הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 באפריל, 2007 20 תגובות

השבוע התבשרנו בעיתונים על התרגיל המחפיר שעיריית הרצליה מפעילה נגד תלמידי התיכון בעיר. מעתה שירות מיוחד באינטרנט יאפשר להורים לקבל דיווח יומי על ילדיהם. כל "הברזה" משיעור או הזנחה במטלות הבית תדווח מיד, בזמן אמת. כך תבוטל לחלוטין העמימות המגינה על שפיותה של מערכת החינוך בעיר. השקיפות תהיה מוחלטת, והלחץ על הנערים והנערות יהיה יעיל ובמידה ידועה גם קטלני. בעצם, האינטרנט יהיה מעין מלשינון, שנוכחותו בבית תהיה קבועה, מרתיעה ומפחידה.

אדריכלי החידוש המזיק הזה מדברים בהתלהבות רבה על "מהפכה" בקשר שבין ההורים לבין בתי הספר, ומאושרים מכך שאיש לא יוכל לטעון שאיננו יודע מה קורה לבניו או לבנותיו במוסד החינוכי שבו הוא שוהה, לעתים בעל כורחו. תיקו האישי של התלמיד יהיה פתוח בפני ההורים בכל עת, וכך יואץ תהליך ההכחדה של פרטיותו. התירוצים, חצאי האמיתות, הכחשות וההיתממות יהפכו לנחלת העבר והתלמידים יאבדו את כל מקומות המסתור שלהם, את כל הנישות הקטנות שמעניקות דביקות חמימה וערפילית, והצילו את נשמתם הדוויה עד כה. ההורים ידרשו משמעת מלאה, התלמידים יהיו חסרי אונים, ואת המחיר הם ישלמו בעתיד, על ספת הפסיכולוג ובחייהם האישיים כאנשים בוגרים.


אם מוסד הדיווח באינטרנט היה קיים בנעורי, לא הייתי מגיע לכתה י"ב. בלי מסך העשן המעובה שיצרתי, זה שחצץ בין הורי לבין המציאות המרה בבית-חינוך תיכון, לא הייתי מבלה ארבע שנים נהדרות בספריות, או נוסע לאיצטדיון רמת גן במקום ללכת לבית הספר, או יושב שש שעות רצופות בכל בוקר בקפה נאווה או עטרה ובולע בפעם הרביעית את "הר הקסמים" של תומאס מאן. אפילו אבא שלי, שהגיע הביתה בדרך כלל רק בחצות, היה עלול להיחשף לכל מחדליי בבית הספר. העמימות שהצילה את חיי, העצימה את אישיותי וטיפחה את השכלתי על חשבון השינון התפל בכתה, היתה נעלמת.


בהרצליה מנסים לשבור את כללי המשחק, להפוך את בתי הספר למוסדות כליאה מתוחכמים, כמו בסרטי המדע הבדיוני. סיפרתי כאן כמה פעמים, בהקשרים שונים לגמרי, על התקרית המפורסמת שלי עם הד"ר שמשון קירשנבוים, סגן המנהל האימתני של בית-חינוך והממונה על המשמעת במוסד. ביום אביב יפה מאסתי בבית הספר והחלטתי ללכת הביתה לפני השעה השלישית. אבי מעולם לא שהה בבית בשעות הבוקר, אמי לא שאלה שאלות מיותרות ורק עינו הפקוחה של קירשנבוים עמדה ביני לבין החופש. אבל לשמחתי הוא לא היה בחצר, ואפילו לא עקב אחרינו מהחלון בעיניו הקטנטנות והערמומיות. הלכתי איפא הביתה, עברתי דרך ספרית הפועלים והצטיידתי ב"אמריקה" של פרנץ קפקא. נכנסתי לביתנו בהמלך ג’ורג’ 17 בביטחון עצמי מוחלט, ודי נדהמתי לראות בסלון המואר את אבי יושב בחברת הד"ר קירשנבוים. מסתבר שסגן המנהל, איש פוליטי עד מאוד, הגיע כדי לדון עם מזכיר מועצת פועלי ירושלים בענייני בית הספר שהיה שייך לזרם העובדים בחינוך!


קירשנבוים רק חייך ולא אמר דבר. אבא ביקש ממני להכין לאורח ולו קפה תורכי, והגשתי אותו במהירות כשלחיי בוערות מחום. סגן המנהל היה איש קשה מאוד, היחסים בינינו היו איומים ונוראים בכל ארבע השנים שריציתי במוסד שלו, אבל הוא לא הזכיר מעולם את ההברזה מבית הספר. היו כללים גם למשחק החתול והעכבר בינינו, ו"קרש" (בדור של ילדיי כבר קראו לו "קיש קיש") שמר עליהן בקפדנות. הוא לא היה אמור לתפוס אותי בבית, ולכן הבליג. אין צורך לומר שהוא לא שמע על האינטרנט, ולא העלה כלל על דעתו את האפשרות להשתמש בטכנולוגיה המודרנית כדי לרדוף את התלמידים.


