כמי שמאסה בדיווחים העיתונאים החלקיים על המצב בצרפת לקראת הבחירות, דיווחים הנמנעים מלנתח ומתרכזים באנקדוטות, בפליטות פה, בסקרים או בכוונות ההצבעה של "הקהילה היהודית", החלטתי לנסות ולספק כמה קווי מחשבה שאינם זוכים לתשומת לב רבה בישראל ובצרפת כאחד. עם כל הכבוד לכתבות של דניאל בן סימון ב"הארץ" או של ספי הנדלר ב"ידעות אחרונות", יש לנהל דיון רחב יותר תוך נטישת הפרספקטיבה הצרה של "מה טוב ליהודים" או של האנטישמיות בצרפת כפונקציה של התמיכה במועמד הימין הקיצוני ז’אן-מארי לה-פן. על כן ניסיתי ללכת אל מעבר לקלישאות ולהתבונן על המצב לא כפוליטולוגית או כצרפתיה משכבר הימים, אלא כעדה הערה לרחשי השמאל. על סדר יומו של מחנה זה, כבמקומות אחרים על הגלובוס, חקוקים המאבקים נגד הסקסיזם, הגזענות, האיסלאמופוביה ושבירת עקרונות הרווחה.

בחלק זה אתרכז במועמדיםות ובמסע הבחירות תוך ביקורת פמיניסטית אנטי ליברלית, ובחלק השני אנסה להבהיר נקודת השקפה אלטרנטיבית לגבי האנטישמיות, האיסלאמופוביה והיחס לכיבוש הישראלי בצרפת תוך קשירתם למתח הפוסט-קולוניאלי.

יריית הפתיחה

12 מסלולים מאויישים על ידי המתמודדיםות בסיבוב הראשון לנשיאות צרפת אך ברור לכל שרק ארבעה מהם מחזיקים בסיכויים ממשיים להעפיל לסיבוב השני במירוץ לנשיאות הרפובליקה. מה שמזדכר לעין בלתי מזוינת היא העובדה ששלושה ממועמדים אלה הם למעשה מועמדי ימין. החל מלה-פן דרך ניקולא סרקוזי ועד פרנסואה ביירו (המתיימר לייצג מרכז פוליטי). הקולות הניתנים לשלישייה זו (כ-60% לפי הסקרים) הם קולות למען הפרטה, קשיחות משטרתית ושמרנות קתולית (שלושתם מציגים עצמם כקתולים מאמינים המגינים כביכול על החילונות במרחב הציבורי אך מקדמים דה-פקטו מדיניות של הדרת המיעוטים הדתיים ושמירה על ערכי המשפחה ההטרוסקסואלית המסורתית). מנגד, כמעין אנטיתזה כפולה, רצה ומתנשפת לה מועמדת המפלגה הסוציאליסטית סגולן רויאל בניסיון לייצג את השמאל הקלאסי ולהחזירו לשלטון. רויאל היא אמנם המועמדת הסוציאליסטית הימנית ביותר שהתמודדה עבור מפלגה זו, והיא יכולה בקלות לחלוק רעיונות רבים עם מועמדי המרכז-ימין (בנושאי המשפחה, היחסים הבינלאומיים או השאיפה ל"סדר"), אך היותה אשה מוסיפה לקמפיין הבחירות נופך חדש, מרענן וחתרני שאין להתעלם ממנו וממשמעויותיו בחברה הצרפתית הנוכחית.

משבר הפוליטיקה המסורתית – הכמיהה לשינוי

מה רוצים הצרפתים? מהן המוטיבציות המניעות את ההתכתשות הפוליטית?

