הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 באפריל, 2007 15 תגובות

מיטת-סדום היא אחד מסמלי הרשע באגדה העברית. התנ"ך מספר על החלטת הקדוש ברוך הוא להשמיד את סדום בשל רשעות תושביה (בראשית, י"ח). האגדה מפרטת במה התבטאה רשעות זו: היתה בסדום מיטה מיוחדת לאורחים. כל זר שהזדמן לעיר הושכב במיטה זו. אם היה הזר ארוך ממידותיה, קיצרו את רגליו. אם היה קטן ממידות המיטה, מתחו את אבריו. בחיים הפוליטיים יש כמה מיטות-סדום שכאלה. בימין ובשמאל יש אנשים, המשכיבים כל בעיה שבעולם במיטה כזו, מקצצים רגליים ומותחים אברים, עד שהמציאות תתאים לתיאוריה.

משנות ה-60 והלאה, נטו בשמאל הקיצוני להשכיב כל עניין במיטת ויאט-נאם. לא חשוב מה היה הנושא – בין אם זו הרודנות הרצחנית בצ’ילה או האיום האמריקאי על קובה – זה היה צריך להתאים לדוגמה הוויאט-נאמית. על פיה נקבע בכל נושא מי הטוב ומי הרע, מה לעשות ואיך לפתור.


זה היה נוח. הרבה יותר קל ופשוט להסיק מסקנות, כאשר אין צורך להתחשב ברקע המסובך והמיוחד של כל סכסוך מסוים, או ברקע ההיסטורי שלו ובנסיבות המקומיות.


בשנים האחרונות יש מיטת-סדום חדשה: דרום-אפריקה. יש נטייה בקרב חלק מהשמאל הקיצוני להשכיב כל סכסוך לתוך המיטה הזאת. כל מקרה חדש של רשע ודיכוי בעולם נראה כמהדורה חדשה של משטר האפרטהייד, ובהתאם לכך נקבע איך לפתור את הבעיה ומה לעשות כדי להגיע אל הפיתרון המיוחל.


אמנם, הבעיה בדרום-אפריקה נבעה מנסיבות היסטוריות מיוחדות במינן, שנוצרו במהלך של מאות שנים. היא לא דמתה למצב הילידים באוסטרליה או להתיישבות הלבנה בצפון-אמריקה, לא לצפון-אירלנד ולא למצב בעיראק. אבל נוח לתת תשובה אחת לכל הבעיות.


בוודאי, יש תמיד דמיון חיצוני כלשהו בין משטרי-דיכוי שונים. אך מי שאינו מוכן לראות את ההבדלים בין המחלות, עלול להמליץ על תרופות שגויות – ותוך כדי כך להרוג את החולה.


עכשיו זה קורה אצלנו.


קל מאוד להשכיב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתוך המיטה הדרום-אפריקאית, כי קווי-הדמיון גלויים לעין. כבר 40 שנה נמשך הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים, ועברו כמעט 60 שנה מאז הנכבה – מלחמת 1948, שבה קמה מדינת-ישראל ושבה איבדו יותר ממחצית הפלסטינים את בתיהם ואדמותיהם. בשטחי הכיבוש שורר בין המתנחלים והפלסטינים מצב המזכיר במידה רבה את האפרטהייד, וגם בישראל עצמה רחוקים האזרחים הערביים משוויון אמיתי.


אז מה עושים? צריכים ללמוד מדרום-אפריקה שאין טעם לפנות אל מצפונו של העם השליט. בקרב המיעוט הלבן בדרום-אפריקה לא היה הבדל ממשי בין ימין ושמאל, בין הגזענים הגלויים לבין הליברלים, שלא היו אלא גזענים נסתרים, מלבד גיבורי-חופש בודדים בקרב הלבנים.


לכן יכולה הישועה לבוא רק מבחוץ. ואכן, דעת-הקהל העולמית הכירה בעוול האפרטהייד והטילה חרם עולמי על המדינה, ובסופו של דבר נכנע המיעוט הלבן. השלטון בדרום-אפריקה המאוחדת עבר לידי הרוב השחור, נלסון מנדלה שוחרר מהכלא והפך לנשיא המדינה, והמעבר כולו בוצע – הפלא ופלא – בלי שפיכות-דמים.


אם זה קרה בדרום-אפריקה, אומרים המטיפים לדעה זו, זה צריך לקרות גם אצלנו. יש לפסול את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל ("פתרון-שתי-המדינות") ולשאוף להקמת מדינה אחת מהים עד הירדן ("פתרון-המדינה-האחת"). ניתן להשיג זאת על-ידי הנשק האולטימטיבי שהוכיח את עצמו בדרום-אפריקה: החרם.