אני מקווה בכל לבי שההורים בהרצליה יתקוממו נגד הניסוי התמוה הזה, ימשיכו לתת אמון בילדיהם ולזכור, שגם הם היו פעם תלמידים. אם יש לרשויות, בהרצליה ובמקומות אחרים, די משאבים כי ליצור מדינת משטרה עתידנית בבתי הספר שלהם, מוטב שישקיעו אותם בספריות טובות, בספרנים עתירי ידע וסבלניים, במשכורות טובות יותר כדי למשוך את טובי המורים והמחנכים להוראה. בשטח ההפקר הענקי שבין האמת הטהרנית לבין ההורים, מקננים אלפי תלמידים עם פוטנציאל. חשיפת יתר פשוט תהרוס אותם ואת עתידם. יש להשאיר פינות מוצלות ומגוננות, קצת פרטיות וקצת מקום ליומרות, להתפארויות בלא כיסוי, לאשליות שכמה מהן אולי ימומשו בעתיד, למשברים שיש להתמודד איתם בלי עזרה. מערכת החינוך איננה מתקן כליאה של השב"כ, ויש לשים קץ לניסוי המסוכן בהרצליה לבל יתפשט לשאר חלקי הארץ.


בגנות האח הגדול (ב’)


השקיפות העיתונאית מחייבת אותי להצהיר שח"כ עזמי בשארה הוא חבר ותיק שלי, עוד משנות ה-70 הסוערות. כדרכי תמיד השתייכתי למיעוט גם בתוך השמאל שלא רק העריך את בשארה, אלא גם חיבב אותו אישית. רוב חבריי הסתייגו ממנו, לא בשל דעותיו או התנהלותו הפוליטית, אלא בגין "ההתנשאות" שנדפה ממנו. למען האמת, אף פעם לא חשתי בתכונה הזאת, ותמיד קיבלתי ממנו בעיקר חיבה אישית וחמימות של חבר לדרך. כך קרה גם כשנפרדו דרכינו, כאשר בשארה פנה עורף לסוציאליזם והקים מפלגה בורגנית-לאומית יחד עם חברנו המשותף, ג’מאל זחאלקה.


מאז חלקתי על עמדותיו, גם בנושאים הסוציאליים והגלובאליים וגם בכל הנוגע ליחסו האוהד מדי לסוריה של הבעת’, מדינה חשוכה שיש להגיע איתה לשלום אבל אין טעם לעסוק באידיאליזציה שלה ושל משטרה. זה לא מנע ממני להסכים עם עמדות רבות שלו בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי ומהות הישות המדינית כאן כמדינת כל אזרחיה. לא פעם הייתי גאה בו, בעיקר בהופעותיו הגאות והמבריקות במליאת הכנסת. בשארה היה מודע מאוד (אולי אפילו מודע מדי) לעובדה שהוא שם את רוב עמיתיו בכיס הקטן, ונימוקיו היו מרשימים גם בממד הרגשי וגם בממד האינטלקטואלי שלהם.


תמיד הצטערתי שנשאר כל כך מעט מהחינוך הפוליטי המעולה שהוא קיבל במפלגה הקומוניסטית. חברו זחאלקה שימר את האינטרנציונליזם הבסיסי שלו הרבה יותר ממנו, ולכן התבטאויותיו הן יותר נגישות לציבור הישראלי הליברלי והשמאלי. בשארה פנה יותר ויותר ללאומיות, שהיא כנראה הבסיס היחידי לקיומו של אדם נוצרי בחברה הפלסטינית שחלקה עובר תהליך עמוק של איסלמיזציה. כדרכו, בשארה מסלים את התהליך. הוא יותר קיצוני באופי מאשר בדעות. בסך הכל, מנהיג בל"ד הוא פוליטיקאי מנוסה מאוד, שעסק בנושאים הרגישים של הסכסוך הישראלי-ערבי ממש משחר נעוריו. הוא מעורה היטב באקדמיה הישראלית, יש לו עשרות ידידים יהודים ועמדותיו כלפי הציונות או ישראל אינן שונות במיוחד מאלה של רוב האינטלקטואלים הערבים במדינה ובאזור. כמובן שהוא איננו "מרגל", אלא נבחר ציבור המייצג היטב את בוחריו, שרובם אנשים ונשים משכילים. הטרגדיה שלו ושל רוב בוחריו היא, שאיש מהם איננו מסוגל לחיות או לפעול בשום מדינה ערבית כולל הרשות הפלסטינית. הם באמת דמוקרטים וליברלים, כפי שבשארה טוען. כאן טמונה גם האירוניה הגדולה: האופי המפלה של המדינה היהודית, הגזענות ההולכת ומתגברת בקרב הציבור היהודי והפאשיזם האלים של המתנחלים וידידיהם, דוחפים את אנשי בל"ד וגם אזרחים ערבים אחרים להתנגד לחברה שבתוכה הם יכולים עדיין לחיות ולפעול, ולמתן את ביקורתם (והיא קיימת) כלפי המדינות השכנות, הדכאניות. ציד המכשפות כלפי איש מוכשר ומבריק כמו בשארה, שמכיר היטב את התרבות הפוליטית הישראלית, משחק לידיהם של אויבי השלום בכל האזור. זוללי השטחים מחבלים בסיכוי שלנו להתקרב לאזרחים הערבים, שהם נחוצים לנו ולעתידנו כאן באוויר לנשימה.


