מה קורה אחי? לפני איזה חודש יצא לנו לדבר בפעם הראשונה מזה זמן רב על פוליטיקה, והגענו (בין היתר כי שאלתי) אלי. אמרת עלי שני דברים עיקריים – שאני קיצוני ושאני פחות ישראלי. גם אם אמרת את זה בצחוק, התכוונת לזה. מכתב זה בא לחדד את הדברים שאמרתי לך בתגובה. כרגיל, הגבתי לטענה על הקיצוניות בצורך להבחין בין קיצוניות אבסולוטית וקיצוניות יחסית. שאלתי: איפה הקיצוניות שלי? אף פעם לא הצגתי את הדעות שלי באופן ברור, והרי אף פעם לא פיתחתי אותן לרמת הסכם שלום. להפך, אני חושב שהדעות שלי טובות בפשטותן, ואין צורך לחזור עליהן כי הן ייחשבו לקלישאות חבוטות – גם אם הן נכונות. אם יש בהן קיצוניות, היא רק ביחס לסקלה הפוליטית והמחשבתית הנתונה שלנו (כך גם למשל עם הצמחונות, אבל אותה נשאיר בצד).
ההבדל הגדול ביותר ביני לבין אחרים אינו בדעות, אלא בסירוב הצבאי. אבל הסירוב לא חייב להיות קשור לדעות "פוליטיות" במובן של ימין ושמאל, אלא הוא דרך של פעולה, אמצעי, וככזה – מתון למדי. הסירוב מהווה קיצוניות יחסית בלבד, והוא אקט לו הייתי מצפה מכל איש בעל מצפון או הגיון, במיוחד אחרי ארבעים שנה של כיבוש.
למרות זאת, היחס שקיבלתי, בין אם בא מהמתנגדים ובין מהמזדהים, היה תמיד כאל "שמאלן קיצוני". אם אתה שואל אותי, "הקיצוניות" כאן היא מעצם העובדה שהחברה שלנו כה אדישה, אז האקטיביזם הפסיבי באופן יחסי שלי נרשם כקיצוני. אני לא טוען שאין בי קיצוניות אבסולוטית, בכולנו יש, אבל כמו שאמרתי לך בשיחה: הקיצוניות אצלי – כפי שהיא מתבטאת גם במכתב הזה – אינה בדעות הפוליטיות שלי, אלא בדיאלקטיקה שלי, באופן שבו אני מתקשר עם אחרים. וזה לאו דווקא נתון לבחירתי.
הנקודה השנייה היתה הישראליות. שאלתי אותך: מה עושה אותי פחות ישראלי?
התשובה שקיבלתי היתה קשורה לכך שאני עסוק בלבקר את המדינה, אבל לא מבקר את "הערבים". אם זה נכון, האם יש אג’נדה שדרכה אפשר לבקר את הערבים באופן מוצלח יותר משלי? האם פסיביות עוזרת להביע ביקורת על הערבים? ומה עם ביקורת "עצמית" על המדינה? אפשר לעזור למדינה בלעדיה? האם אפשר להפעיל ביקורת כזו בלי לעשות כלום?
דעה שהתבססה – וכמו שאני עכשיו מבין, תרמתי לה בהתעלמותי – היא שהעובדה שאני פעיל שלום וסרבן מעידה על זה שאני פחות ישראלי, כאילו זה שאכפת לך מהסבל של אחרים זה אומר שכבר לא אכפת לך מהסבל של הישראלים. זו דעת ביבים.
רן יכול לספר לך על האנשים שצעקו עלינו בהפגנה נגד מלחמת לבנון השנייה, ודווקא בתל-אביב מכל המקומות. עבורם, רק העובדה שהתנגדנו למלחמה היתה מספיקה לאחל שתיפול עלינו קטיושה – והם התכוונו לזה. כאילו אין דבר כזה להיות בעד המדינה ונגד מלחמה באותו הזמן. ובדיעבד?
זה מתקשר גם למשהו שצידקי אמר עלי, אולי אפילו בתור מחמאה: "זהר הזה, נולד במקרה בישראל". כעסתי, כי אני לא רואה את עצמי איזה יורד שמחפש זהות חדשה לדבוק בה. הרי בדיוק בגלל הדעות שלי, אני רואה בלהיות ישראלי זכות ממעלה ראשונה (תוסיף לזה את העובדה שעבור רוב האנשים שאני פוגש אני ישראלי).
