השבוע התבשרנו בעיתונים על התרגיל המחפיר שעיריית הרצליה מפעילה נגד תלמידי התיכון בעיר. מעתה שירות מיוחד באינטרנט יאפשר להורים לקבל דיווח יומי על ילדיהם. כל "הברזה" משיעור או הזנחה במטלות הבית תדווח מיד, בזמן אמת. כך תבוטל לחלוטין העמימות המגינה על שפיותה של מערכת החינוך בעיר. השקיפות תהיה מוחלטת, והלחץ על הנערים והנערות יהיה יעיל ובמידה ידועה גם קטלני. בעצם, האינטרנט יהיה מעין מלשינון, שנוכחותו בבית תהיה קבועה, מרתיעה ומפחידה.

אדריכלי החידוש המזיק הזה מדברים בהתלהבות רבה על "מהפכה" בקשר שבין ההורים לבין בתי הספר, ומאושרים מכך שאיש לא יוכל לטעון שאיננו יודע מה קורה לבניו או לבנותיו במוסד החינוכי שבו הוא שוהה, לעתים בעל כורחו. תיקו האישי של התלמיד יהיה פתוח בפני ההורים בכל עת, וכך יואץ תהליך ההכחדה של פרטיותו. התירוצים, חצאי האמיתות, הכחשות וההיתממות יהפכו לנחלת העבר והתלמידים יאבדו את כל מקומות המסתור שלהם, את כל הנישות הקטנות שמעניקות דביקות חמימה וערפילית, והצילו את נשמתם הדוויה עד כה. ההורים ידרשו משמעת מלאה, התלמידים יהיו חסרי אונים, ואת המחיר הם ישלמו בעתיד, על ספת הפסיכולוג ובחייהם האישיים כאנשים בוגרים.

אם מוסד הדיווח באינטרנט היה קיים בנעורי, לא הייתי מגיע לכתה י"ב. בלי מסך העשן המעובה שיצרתי, זה שחצץ בין הורי לבין המציאות המרה בבית-חינוך תיכון, לא הייתי מבלה ארבע שנים נהדרות בספריות, או נוסע לאיצטדיון רמת גן במקום ללכת לבית הספר, או יושב שש שעות רצופות בכל בוקר בקפה נאווה או עטרה ובולע בפעם הרביעית את "הר הקסמים" של תומאס מאן. אפילו אבא שלי, שהגיע הביתה בדרך כלל רק בחצות, היה עלול להיחשף לכל מחדליי בבית הספר. העמימות שהצילה את חיי, העצימה את אישיותי וטיפחה את השכלתי על חשבון השינון התפל בכתה, היתה נעלמת.

בהרצליה מנסים לשבור את כללי המשחק, להפוך את בתי הספר למוסדות כליאה מתוחכמים, כמו בסרטי המדע הבדיוני. סיפרתי כאן כמה פעמים, בהקשרים שונים לגמרי, על התקרית המפורסמת שלי עם הד"ר שמשון קירשנבוים, סגן המנהל האימתני של בית-חינוך והממונה על המשמעת במוסד. ביום אביב יפה מאסתי בבית הספר והחלטתי ללכת הביתה לפני השעה השלישית. אבי מעולם לא שהה בבית בשעות הבוקר, אמי לא שאלה שאלות מיותרות ורק עינו הפקוחה של קירשנבוים עמדה ביני לבין החופש. אבל לשמחתי הוא לא היה בחצר, ואפילו לא עקב אחרינו מהחלון בעיניו הקטנטנות והערמומיות. הלכתי איפא הביתה, עברתי דרך ספרית הפועלים והצטיידתי ב"אמריקה" של פרנץ קפקא. נכנסתי לביתנו בהמלך ג’ורג’ 17 בביטחון עצמי מוחלט, ודי נדהמתי לראות בסלון המואר את אבי יושב בחברת הד"ר קירשנבוים. מסתבר שסגן המנהל, איש פוליטי עד מאוד, הגיע כדי לדון עם מזכיר מועצת פועלי ירושלים בענייני בית הספר שהיה שייך לזרם העובדים בחינוך!

קירשנבוים רק חייך ולא אמר דבר. אבא ביקש ממני להכין לאורח ולו קפה תורכי, והגשתי אותו במהירות כשלחיי בוערות מחום. סגן המנהל היה איש קשה מאוד, היחסים בינינו היו איומים ונוראים בכל ארבע השנים שריציתי במוסד שלו, אבל הוא לא הזכיר מעולם את ההברזה מבית הספר. היו כללים גם למשחק החתול והעכבר בינינו, ו"קרש" (בדור של ילדיי כבר קראו לו "קיש קיש") שמר עליהן בקפדנות. הוא לא היה אמור לתפוס אותי בבית, ולכן הבליג. אין צורך לומר שהוא לא שמע על האינטרנט, ולא העלה כלל על דעתו את האפשרות להשתמש בטכנולוגיה המודרנית כדי לרדוף את התלמידים.