אני מבין היטב מדוע בשארה מסרב להתראיין בתקשורת העברית. התראיינתי בטלוויזיה וברדיו לעתים תכופות בחמש השנים האחרונות, ונתקלתי לא פעם בעיתונאים צעירים עוינים, גסי רוח ובעיקר בורים ועמי ארצות. בשעות חירום אפילו ותיקים כמו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום הפגינו גסות ורדידות כלפי מרואיינים ערבים. בשארה מורד, ובצדק, באח הגדול שמבקש לרסן את רעיונותיו באמצעים שב"כניקיים. כל דמוקרט ישראלי צריך לעמוד לימינו בעת מצוקתו.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. הורה דואג הגיב:

    בהנחה שחיים ברעם לא מפנטז כשהוא מספר כי הבריז מבית הספר כדי לקרוא את קפקא, מהווה דוגמא זו את ההבדל בין אז והיום. שהיום תלמידים מבריזים לא הולכים לספריות לקרוא את קפקא אלא למרבה הצער עוסקים לעתים קרובות מדי באורגיות, באונס קבוצתי, בשתייה לשכרה, בסחר סמים ובעישונם. מעקב הורים צמוד הוא לא התרופה היחידה, אבל בהחלט אחד האמצעים למניעת הידרדרות ילדיהם במדרון העבריינות הפלילית ואיכלוס בתי הכלא.

  2. מכלוף הגיב:

    לא מגיע לד"ר קיש קיש גם לא נקודה אחת של זכות
    בתקופתי האיש הנקלה, כבר היה מנהל בית החינוך,והמחנך האישי שלי
    ד"ר קירשבנאום צריך להיזכר בזכות ספרו"קיצור תולדות עם ישראל"
    כהיסטוריון שטחי,גזען,ובעיקר כמורה משעמם…

    אני אעמוד לימינו של בשארה…בעוונותיי אני מכיר את שיטות השב"כ אבל אני גם אומר שבשארה
    רחוק מלסייע לציבור הערבי המקופח אותו הוא אמור ליצג

  3. רמי הגיב:

    עזמי בשארה, כזאב ז’בוטינסקי בימיו, תולה את הצלחת משימתו בכך שיונף נס אחד בלבד: נס הלאומיות הפלסטינית. וגם מן ההבט של בהירות הרצאת דבריו בשארה מזכיר את ז’בוטינסקי: הוא מרצה את דבריו באופן ישיר וכן וללא כחל וסרק. ז’בוטינסקי לא היסס להתנבא על שתי גדות ירדנו ולא הסתיר את כוונתו להקים מדינה עברית בארץ שרוב גדול של תושביה היה ערבי. ההבדל בין השנים הוא בתוכן הלאומיות שלהם. הציונות הכובשת ומנשלת של ז’בו מול הלאומיות האסרטיבית מתקוממת של עזמי. ושוב מתגלה כנותו וישירותו של ז’ בכך שהיה מודע מאוד לצד התוקפני של רעיונותיו ולא הלך דולל אחרי דיבורי סרק על מו"מים והבנות, שלא ניתנות להשגה בין סוס לרכבו. מכאן המצאת "קיר הברזל" האמור להדוף את התגובה רבת העוצמה של לאומיות עברית זוללנית המתעלמת לחלוטין מן הזולת וזכויותיו. מובן שהוא טעה, לא רק מפני ששום קיר לא יעמוד מול צונאמי של זעקת החירות הנזעקת על ידי עם כבוש, אלא גם מפני שהקיר אינו מונע תהליך היווצרותם של בקיעים וסדקים בצד-הבונה שלו, סדקים של בחינה מחדש של הרעיון שלשמו הוקם. אכן, למגיניה של הלאומנות הציונית יש בהחלט סיבה לדאגה מנוכחותו הכריזמטית בשטח של עזמי בשארה.