אומנם לא הלכתי ללבנון, אבל ישבתי בכלא, בראש ובראשונה עבור הישראלים. זה נראה לי כל-כך מובן מאליו, שאף פעם לא חשבתי שאני צריך להוכיח את זה.
אבל הייתי צריך. כי כך נוצר הרושם שמדובר במאבק בין זהר לבין הימין, במקרה הטוב, או בין זהר למדינת ישראל – במקרה הרע. אבל מה כבר הם אשמים? הם (המדינה, הצבא, המתנחלים…) הרי כולם כלים במשחק הרבה יותר מורכב. המתנחלים הם הרי אנשים פעילים שיש להם הרבה מה לתת, ו"השריטה" שלהם היא בעיקר באשמת המדינה שטיפחה אותם. הרי במדינה עם מרכז פוליטי נורמלי הם לא היו יכולים לפעול כמו שהם פועלים.
למעשה, המאבק שלי היה נגד האפטיות והפסיביות של "המרכז" הזה, ובו נכשלתי כישלון חרוץ, בין היתר כי נשארתי לבד מול הלך הרוח האסקפיסטי בחברה הישראלית, שמתבטא במיוחד אצלנו בחבר’ה.
אנחנו שייכים לשכבה חברתית עם נטיות אינדיבידואליסטיות והדוניסטיות, ואנחנו גם נוהגים לאהוב זאת. אבל צריך לשים לב מתי ההדוניזם הופך לאגואיזם חסר כל בושה.
אין דרך אחרת להגדיר את המצב שבו מישהו שרואה בעצמו ישראלי עד העצם, ואפילו תומך במלחמה, יורד על הסירוב שלי, ובאותו זמן מספר לי שהוא לא הולך ללבנון כי זה "לא בא לו בזמן" (וזה קרה). מישהו אחר, שאמר לי פעם "כל קיצון זה רע, אני נשאר במרכז", בורח למטוס עם קבלת צו 8, בלי להבין ששלוש השנים שהוא נתן בסדיר שוות כקליפת השום אם הוא לא נמצא שם ברגע הקריאה בשביל להסתער, או לסרב, עבור המדינה.
עושה רושם שחוץ מצידקי, רן, אורי, ממני ואולי ממך, לאף אחד לא אכפת. חוץ ממני ומצידקי, אף אחד לא עושה כלום. וגם אנחנו כבר מחפשים את הדרך החוצה.
רק בשיחה איתך הבנתי למה נחלתי כישלון מורלי ברוב המוחץ של השיחות הפוליטיות שהיו לי עם חברים. כמו לוחם גרוע, כיוונתי את האש שלי לכיוון הלא נכון, ובזבזתי הרבה זמן ואנרגיה בדרך. בזמן שהייתי עסוק בלהאשים את המדינה, הצבא והמתנחלים, היו החברים שלי לרוב עסוקים בלעוות את הטיעון שלי באמצעות תקיפה ישירה על "התמימות" (ולעלות ללבנון זה לא תמים?), "החד-צדדיות", ו"אהבת הערבים" שלי (ואלה, לא עושים לי את זה באופן מיוחד, ואף פעם לא טענתי אחרת).
שם באמת הייתי קיצוני, ותמים, ואפולוגטי וכל מה שצידקי אוהב להגיד עלי. נתתי לאנשים להתעלם, שזה בסדר, אבל השארתי אותם במחשבה ש"זהר הוא קיצון, אז עדיף להישאר במרכז". לאחרים איפשרתי לנזוף בי ואז ללכת לקב"ן, ולפעמים – אפילו לנזוף בי עוד קצת אחרי שהם ישבו מול הקב"ן בדמעות. נתתי לחבר שנפל בקיסמו של הימין הגזעני והלא-דמוקרטי להציג דווקא אותי בתור סהרורי. מי שבחר להתווכח, זכה באשליה שהוא מגן על המדינה.
שם באמת הייתי פחות ישראלי, במקום להישיר מבט, ולהשיב בשאלה הכל-כך ישראלית, והכל-כך מתבקשת…
"למה מה אתה כבר עשית עבור המדינה?"
אז הנה אני שואל אותך, ואת כולם בעצם. רק שים לב, אחי, אזרחות זה משחק הרבה יותר מורכב ממה שמספרים בצבא. אפילו התשובה "נתתי שלוש שנים פלוס, סיכנתי את החיים שלי ועשיתי כל מה שאמרו" עלולה שלא להספיק.
שלך,
זהר
לפי זה תלמידי הכוללים שמסרבים לשרת בצבא ולתרום למדינה הם צדיקים ואם אני אפעל בנשק נגד ישראל אני אהיה פטריוט גדול ןאחד מל"ו צדיקים.
גם קוראים דלי מבע והבנה קוראים באתר הגדה. וזה לא רע.
עופר
אם מלחמת לבנון השנייה היתה "כורח המציאות" מה משמעות הכשלון הברור שנחלנו בה? הרי נראה שהיעד הכה הכרחי לא הושג. האם השמיים נפלו?
לא.
או שבעצם כן, כי מתו אלפי אנשים לשווא, אבל נראה שלא זה בראש מעיייניך לגבי המלחמה. זה כן בראש מעייניו של זהר.
אתה ואחרים אינכם מסוגלים להבחין בין האשמה המוטלת במקרה זה על הצד השני לגבי תקרית מסויימת, הטריגר, ובין הצידוק המוסרי והמעשי לצאת למלחמה כוללת, שלא לדבר על פשעי המלחמה שבוצעו בה גם על ידינו.
עופר
אם הבנתי נכון אמרת שאפשר להיות באותו זמן בעד המדינה ונגד מלחמה. אני בהחלט מסכים לכך, אבל האם אתה תסכים איתי שאפשר להיות לעיתים בעד מלחמה?
דהיינו, האם תסכים שמהלך מלחמתי יכול להיות כורח המציאות?
בנושא ה"החד-צדדיות" ו"אהבת הערבים":
למרות שלא ממש פירטת את אותם טיעונים שגרמו לחבריך לומר לך דברים אלו, אני חושב שאני יכול לנחש בסבירות די גבוהה מהם אותם טיעונים. הבעיה העיקרית שלי היא שאיש שמאל קיצוני (יחסי או אבסולוטי) לוקה באותה בעיה בה לוקה איש ימין, והיא הראיה החד-צדדית של המצב.
מי שטוען טענות בעד זכות השיבה או שמלחמת לבנון השניה לא היתה כורח המציאות – יש להתייחס אליו באותה רצינות בה יש להתייחס לאיש ימין קיצוני. וכך אתה זוכה להתייחסות דומה, ובצדק, כמו ההתייחסות שלך לחברך "שנפל בקיסמו של הימין הגזעני והלא-דמוקרטי"
השמיים נפלו בהחלט. הכשלון ואי השגת היעדים פגעו באופן אנוש כל כך ביכולת ההרתעה הישראלית, שכיום אנחנו תחתסכנ של מלחמה חמורה פי כמה. ה"טריגר" כדבריך היה צידוק מספיק לצאת למלחמה-לא רק רק הריגתם ושבייתם של חיילנו, אלא גם ירי ארטילרי על יישובים ישראלים ופציעת אזרחים (כפעולת "הסחה" בשעת החטיפה). מעבר לכך, התבססות החיזבאללה בדרום לבנון, אשר הלכה והחריפה באין מפריע (ולמרות החלטת מועצת הביטחון בנידון) מהוות צידוק מוסרי ומעשי מספיק בהחלט ליציאה למלחמה (שממש לא הייתה מלחמה כוללת).
היעדים של מלחמת לבנון כפי שהוגדרו ע"י הדרג הפוליטי היו לא נכונים, ועובדה זו נאמרה גם ע"י דן חלוץ לפני התפטרותו.
קצת קשה לי לומר מהן ההשלכות של אי השגת יעדים לא נכונים אבל אני עדיין חושב שעוד גינוי או תקיפה אוירית בודדת לא היו מרתיעים את החיזבאללה.
משהו היה חייב להשתנות לגבי הקירבה של החיזבאללה לגדר, ואופיו של הארגון הנ"ל הכתיב מהלך צבאי גדול של צה"ל.