הקונטקסט החברתי-פוליטי הוא כזה המאגד בתוכו את אירועי נובמבר 2005, בהם ריסקה המשטרה את "מרד הפרברים", את הצעת החוק הליברלית שעוררה התארגנות רחבה ושביתה ממושכת של תלמידים וסטודנטים ב- 2006, את החרדה מהישנות תוצאות הבחירות של 2002 (בהן העפיל לה פן לסיבוב השני), ובעיקר את התחושה המרה של הצורך בתמורה פוליטית עמוקה כדי למנוע הדרדרות נוספת במצב הכלכלי החמור: אבטלה גבוהה, במיוחד בקרב צעירים (כ-9% מכוח העבודה הכללי ועד כ-22% בגילאי 15-24!), המוני חסרי-בית שהביעו מחאה רחבה לפני חודשים מספר, והתמוטטות המערכת הסוציאלית אשר ממלאת את הצרפתים בגאווה רבה.

למעשה, המצב הפוליטי הפוסט-מודרני שבו אבדה כל אמונה בפוליטיקאים – ראשית בשל כשלון הממשלות כולן למלא אחר הבטחותיהן1 שנית, בשל הרעת תנאי החיים ולבסוף, בשל פרשות שחיתות רחבות – מוצא את ביטויו גם בצרפת. בהעדר דמות סמכותית היכולה לייצג סוג של ממלכתיות מוסכמת הזוכה לאמון הציבור הרחב, הצרפתים רוצים שישמע קולם ברפורמה כללית.

וטוב שכך. כמו בישראל, בכייה על העלמות דור ה"נפילים" מלאי יוקרה והילה כגנרל דה-גול או פרנסואה מיטראן, כמו גם בן גוריון, רבין או שרון, אינה אלא סוג של פטריוטיות שמרנית המפחדת מפני המציאות העכשווית.

מושג ה"אחד" הנבחר לשלוט על עמו (גם אם בימינו זו יכולה להיות ה"אחת"), אינו אלא תופעה של שיעבוד לדמות סמכותית אחת אשר אמורה לספק מענה לקשיי העם כולו. עד מתי? בעידן האכזבה מהפוליטיקה ומשבר הסמכות, לא הגיע הזמן שנשבור את המוסד הזה הנקרא ראש ממשלה או נשיא ונתקדם לעבר דמוקרטיה יותר פלורליסטית, שיתופית ומבוזרת?

בצרפת, הבחירה הישירה לנשיאות – תפקיד המכיל כוח עצום – רק מסמלת את הכמיהה הנוכחת עדיין לדמות פטרנליסטית אשר תוביל את האומה אל עתיד טוב יותר תוך שמירה על עבר מפואר ונצחי. ה"השתעבדות מרצון" עליה דיבר אטיין דה לה בואסי אמנם כוונה בזמנו לציות העיוור של עם שלם ל"אחד", למלך השולט ללא מיצרים וללא בחירות, אך השיעבוד הזה אינו נעלם מעל פני האדמה עם כינון המשטרים הדמוקרטים, כיוון שעל אף כל מנגנוני האיזון, הנשיא עדיין מייצג שליט המטיל וטו, קובע מדיניות ומחוקק חוקים. מלך אשר לא מייצג את האוכלוסייה כולה ולכן יכול רק להיות נציג חלקי. הדמוקרטיזציה של הפוליטיקה היא צעד הכרחי, ואנו מוצאים את הדיו בסיסמאות קמפיין הבחירות האחרונות:

הסלוגן של סרקוזי הוא "יחד, הכל נהיה אפשרי" והוא מתפאר במהלך נאומיו ברצונו לפעול עם ולפי דרישות הצרפתים. כמו כן, סגולן רויאל ("אתכם, השינוי הוא אמיתי") מייצגת אולי יותר מכל סוג של פוליטיקה חדשה, צנועה יותר ושיתופית (Participative). היא מתגאה בהעדר דוגמות ופרויקטים מוכנים מראש לכל מצוקה, ומציעה סוג של ניהול גמיש המקשיב לצורכי האנשים, שואל מעצותיהם, מאמץ מדעותיהם ופועל "איתם" ולמענם כמובן.

תופעה זו מתבטאת ואולי מושפעת מהתפתחות ממד האינטרנט כאמצעי תקשורת מהיר המאפשר למועמדיםות, על ידי בלוגים וטוקבקים למשל, לתקשר ישירות עם הבוחריםות, לדבר עמם על בסיס יומיומי, לנהל דיונים חוצי ערים וגם לפתח רשתות תמיכה כלל ארציות ועולמיות. הדמוקרטיה השיתופית שבשמה נבחרה מאדאם רויאל לראש המפלגה הסוציאליסטית היא אם כן אפקט של רצון התושבים לאחות את הנתק המנוכר בין הפוליטיקאים לבין "האנשים הפשוטים", תוך הדיפת האשלייה של דמות נעלה, מעוררת הערצה ומאחדת. זוהי תנועה מבורכת שיש לה כמובן סכנות, אבל בעידן הטכנולוגיה בו אנו חיות, ה"פוליטיקה" מתחילה להבין שהיא חייבת להתקרב למהות האמיתית שלה שהיא איננה שליטה, ניהול או "שלטון-על", אלא סוג של "שלטון-עם" :Power-With and not Over – כמו שהיטיבה להגדיר זאת חנה ארנדט בכתביה הפוליטיים (על האלימות, המצב האנושי). טבעה של פוליטיקה צריך להיות קיום בצוותא הנותן ביטוי ומקום לריבוי האנושי ולא כזה המבוסס על יחסי שולט-נשלט.

הפוליטיקה והשאלה המגדרית

זוהי אינה מקריות שזו שפיתחה את החשיבה הפוליטית החדשנית הזו של המאה ה-20 היתה אשה, וגם לא שזו המקדמת סוג כזה של פוליטיקה בצרפת כיום היא מהמין "השני". הגבר מתוכנת על ידי החברה להיות "בעל": בעל קרקעות, בעל רכוש, בעל של אשה ובעלה של משפחה. הוא רואה בפוליטיקה לעתים קרובות את המשכיותה של דומסטיקה הזקוקה לאב, לסמכות ולכן למנהיג. כיוון שכך, המגדר הגברי (ולא כל גבר וגם לא אף אשה, אלא התבנית המגדרית אליה אנו מחונכים והמעוצבת על ידי דורות רבים של תרבות וחברה פטריארכלית), מייצר פוליטיקה של בעלות, של כיבוש קרקעות ושל העלאת ה"אחד" לכס מלכות בעל נראות רבה.

לכן, פוליטיקה "נשית" אינה זו של קונדוליסה רייס, של גולדה מאיר או של מרגרט תאצ’ר, שכן הפמיניזם המהותני (המאמין כי הימצאותה של אשה בשלטון מספיק כדי לחולל תמורות משום טבעה השונה של האשה), הוא פמיניזם בעייתי ביותר הנשאר מוגבל בנטורליזם, עיוור לכוחן של הבניות חברתיות. האם נצחונות הפמיניזם הליברלי שהעניק לנשים את הזכות השווה לבחור ולהיבחר, אינם אלא נצחונות של פמיניזם בורגני וצר המשחזר בסופו של דבר את מבני החברה השמרניים ולא מציע שום תפישת עולם חדשה, שכן אנו איננו יכולות להצביע על שינוי רדיקלי בהתנהלות הפוליטית מאז שהצטרפו אליה נשים בכמות שאינה ניתנת להתעלמות?

האם סגולן רויאל היא אחת מנשות הברזל התומכות בפוליטיקה גברית תוך התעלמות מזהות מגדרית? אין לכך תשובה פשוטה, שכן רויאל אמנם לא מביאה עמה הצעות המאיימות על הסדר הקיים, על המשפחה הגרעינית של גבר-אשה או על פוליטיקת חוץ אינטרסנטית ואגרסיבית (ראו הצהרותיה הכוחניות לגבי איראן) – אך מספר אלמנטים במסע הבחירות שלה מלמדים שבעצם יכולה להיות השפעה מתמשכת להיותה אשה ולדרך שבה היא מציגה את עצמה. המשחק המגדרי במסע הבחירות הנוכחי הוא חזק, בייחוד משום הקונטרסט שנוצר מול מועמד ויריליסט ביותר כניקולא סרקוזי, דווקא כשמולו רצה אשה, משחק המסמל במהותו את השאיפה בשמאל לאיזו פוליטיקה אחרת.