  4. מרדכי בלייוייס הגיב:

    חיים ברעם –
    חזק ואמץ!

  5. חיים ברעם הגיב:

    להורה הדואג,
    אין שום יסוד לחשש שאני מפנטז. "אמריקה" היה באמת הספר האחרון של קפקא שקראתי, והחביב ביותר עלי היה "הטירה".
    נדמה לי שאתה מצייר את הילדים של היום בצבעים קודרים מדי. גידלתי כאן ארבעה ילדים ושניים מהם עדיין לומדים, אחד ביסודי והשני בתיכון. התיאור שלך לגביהם ולגבי חבריהם הוא מוגזם. נכון שקוראים פחות אבל שואבים המון מידה מהמחשב כולל בקיאות מעוררת קנאה באנגלית. את התופעות החמורות שעליהן דיברת יש לשרש, כמובן, אבל לא באמצעים של מדינת משטרה.

  6. ישעיהו הגיב:

    אני מסכים עם כל מילה שכתב חיים ברעם בעניין בשארה, למעט הניתוח שלו את סירובו של בשארה להתראיין לכלי התקשורת העברית.
    עזמי בשארה הוא אינטלקטואל בחסד העולה בחדות ניתוחיו וניסוחיו על כל פוליטיקאי ישראלי (בלי שמץ ציניות). אך מלבד זאת הוא גם מאוהב בתשואות הקהל. מאלה הוא מקבל מלוא החופן בכל ריאיון ונאום שהוא נותן בעולם הערבי. ראיתי אותו מתראיין. אין שאלות קשות, רק שבח והלל.
    בתקשורת העברית יש הרבה עיתונאים בורים, צרי אופקים וגסי רוח, אך גם משכילים ונעימי הליכות. בישארה מחרים גם את אלה וגם את אלה, וגם חיים ברעם לא יזכה לראיין אותו אם יבקש. הוא עוד עלול לחשוף בפני קהל הקוראים כמה סתירות פנימיות בהשקפתו הפוליטית או לשאול אותו חו"ח שאלות מהותיות בדבר נסיגתו המצערת מרעיונות אינטרנציונליסטיים.

  7. שי קופטא הגיב:

    אני דווקא הייתי מבריז כדי לעשן ירוק,
    רק דרכו הכרתי את ניטשא.

  8. לחיים ברעם הגיב:

    אל תכליל מילדייך לכלל הנוער. במסגרת התנדבותי נידהמתי מהפשע, הניוון, והריקנות שפושים בקרב רבים מאוד מבני הנוער, לפחות בתל אביב. הגברת הפיקוח על מעשיהם היא עניין מבורך. בכל זאת, מדובר בקטינים שעדיין זקוקים להנחיה והדרכה.
    גם אני הברזתי מבי"ס לא פעם ולא פעמיים קצת בשביל לקרוא ספרים והרבה בשביל לשחות. אצלנו זה אפילו נחשב ללגיטימי מבחינת המורים (כינו זאת "יום גידול"). כיום אינני בטוח שתמיד היו לכך תוצאות חיוביות.

  9. הורה הגיב:

    בתור הורה לתלמיד שביעית שסרח קשות בבית ספרו היוקרתי(גניבת רכוש בית הספר,ע"מ לממן מסיבה,קרוב לוודאי קנית סמים,עם חבריו לכיתה-משהו מקביל ל"גניבת תרנגולות" בקיבוץ של פעם),אני חצוי לחלוטין בעינין תקשורת ישירה לנעשה בכיתה.
    מצד אחד הצדק בידיך,זו הרי חווית ילדות "מעצבת" לטוב ולרע,וכך התגלגלו הדברים.
    אך מצד שני ניתן היה למנוע זאת,אם למשל הייתי רואה מתי הוא מבריז,מה מצבו האמיתי בכתה (יחסו ללימודים ולמורים) ואפילו ר"ל משקיף עליו בהפסקות.
    הרי לא תתנגד למעגל טלויזיה סגור בחדרו של תינוק,בזמן שהוריו אינם בבית,היכן אם כך הגבול הגילי או הערכי של הצאצא בו רצונם של ההורים לפקח ,לדעת וגם לשלוט על עשיותיו,הוא פגיעה בזכויות הפרט שלו (בני היה כבן שש-עשרה כאשר סולק מבית ספרו-אחרי סקנדל גדול)?