אגב, יעד חשוב שכן הושג הוא ההכרה של החיזבאללה בנזק הגדול שנגרם עקב פעולת החטיפה, בפעם הבאה חסן נסראללה יחשוב פעמיים.
כורח המציאות הוא לסיים את הכיבוש בגולן, מה שהיה מספק פתרון לעניין הלבנוני. כשיש חלופה שלא מוצתה אי אפשר לומר שהיציאה למלחמה היא כורח. יתרה מזאת, תוצאותיה של המלחמה הזו היו צפויות מראש: ללא כניסה קרקעית נרחבת ללבנון אי אפשר להשמיד את חיזבאללה, ואפילו לא את כל המשגרים. לא צריך להיות דגנרל כדי להבין את זה.
משפחת אסד מספקת אכסניה לטרור כבר עשרות שנים ולכן ידיה מלאות בדם חפים מפשע.
לדעתי חובת ההוכחה היא על בשאר אסד וכל עוד הוא לא מסיר את ידיו מהטרור הפנימי (רציחות פוליטיות) והחיצוני (תמיכה בחיזבאללה) בלבנון אין לנו מה לבוא איתו בדין ודברים.
לדעתי מלחמה עדיפה על פני כניעה לטרור בסגנון סוריה וחיזבאללה.
בעהיין המהלך הקרקעי – אתה צודק לחלוטין ואני חושב שבאמת היה צריך לעשות את המהלך הקרקעי מוקדם יותר (ואני עצמי כחלק מאותו מהלך במסגרת תפקידי כקצין במילואים).
לצערי שיטת ה"נישט אאין נישט אהר" של אולמרט-פרץ-חלוץ הביאה אותנו למצב אבסורדי בו כבר היה מהלך קרקעי אך ללא התוצאות שמהלך כזה עשוי להביא.
Mushon et al.
You are again evading the argument and trying to put Zohar on the defensive.
The question he raised was not whether the state of Israel is right in launching the war, continuing the Occupation, etc. etc.
What he challenges you is:
How come, so many people choose happy apathy – not reading newspapers, not listening to news, not serving in the reserves – but then blame him that he’s "extremist" and "less Israeli".
Zohar is consistent: he thinks the war was a crime, and he was willing to pay the price for his views.
He may be wrong, but he’s honest.
Our ‘silent majority’ thought the war was right (or at least, kept silent as usual)
but was not always willing to pay the price
Maybe to this particular war more people were ready to go,
but to the Shtachim no one wants to go, at the same time they support the policies that continue our control there.
כוונתו של זהר במאמר ברורה לי ואני גם מסכים איתה, עדיף בעיני להיות סרבן מאשר משתמט, ועדיפה משמעות כלשהי מאחורי החלטה אישית מאשר פחדנות והדוניזם.
אבל יש מספר נקודות שהועלו ע"י זהר שאליהן רציתי להתייחס, ומותר לי להגיב ולבקר מאמר גם אם אני מסכים עקרונית לרעיון הכללי.
הנקודות הללו הן:
הביקורת שנאמרה כלפי הכותב שהוא "עסוק בלבקר את המדינה אבל לא מבקר את הערבים" – אליה אני מסכים לחלוטין וגם לי יש את אותה ביקורת כלפי מה שנקרא "שמאל קיצוני".
למשל בעניין המלחמה: בדיוק כפי שטען הכותב שניתן להיות בעד המדינה ונגד המלחמה באותו הזמן, כך גם אני טוען שניתן להיות איש שמאל ובאותו הזמן לתמוך במלחמה במידה והמציאות מכתיבה זאת.
לא צריך לחשוב כמו אוטומט שכל מלחמה היא מיותרת ונפשעת ולצאת להפגנה רק כי מצביעים חד"ש.
אותו שמאל קיצוני (ולפי דעתי זהר מיכלגרוב אכן נמנה עליו) מזמין בהתנהגותו את הביקורת המוטחת בו.
מי שכל הזמן יודע לבקר רק צד אחד
ומתנגד בכל תוקף להשמעת צל צילה של ביקורת כלפי הצד השני – שלא יתפלא על חוסר הפופולריות שלו.