אני מקווה בכל לבי שההורים בהרצליה יתקוממו נגד הניסוי התמוה הזה, ימשיכו לתת אמון בילדיהם ולזכור, שגם הם היו פעם תלמידים. אם יש לרשויות, בהרצליה ובמקומות אחרים, די משאבים כי ליצור מדינת משטרה עתידנית בבתי הספר שלהם, מוטב שישקיעו אותם בספריות טובות, בספרנים עתירי ידע וסבלניים, במשכורות טובות יותר כדי למשוך את טובי המורים והמחנכים להוראה. בשטח ההפקר הענקי שבין האמת הטהרנית לבין ההורים, מקננים אלפי תלמידים עם פוטנציאל. חשיפת יתר פשוט תהרוס אותם ואת עתידם. יש להשאיר פינות מוצלות ומגוננות, קצת פרטיות וקצת מקום ליומרות, להתפארויות בלא כיסוי, לאשליות שכמה מהן אולי ימומשו בעתיד, למשברים שיש להתמודד איתם בלי עזרה. מערכת החינוך איננה מתקן כליאה של השב"כ, ויש לשים קץ לניסוי המסוכן בהרצליה לבל יתפשט לשאר חלקי הארץ.

בגנות האח הגדול (ב’)

השקיפות העיתונאית מחייבת אותי להצהיר שח"כ עזמי בשארה הוא חבר ותיק שלי, עוד משנות ה-70 הסוערות. כדרכי תמיד השתייכתי למיעוט גם בתוך השמאל שלא רק העריך את בשארה, אלא גם חיבב אותו אישית. רוב חבריי הסתייגו ממנו, לא בשל דעותיו או התנהלותו הפוליטית, אלא בגין "ההתנשאות" שנדפה ממנו. למען האמת, אף פעם לא חשתי בתכונה הזאת, ותמיד קיבלתי ממנו בעיקר חיבה אישית וחמימות של חבר לדרך. כך קרה גם כשנפרדו דרכינו, כאשר בשארה פנה עורף לסוציאליזם והקים מפלגה בורגנית-לאומית יחד עם חברנו המשותף, ג’מאל זחאלקה.

מאז חלקתי על עמדותיו, גם בנושאים הסוציאליים והגלובאליים וגם בכל הנוגע ליחסו האוהד מדי לסוריה של הבעת’, מדינה חשוכה שיש להגיע איתה לשלום אבל אין טעם לעסוק באידיאליזציה שלה ושל משטרה. זה לא מנע ממני להסכים עם עמדות רבות שלו בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי ומהות הישות המדינית כאן כמדינת כל אזרחיה. לא פעם הייתי גאה בו, בעיקר בהופעותיו הגאות והמבריקות במליאת הכנסת. בשארה היה מודע מאוד (אולי אפילו מודע מדי) לעובדה שהוא שם את רוב עמיתיו בכיס הקטן, ונימוקיו היו מרשימים גם בממד הרגשי וגם בממד האינטלקטואלי שלהם.

תמיד הצטערתי שנשאר כל כך מעט מהחינוך הפוליטי המעולה שהוא קיבל במפלגה הקומוניסטית. חברו זחאלקה שימר את האינטרנציונליזם הבסיסי שלו הרבה יותר ממנו, ולכן התבטאויותיו הן יותר נגישות לציבור הישראלי הליברלי והשמאלי. בשארה פנה יותר ויותר ללאומיות, שהיא כנראה הבסיס היחידי לקיומו של אדם נוצרי בחברה הפלסטינית שחלקה עובר תהליך עמוק של איסלמיזציה. כדרכו, בשארה מסלים את התהליך. הוא יותר קיצוני באופי מאשר בדעות. בסך הכל, מנהיג בל"ד הוא פוליטיקאי מנוסה מאוד, שעסק בנושאים הרגישים של הסכסוך הישראלי-ערבי ממש משחר נעוריו. הוא מעורה היטב באקדמיה הישראלית, יש לו עשרות ידידים יהודים ועמדותיו כלפי הציונות או ישראל אינן שונות במיוחד מאלה של רוב האינטלקטואלים הערבים במדינה ובאזור. כמובן שהוא איננו "מרגל", אלא נבחר ציבור המייצג היטב את בוחריו, שרובם אנשים ונשים משכילים. הטרגדיה שלו ושל רוב בוחריו היא, שאיש מהם איננו מסוגל לחיות או לפעול בשום מדינה ערבית כולל הרשות הפלסטינית. הם באמת דמוקרטים וליברלים, כפי שבשארה טוען. כאן טמונה גם האירוניה הגדולה: האופי המפלה של המדינה היהודית, הגזענות ההולכת ומתגברת בקרב הציבור היהודי והפאשיזם האלים של המתנחלים וידידיהם, דוחפים את אנשי בל"ד וגם אזרחים ערבים אחרים להתנגד לחברה שבתוכה הם יכולים עדיין לחיות ולפעול, ולמתן את ביקורתם (והיא קיימת) כלפי המדינות השכנות, הדכאניות. ציד המכשפות כלפי איש מוכשר ומבריק כמו בשארה, שמכיר היטב את התרבות הפוליטית הישראלית, משחק לידיהם של אויבי השלום בכל האזור. זוללי השטחים מחבלים בסיכוי שלנו להתקרב לאזרחים הערבים, שהם נחוצים לנו ולעתידנו כאן באוויר לנשימה.

אני מבין היטב מדוע בשארה מסרב להתראיין בתקשורת העברית. התראיינתי בטלוויזיה וברדיו לעתים תכופות בחמש השנים האחרונות, ונתקלתי לא פעם בעיתונאים צעירים עוינים, גסי רוח ובעיקר בורים ועמי ארצות. בשעות חירום אפילו ותיקים כמו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום הפגינו גסות ורדידות כלפי מרואיינים ערבים. בשארה מורד, ובצדק, באח הגדול שמבקש לרסן את רעיונותיו באמצעים שב"כניקיים. כל דמוקרט ישראלי צריך לעמוד לימינו בעת מצוקתו.

Share on Facebook