יש לציין שעצם העובדה שבפעם הראשונה מתמודדת אשה לה יש סיכוי לא קטן להיבחר לנשיאות, מחייבת את התקשורת להתחשב בהטייה המגדרית של השפה ולכתוב או לומר בכל פעם: "מתמודדת", נשיאה" מה שיכול להעיד על התחלתה של טרנספורמציה תודעתית. זאת ועוד, סיסמת הבחירות הראשית של גברת רויאל היא "צרפת נשיאה" (La France Présidente) המדגישה בפשטות את האלמנט הנשי והחדש שמציעה המועמדת.

כמו כן, רויאל לא המעיטה לספר את מציאות ילדותה המכוננת לדידה, כבת לאב שתלטן, מופלית ביחס לאחיה.

בתחילת הקמפיין היא אפילו הכריזה שהצעת החוק הראשונה שלה כנשיאה תהיה ביחס לאלימות הגואה כנגד נשים.

למרבה האכזבה, ככל שהתפתח המסע נטשה רויאל את גישותיה הלוחמניות-פמיניסטיות כדי לעטות ארשת נייטרלית יותר – בין אם כדי לא להרתיע קהל מצביעים שמרן יותר ובין אם כדי לקבל שעות שידור נוספות, שכן הפמיניזם לא מעניין את התקשורת כמו נושאי ה"זהות הלאומית", האבטלה או המראה החיצוני…

אך המראה החיצוני, בניגוד לדעה הרווחת, הוא לא הסיבה הטבעית ליחסי הכוח הפוליטיים אלא התוצאה שלהם. המדוכאים מפנימים את הדיכוי שלהם ומשחזרים אותו בהופעתם ובזהותם המעוצבת. רויאל אמנם שונה מגולדה מאיר כיוון שהרכות שלה לא מנסה לומר "אני גבר", אבל דווקא בהפנמת הצורך שלה להיות נשית היא מציגה בדיוק את מודל האשה-האם שמנגנוני הכוח מייצרים השכם והערב. כדי להתקיים אם כן, המדוכא חייב לחקות את התנהגות המדכא תוך כדי כך שהוא כלוא בזהות ה"נחותה" שלו שלא מצליחה לעולם להשתוות לזו של הייצוג השלט אלא נשארת תמיד זרה וחסרה.

התלבטות השמאל לנוכח התחזקות ערכי הימין

השמאל ה"אמיתי" נע בין הטראומה של הבחירות הקודמות הדוחפת רבים להצביע בצורה אסטרטגית (Vote Utile) כדי למנוע נצחון הימין ולפיכך לשלשל למעטפה את פתקה של מועמדת הסוציאליסטים – אפילו אם חשים הסתייגות עמוקה מעמדותיה, ובין הצורך לחזק את מחנה השמאל האנטי-ליברלי ולהציג פוליטיקה אחרת וחדשה שלא נכנעת לנטייה ימינה הן של השיח והן של המעשים. החלחלה והפחד מפני ניקולא סרקוזי הליברל והאוטוריטרי, מציתים את הוויכוח הנושן בין פתק אינסטרומנטלי למען הדיפת גוש הימין הגדול וחיזוק מועמדת ריאלית, לבין פתק מחאה.

ויכוח זה מוכר כמובן גם לשמאלנים בארץ. רבים מנבחרי הימין קיבלו את המושכות הודות לפילוג בשמאל וקבוצה גדולה של מצביעים שסירבה להצביע "עבודה". בבחירות האחרונות ב-2006 התופעה חזרה. התקווה שאולי עמיר פרץ והעבודה יוכלו לנצח בבחירות ולהציג אלטרנטיבה מדינית וחברתית קיננה בלבבות. אך עם זאת החשש, וכעת גם המציאות המאכזבת, הרתיע. משום שפקפקנו ביכולת ובכנות של פרץ לחולל שינוי באופן עשיית הפוליטיקה (כמישהו "לא-גנרל") ובהשבת השיח החברתי ומאבקי העובדים. למרבה הצער נוכחנו לראות, בישראל כמו בצרפת, איך המועמדת נופלת היישר למלכודת האינהרטית של הפוליטיקה של תחילת המאה ה-21.

עמיר פרץ נפל לתוך השיח הביטחוניסטי ונטל על עצמו תיק מיליטריסטי, הוביל את התקיפה הרצחנית של ישראל בלבנון בקיץ שעבר, התיר לאביגדור ליברמן להצטרף לממשלה וכמו הזניח את בעיות מעמד הפועלים, אפליית המיעוטים, ההפרטה המתעצמת ועוד. אין להתפלא על כך. זוהי הדרך היחידה שבה יכל לקנות מקום בזירה הפוליטית הישראלית. למרות שמצד אחד הוא לא מחק את שורשיו המרוקאים מהפריפריה המדוכאת, ודימויו רווי ה"אחרות" שלו, אוצר המלים והמעשים שאימץ לו אינו שונה מזה של קודמיו, שכן ההכרה (Reconnaissance) שאשה, מזרחית, הומו או "שחורה" מחפשים, נקבעת תמיד על ידי מבטו של השולט, הווה אומר הגבר הלבן ההטרוסקסואל.

לכן סגולן רויאל היתה חייבת לנכס לעצמה את השיח השרירני של הימין ולדבר על "ביטחון", מאבק באלימות עבריינים, "סדר צודק" וכיו"ב, בכדי לקבל לגיטימציה להיותה אדם בספרה הפוליטית. הלוחמנות שלה דהתה ובאופן מצער היא לא לקחה פנייה חדה ואמיצה כדי להחדיר לתודעה אלטרנטיבה אמיתית של הכרה בזכויות כל המיעוטים והשוואת זכויות (למשל להומואים, לסביות ביסקסואלים וטרנססקסואלים במאבקם למען אימוץ ילדים וזכויות לטיפולי הפרייה). היא לא טיפחה את השונות שלה כאשה כחלק מאידיאולוגיה של סולידריות עם המדוכאים. אף על פי שהיא מצהירה שהיא "אשה חופשיה" – שאפילו לא נישאה לבן זוגה ואבי ילדיה, פרנסואה הולנד – היא מגדירה את עצמה קודם כל כאמא ולא כפמיניסטית.

הפרדוקס מגיע אם כן לשיאו בתקופה בה ישנן יותר ויותר נשים הנבחרות לראשי מדינות, שבה מזכירת המדינה האמריקאית היא אשה שחורה ומנהיג מפלגת "העבודה", האשכנזית באופן מסורתי, הוא גבר משדרות. כיוון שיחד עם השינוי התודעתי שאלה מביאים לשיח הציבורי בשבירת ההגמוניה הגברית הלבנה, הם/ן לא מאיימים/ות באמת על מוקדי הכוח. לא מאיימות כי הן שטות באותה סירה המעלה על נס את ערכי המיליטריזציה, הלאומיות והכוח.

רויאל הלבושה לבן היא כאמור ה"אחרת" המנסה לזכות גם היא בטרנסנדנטיות כמו הגבר ה"ניטרלי" הנהנה ממנה מאז ומתמיד שכן הוא ה"אדם" (L’Homme), אך למעשה ההתעסקות התקשורתית בעצם היותה אשה התרכזה באופייה כאמא קרייריסטית, במידת הסקסיות שלה, ביכולות שלה להנהיג מדינה, בהעדר נסיון ובבורות בענייני חוץ וביטחון. נשמע מוכר?

קונדוליסה רייס אמנם מקבלת חיקוי קריקטורלי של זמרת שחורה בתוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת", אבל למעשה עוטה "מסכה לבנה" שלא מאיימת על הפוליטיקה האימפריאליסטית של בוש (מסכה כפי שהיא מומשגת על ידי פרנץ פאנון בספרו "עור שחור מסכות לבנות"). עמיר פרץ חובש גם כן מסכה לבנה כשהוא עוטה את חליפת השר הצייתן בממשלת אולמרט המנציחה את הכיבוש, ההתנחלויות והאפלייה העדתית והמעמדית. וסגולן רויאל עוטה גם היא מסכות לבנות של "סדר וביטחון".

השמאל בצרפת קורא לתופעה העכשווית "לפניזציה" (מלשון לה-פן) של השיח הציבורי, שכן הנושאים שעלו לסדר היום ואומצו על ידי המועמדים המרכזיים היו כולם נושאים הקרובים לליבו של הגזען הידוע לשמצו: זהות לאומית או "מיהו צרפתי?", הגירה כ"בעיה" לאומית, עבריינות נוער וצורך במשטרה חזקה ובהחזרת הסמכות, ולבסוף, סוג של אידיאולוגיה נטורליסטית שסרקוזי כה אוהב (ההתבטאות האחרונה שלו היתה שהפדופילים נולדים ככאלה. בעבר התבטא כך גם לגבי "בריונים אלימים").

הדיון על ערך העבודה, בהיפוך כוונותיו של קרל מרקס, חזר לזירה כערך נעלה ואף "משחרר" (מונח שהשתמש בו סרקוזי, ועוד כמה אנשים בעבר…). הדרישה המרכזית של הימין היא כמובן חופש למעסיקים להגדיל את שעות העבודה אל מעבר ל-35 השעות החוקיות – אחת מההגבלות הצרפתיות המקודשות – כדי לעבוד יותר ולהרוויח יותר. אך מי באמת ירוויח מכך? ולמה צריך לעבוד יותר?

הרציונל הוא: אלה שלא עובדים (מספיק) – לא מרוויחים (מספיק). ההגיון הקפיטליסטי מכה שורשיו גם בצרפת.

באשר לערכי הלאום, סגולן רויאל פצחה בשצף הצעות לחיזוק רגשי האומה בקריאה לתלות את דגל הטריקולור בכל בית. כמו כן, היא לא מציעה אזרוח לשוהים הלא חוקיים המגורשים בצורה ברוטלית (Les Sans Papiers) והיא לא מפחדת להשתמש בסיסמא "צרפת חזקה".

אירועים כמו ההיתקלויות האלימות שאירעו בין צעירים למשטרה בתחנת רכבת לפני כמה שבועות מחממים את אווירת האנטגוניזם המתגבר בין האליטות השואפות לסדר ובין השאר – השואפים לחיים הגונים, ליחס שוויוני, ולמות הפוליטיקה המסורתית.

מספר מועמדים ומועמדות בשמאל האנטי ליברלי מנסים לאתגר טיפה את השיח. הם/ן מתנגדים/ות לרעיונות החיזוק של הזהות הלאומית הרפובליקנית משום שזו האחרונה מדירה באופן תמידי שכבות שלמות של מהגרים או מיעוטים שלא מוכלים בהגדרה "צרפתים טהורים". הדגל או המרסייז אינם מהווים עבור השמאל סמלים מקודשים, והם מנסים להעלות על סדר היום את מאבקי העובדים והעובדות למען בלימת הליברליזציה המייצרת תחושת חוסר ביטחון כלכלי, למען העלאת שכר המינימום, ולמען העלאת מודעות אקולוגית, עמידה לצד מאבקי קהילת הלהט"ב ואפילו הגנה על זכויות הפלסטינים.

אין ספק אם כן שסגולן רויאל מייצגת נקודת מפנה בפוליטיקה הצרפתית (שחוקקה בשנת 2000 את חוק ה-Parité המחייב ייצוג נשי שוויוני יותר בפרלמנט), שכן היא מגיעה בתור אשה – אמנם בתור אמא אך גם כאשה לא נשואה, אמנם עם ניצוץ לאומני במקצת אך גם קשובה לציבור, אמנם לא כמהפכנית אלא כמי ששואפת לחיזוק "ערך העבודה" אך כפוליטיקאית הרגישה להעלאת שכר המינימום ולהגדלת הביטחון הכלכלי.

איזו הצבעה עדיפה בסופו של יום? זו ה"יעילה" או זו של שמאל הנאמן לערכיו?

לקריאה נוספת (בצרפתית):

lautrecampagne.org

mouvements.asso.fr/spip.php?article42

Share on Facebook