  10. נתן. הגיב:

    אני לא מבין את חיים, אם אתה לא מעוניין לדעת אם הילדים שלך היגיעו לבית ספר ומה הם עושים בתוכו, בשביל מה בכלל אתה שולח אותם לשם?

  11. ענת ש. הגיב:

    מאמרך מעניין כרגיל, אלא שנראה שאעבור לקרוא אותך באינטרנט ולא ב"כל העיר" שהפך באחרונה לזבל מוחלט. חבל לי שאתה נאלץ להמשיך לכתוב שם. האם אינך מרגיש שזה נוגד את היושרה המקצועית שלך?

  12. גראציאלה סאנדהרסט-האדרימן הגיב:

    אכן, סיבה לדאגה! חיים ברעם כינה בראיון שנתן בגרדיאן האנגלי את הקטיושות שנחתו בצפון הארץ כבעלות "nuisance value" בלבד. אבל מתן אפשרות פיקוח כלשהו על בני נוער, אופציונלי, באינטרנט, הוא הרבה יותר חמור מכך, באמת צרה רצינית…

  13. ק. נאמן הגיב:

    כהורה לשני תלמידים בהחלט איכפת לי מה הם עושים בבית הספר:
    לא אסכים למשל שהם ישתתפו בפעילות של הימין המתנחלי.
    לכן הפיקוח והמעקב כל כך חשובים.

  14. חיים ברעם הגיב:

    כתבתי בתגובתי "מידה" במקום מידע. חמור ואני מתנצל.
    אשר לנתן. תמיד התעניינתי בכל מה שקורה לילדים בבית הספר ומחוצה לו. אבל לא ריגלתי אחריהם ואני לא רוצה שבית הספר יעשה זאת עבורי.

  15. גוברטיקו הגיב:

    ומה היה אומר ברעם לו היו תלמידים לוקחים חלק בפעילות של נוער הגבעות למשל? האם גם אז היה מתנגד לפיקוח על הנעשה בבית הספר?

  16. הורה דואג הגיב:

    יש להיזהר בשימוש במושגים בומבסטיים. מה שנעשה בהרצליה, גם אם חוקים על כך, עדיין רחוק ממדינת משטרה.
    במסווה של ליברליות פוטר חיים את ההורים מאחרויותם. כהורה אני רוצה לדעת אם בני מבריז מהלימודים בגלל שהוא רוצה לקרוא את קפקא, או בגלל שהלך לעשן סמים עם חברים על חוף הים. איך אדע אם הוא מבריז ללא הפיקוח הצמוד שבית הספר בהרצליה מאפשר לי?

  17. נו באמת הגיב:

    אתה באמת חושב שהתלמידים של היום מבריזים משיעורים בשביל לקרוא את הר הקסמים? פקח עיניים ואל תתרפק על נעוריך היחודיים. אין שום דבר רע בזה שההורים ידעו המ קורה עם ילדיהם בבי"ס. לא מתאים לך שתהיה חובת נוכחות? תאבק להפיכת בתיה"ס לרשות. אבל אי אפשר גם לדרוש חינוך חובה וגם לפסול את יידוע ההורים

  18. עמיר הגיב:

    מי זה הקולואינדוס הזה שעליו יצא הקצף?

  19. קולואינדוס נמאסת! הגיב:

    אולי תתפוס סוף-סוף אומץ ותחתום על ההתחכמויות העלובות בשמך האמיתי

  20. חיה הגיב:

    בלי להכליל – רק המיעוט הקטנטן (והוא כמובן קיים) מבריז כדי לקרוא את קפקא. רוב המבריזים נשארים לישון עד מאוחר וזה במיקרה הטוב. חיים ברעם, אל תעשה את הטעות שעושים אנשים כישרוניים ומבריקים ואל תשליך מחוויותיך האישיות על נערים שחלקם הגדול לא מסוגל לכתוב פיסקה אחת בעיברית תיקנית. מניסיוני, ככל שהנערים האלה משתתפים יותר בעשייה הבית-סיפרית כך גם משתפרת והולכת רמת האוריינות שלהם! בד"כ מדובר הרי בנערים שלא מלקקים דבש בביה"ס ודווקא בגלל זה הם חייבים לשמוע, לשנן, לכתוב עוד ועוד. חוץ מגאונים אף אחד לא נעשה משכיל מ"בטן גב"!
    מצד שני, כאמא ממש לא רציתי לדעת הכל על ילדיי. לכל אחד מאיתנו מגיעה רמת עמימות שניתן להתכרבל בה…

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים