהבו אצלנו את גולדה, שלא לדבר על משה דיין, ואחר כך גם את ביבי נתניהו ואפילו את אהוד ברק. אנשים טובים תלו את תקוותם אפילו באריאל שרון, איש הדמים המושחת, ואחר כך נטו לראות באולמרט את "יורשו" כאילו יש תועלת כלשהי במורשתו של שרון, שכולה שכוֹל, כישלון והרס האמון במערכת השלטונית. רק שארי בשרם של הקורבנות שימרו את האיבה כלפי כל ראשי הממשלות והשרים הבכירים, אלה שיצרו את המצב הביטחוני והמדיני שגרם ליקיריהם לאבד את חייהם.
ללבני עדיין נשארו כמה חסידים חרף עמדותיה הנציות בכל הנושאים, וחוסר הלויאליות שלה כלפי עמיתיה. לאלה כדאי להזכיר את התקוות הלבנות הקודמות, שנעלמו מבלי להשאיר את חותמם על עתיד החברה. מי זוכר היום את יגאל ידין, שמואל תמיר, אמנון ליפקין-שחק, דן מרידור, טומי לפיד ועמרם מצנע, שטופחו על ידי הפרשנים הפוליטים ואוהדיהם מקרב המעמד הבינוני העליון בחברה הישראלית? מה קרה לפולחן האישיות של דיין הכל-יכול, איש מושחת לא פחות משרון שהוביל את ישראל לאסון מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973?
נראה שלא מדובר כאן בנושא האישי. לא הביוגרפיה של המנהיג תקבע את טיב מדיניותו, אלא השילוב בין הנחישות והאופי לבין רעיונות צודקים, מציאותיים ומוסריים. כאשר מדינאי ישראלי חורג מעקרונות הסירוב שהינחו את ממשלות ישראל מאז 1967, יש לו סיכוי להגיע להתקדמות במשא ומתן עם הערבים בכלל ועם הפלסטינים בפרט, וגם לגייס תמיכה בינלאומית חיונית לצעדים המתחייבים מהמדיניות החדשה. כך קרה למנחם בגין במשא ומתן עם מצרים ובנכונותו המפתיעה להחזיר את כל האדמות המצריות הכבושות תמורת שלום; כך קרה גם ליצחק רבין, שיחסו לדיאלוג אוסלו עם הפלסטינים היה לעתים קר ומהוסס מדי, אבל בסופו של דבר הבשיל לתהליך שלום שעורר תקוות בכל האזור. אבל כיום יש לנו ממשלה "מתונה" שמבקשת לסכל את התהליכים החשובים שעוברים על העם הפלסטיני באמצעות מצור כלכלי והתנכלויות צבאיות.
לא מפתיע שהמנהיגים נתקפו השבוע בייאוש שהביא גם להצהרות היסטריות. כל העולם מתחיל להכיר בממשלה החדשה ברשות הפלסטינית, ונכונותם של ראשי החמאס לשבת עם הפתח מצטיירת כמגמה אובייקטיבית של התמתנות. בשלב הראשון מסכימים המדינאים במערב להידבר עם שרי הפתח בממשלה המשותפת, וזה רק עניין של זמן עד שיתחילו להבחין בין מתונים לבין קיצונים בתוך תנועת החמאס עצמה. בשלב השלישי יתחילו להביע תמיהות על התנהלותה של ישראל כלפי הרשות, גם אם פרובוקציות שונות יגררו את הפלסטינים למעשים נמהרים. כל ראש ממשלה שייבחר בישראל בעשור הקרוב ייאלץ לעמוד בפני אותן דילמות, ובסופו של דבר להיענות לדרישות מפורשות של וואשינגטון לנסיגות ולוויתורים על התנחלויות ולא רק על מאחזים.
האם יש קשר בין תהליך ההצהבה הפוקד חלקים ניכרים מהתקשורת הישראלית, לבין ההתמקדות בנושאים האישיים וההתעלמות מתהליכים עמוקים וחשובים יותר? לדעתי, הזיקה בין הדברים היא ברורה לחלוטין. תהליך המסחור ההולך וגובר בתקשורת, דעיכת הערוץ הראשון, גוויעת כל העיתונים המפלגתיים והתנועתיים וחדירת היחצ"נות למדורי החדשות והפרשנות משפיעים ישירות על טיבו של הדיון הלאומי בשאלות הרות גורל. עד לפני עשרים שנה שלטו החדשות הפוליטיות בעיתונים, שלא לדבר על הערוץ היחיד בטלוויזיה. באותה תקופה יכולנו להיות גאים בתקשורת הישראלית שהיתה רצינית, לעומת תופעת הצהובונים במערב. בשנים האחרונות תפסו חדשות פליליות, רכילות ופולחן דוגמניות, כדורגלנים וכוכבנים את מקום הניתוחים הפוליטיים בעמודים הראשונים. לא הגענו לשפל של ה"סאן" או ה"דיילי מירור" בבריטניה, אבל התהליך הפופוליסטי הוא חד-משמעי, וניזון משיקולי רייטינג ומפוליטיקה פנימית של תן וקח.
התהליך הזה מוביל ישירות להאנשה מואצת של הדיון הפוליטי כאן. העיתונאים מנסים את כוחם באבחנות פסיכולוגיות בין הפוליטיקאים השונים, ומתגאים בחברויות אישיות עימם. כיוון שהפרשנים עצמם כובשים לעצמם מעמד של כוכבי תקשורת, אנחנו זוכים גם לווידויים נרגשים על אהבות שהפכו לשנאות, על טיולים משפחתיים משותפים שנשתיירו עתה בתודעה כמזכרת עוון מביכה, על התדהמה הנוראית נוכח הגילויים על מעשי שחיתות של הרע האהוב שעלה בינתיים לגדולה במסדרונות העוצמה. לכל הכתבות המרגשות האלה (שיש להן שוק עצום בשל רפיסות המוחות והרכרוכיות המהולה באהבה עצמית שמאפיינות את החברה שלנו כיום) אין שום משקל אינטלקטואלי. רוב הפרשנים שוחים באותה ביצה, שמאכלסת מאוֹרות גדולים וקטנים במרחב הרעיוני הצר שבין שמאל העבודה לבין ימין קדימה. מכאן גם המגמה המשחיתה למכור לפוליטיקאים חנינה והמתקת הדין תמורת מעשים מדיניים הנתפסים כמתונים.
בחודשיים האחרונים נפרץ קצת הגבול הימני של המכלאה התקשורתית. נתניהו מקבל לגיטימציה הולכת וגוברת, כיוון שגם הוא מגלם במידה ידועה את תקוותם של הפרשנים הבורגנים ליישום מדיניות פנים שעיקרה גן עדן לעשירים ומדיניות חוץ שכולה ציות מוחלט לתכתיבים מוושינגטון. אם ביבי רוצה ליצור ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית, או להיבחר לראש ממשלה בכנסת הבאה, יהיה עליו לשכנע את האליטות שהוא מוותר על חלומו לעקוף את הבית הלבן ואת הקונגרס באמצעות דעת הקהל הימנית-קיצונית בארצות הברית, ולרצות תחת זאת את הממשל באשר הוא. בעצם מטיפה הקהילה התקשורתית בארץ למדיניות חוץ וביטחון שמניבה את כל האסונות הפוקדים אותנו ורק אחר כך היא תוקפת את המדינאים שבהם תמכה בעבר הקרוב על התוצאות הבלתי נמנעות של הדרך הזאת, ולא על העקרונות שעמדו בבסיסה.
אחרי אסון 1973 חברו כל העיתונאים שהאלילו את גולדה ובעיקר את דיין, תמכו בכל תג של מדיניותם, ואז כתבו ספר מחפיר בשם "המחדל" שהוקיע את אליליהם בעבר הקרוב. איש מהם לא בחן את תרומתו שלו לתהליכים הפוליטיים והחברתיים שהמיטו עלינו את מלחמת יום הכיפורים. מאז לא למדנו דבר ולא שכחנו דבר. מי שמאמין בלבני, מסרב לתמוך במדיניות חלופית שתנסה לסלק את המכשולים לתהליכי שלום פוריים. ארשת פנים שלווה ונימוסים סבירים אינם תחליף למדיניות נכונה.
דבר אחד חשוב שכחת לומר לנו במאמרך – במי אתה רואה מנהיג ראוי, אחד ששווה ללכת אחריו?
לחיים שלום,
אני כמובן אצביע חד"ש, ולא אחזור על השגיאה הפרצית שלי אפילו אם ירעיפו עלי שקרים וכזבים למכביר. אני אומר זאת מהלב (כמו שאומרים) ולא כתעמולת בחירות. אבל ביננו, מה זה כל כך משנה? הרי העם הזה הוא ממש עם לוויתנים החותר במרץ אל החופים, אז כמה גורים שחותרים באזימוט הפוך ישנו את התמונה?
אין לי הצעה למנהיג, ולא נותר לכולנו אלא לחתור למדיניות אחרת ולחברה מתוקנת יותר. אני מודע לכך שאנחנו מהווים מיעוט, ולכן רק בשיתוף שוויוני עם האזרחים הערבים נוכל להיות כוח משפיע במדינה. השמאל היהודי-ערבי יכול להיות משמעותי מאוד בפוליטיקה הישראלית וזה מחייב אותנו להתנערות מוחלטת מהקלגסים במפלגת העבודה.
דור שלם צריך להצביע חד"ש. אולי זהו הפתרון לפלונטר הפוליטי
לצערי, כל עוד מוחמד בראכה עומד בראש המפלגה אני לא אצביע חד"ש. התרשמותי מהאיש היא, שלמרות היותו אדם חכם הוא כמעט ולא מפספס הזדמנות לחרחר ריב, בעיקר בין יהודים לערבים, וכך תוקע טריז במטרות המפלגה – ההפגנה ההזויה שעמד בראשה לאחר ההשתלטות ההזויה לא פחות של הזוג מירושלים על הכנסייה בנצרת היא רק דוגמא אחת, הקריאות שלו לבעוט את המפלגות הציוניות מהרחוב הערבי הן דוגמא שנייה, ובאופן כללי עושה רושם כי עליית קרנו של עזמי בשארה בקרב הציבור הערבי גרמה לבראכה להעלות את מפלס הלאומנות הערבית בתוך מפלגתו שלו עד כי עין בלתי מזוינת תתקשה להבדיל בין שני האישים. במידה וחנא סוויד או דב חנין יעמדו בראש המפלגה אני אשקול מחדש לאן יילך הקול שלי.
פשוט מאמר טוב!
חיים —
מסכים עם כל מלה. ניתוח נבון ומעניין.
פני הדור כפני הכלב.