וכך זה יקרה: שוחרי-הצדק ברחבי העולם ישכנעו את דעת-הקהל העולמית להטיל חרם כללי על מדינת-ישראל. היא תתמוטט, תיכנע ותתפרק. בין הירדן והים תקום מדינה אחת, שבה יחיו הישראלים והפלסטינים ביחד, כאזרחים שווים. כל הבעיות תתנדפנה, המתנחלים יישארו במקומם, לא תהיה בעיית הגבולות ונשאר רק לקבוע מי יהיה נלסון מנדלה הפלסטיני.


שמעתי השבוע את הרצאתו של ד"ר אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, אחד מראשי הדוברים של רעיון זה. הוא דיבר בפני קהל פלסטיני, ישראלי ובינלאומי בוועידה שהתקיימה בכפר בילעין, שהפך לסמל ההתנגדות לכיבוש. היתה בפיו משנה סדורה, והוא הביע אותה בהתלהבות וברהיטות. ואלה עיקריה:


אין טעם להתנגד לכיבוש לבדו, או למדיניות זו או אחרת של ממשלות ישראל. הצרה טבועה בעצם מהותה של מדינת-ישראל כמדינה ציונית. מהות זו אינה ניתנת לשינוי כל עוד קיימת המדינה. לא יתכן שינוי מבפנים, מפני שבישראל אין הבדל בין ימין ושמאל, אלה וגם אלה שותפים למדיניות שמטרתה האמיתית היא טיהור אתני, גירוש הפלסטינים לא רק מהשטחים הכבושים אלא גם מישראל עצמה.


לכן, כל מי ששואף לפיתרון צודק צריך לשאוף להקמת מדינה אחת, שאליה יחזרו גם פליטי 1948 ו-1967. זאת תהיה מדינה משותפת ושוויונית, כמו דרום-אפריקה של היום.


אין טעם לשום ניסיון לשנות את ישראל מבפנים. הישועה תבוא מבחוץ: חרם עולמי על ישראל, שימוטט את המדינה וישכנע את הציבור הישראלי שאין לו מנוס מהקמת המדינה האחת.


זה נשמע הגיוני ומשכנע, והנואם אכן זכה במחיאות-כפיים.


יש במבנה תיאורטי זה כמה מרכיבים שאין בינינו ויכוח לגביהם. השמאל הציוני אכן קרס בשנים האחרונות, והעדרו משדה-המאבק הוא עובדה מכאיבה ומסוכנת. אין כיום בכנסת מפלגה ציונית משמעותית הלוחמת ברצינות למען שוויון אמיתי של האזרחים הערביים. איש אינו מסוגל להוציא היום לרחוב מאות אלפים, ואפילו רבבות, כדי לדרוש מהממשלה להיענות להצעת-השלום של כל העולם הערבי.


אין ספק שהמחלה האמיתית אינה הכיבוש בן 40 השנה. הכיבוש הוא תסמין של מחלה עמוקה יותר, הקשור באידיאולוגיה הרשמית של המדינה. השאיפה לטיהור אתני ולהקמת מדינה יהודית מהים עד הנהר היא משאת-נפשם של רבים בישראל, ואולי צדק הרב מאיר כהנא כאשר טען שזוהי משאלת-לבם הכמוסה של כולם. כתבתי על זה פעמים רבות.


אבל בניגוד לד"ר פפה, אני משוכנע שניתן לשנות את כיוון ההיסטוריה של מדינת-ישראל. אני משוכנע שזהו שדה-הקרב האמיתי של כוחות-השלום הישראליים, ואני עצמי עוסק בכך זה עשרות שנים. אני מאמין שהשגנו כבר הישגים מרשימים: ההכרה בקיום העם הפלסטיני הפכה לנחלת הכלל, וכך גם הנכונות של רוב הישראלים לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית והפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות. הצלחנו להביא להכרה באש"ף, ואנחנו נביא גם להכרה בחמאס. נכון, כל זה לא היה קורה ללא העמידה האיתנה של הציבור הפלסטיני והנסיבות הבינלאומיות המסייעות, אך תרומת כוחות-השלום הישראליים היתה משמעותית.


באחרונה החלה מתפשטת בארץ ובארצות אחרות ההכרה באחת הטענות המרכזיות שלנו: שהשלום יושג רק אם נצליח להתגבר על הניגוד בין הנרטיב הישראלי והנרטיב הפלסטיני, ואיחודם בסיפור מוסכם אחד, אשר יכיר בעוולות שנעשו, ועדיין נעשות. בעיני, אין התפתחות חשובה מזו. החוברת פורצת-הדרך שלנו, "אמת מול אמת", סימנה את התחלת התהליך הזה.


על פני השטח, אנחנו נכשלים. לא עצרנו את בניית החומה, לא בלמנו את הרחבת ההתנחלויות, לא החזרנו לפלסטינים את חופש-התנועה, בקיצור – לא הסרנו את הכיבוש. לא חיסלנו גם את הקיפוח של האזרחים הערביים בישראל. אך מתחת פני השטח, במעמקי התודעה הלאומית, אנחנו מצליחים. השאלה היא איך להפוך הצלחה סמויה זו לעובדה פוליטית גלויה. במלים אחרות: איך לשנות את המדיניות של ממשלת-ישראל.


הרעיון של "מדינה אחת" יפריע לזה מאוד.


הוא יסיט את המאמץ מפיתרון שאחרי שנים רבות יש לו כבר בסיס רחב בציבור, לטובת פיתרון חסר כל סיכוי.


אין שמץ של ספק ש-99.99% של הישראלים-היהודים רוצה בקיום מדינת-ישראל שיש בה רוב מוצק של יהודים, יהיו גבולותיה אשר יהיו.


האמונה שיש בכוחו של חרם עולמי לשנות זאת היא אשליה גמורה. מיד אחרי ההרצאה הציג לו עמיתי אדם קלר שאלה: "העולם כולו הטיל חרם על העם הפלסטיני. אך למרות מצוקתם הנוראה של הפלסטינים, הם לא נכנעו. מדוע אתה חושב שהציבור הישראלי, שהוא לאין שיעור יותר חזק מבחינה כלכלית, יישבר על-ידי החרם וייוותר על האופי היהודי של המדינה?" לא ניתנה תשובה.


חרם כזה כלל לא יתכן. פה ושם יכול ארגון כלשהו להחליט על חרם, חוגים מצומצמים של שוחרי-צדק יכולים גם לקיים אותו, אבל אין שום סיכוי שבעשרות השנים הקרובות תקום תנועה עולמית של חרם, דוגמת זה ששבר את המשטר הגזעני בדרום-אפריקה. שכן בראש אותו משטר עמדו ידידים מוצהרים של הנאצים. חרם על "מדינת היהודים", המזוהה עם קורבנות-הנאצים, פשוט לא יקום. די יהיה באזכור העובדה שהדרך הארוכה אל תאי-הגזים התחילה בסיסמה הנאצית "אל תקנו מיהודים!"


זוהי הבעיה של מיטת-סדום: דוגמה אחת אינה מתאימה למקרה אחר. כאשר הנתונים שונים, גם התרופות צריכות להיות שונות.


הרעיון של "מדינה אחת" יכול למשוך את ליבם של מי שנואשו מהמאבק על נפש ישראל. אני בהחלט מבין לליבם. אבל זהו רעיון מסוכן, ובעיקר מסוכן לפלסטינים.


מבחינה סטטיסטית מהווים כיום הישראלים-היהודים רוב מוחלט בין הים והירדן. לכך יש להוסיף נתון חשוב עוד יותר: ההכנסה השנתית הממוצעת של הפלסטינים-הערבים היא כ-800 דולר, זו של הישראלים-היהודים היא כ-20,000 דולר – פי 25! המשק הישראלי ממשיך להתחזק מדי שנה. הפלסטינים היו הופכים במדינה זו לציבור של חוטבי עצים ושואבי מים. כלומר, אילו קמה המדינה המאוחדת הדמיונית היו היהודים שולטים בה שלטון מוחלט. מובן שהיו משתמשים בכוחם כדי להנציח את שלטונם ולמנוע את שיבת הפליטים.


כך תתממש בדיעבד הדוגמה הדרום-אפריקאית: ב"מדינה האחת" יקום משטר של אפרטהייד. המדינה תהפוך לשדה-קרב במשך שנים רבות. לא זה בלבד שהסכסוך הישראלי-הפלסטיני לא היה נפתר, אלא להיפך, הוא היה מחריף ועובר לזירה מסוכנת עוד יותר.


פפה השמיע גם טענה, הנראית לי תמוהה: שממילא כבר קמה המדינה-האחת, מכיוון שישראל שולטת מהים עד הנהר. ולא היא. זאת אינה מדינה אחת, אלא מדינה אחת ושטח-כיבוש אחד. מדינה כזאת מוכרחה להתפרק – כפי שראינו בברית-המועצות וביוגוסלביה.


מובן שהמדינה-האחת לא תקום. לא זה בלבד שהישראלים לא יוותרו על מדינה משלהם ויתנגדו לכך כמעט פה-אחד, אלא שגם רוב הפלסטינים לא ייוותרו על מדינה משלהם. אפשר למחוא כפיים לד"ר ישראלי המציע את פירוקה של מדינת-ישראל, אבל אין להם זמן לפיתרונות אוטופיים, שיתגשמו אולי בעוד מאה שנה. הם זקוקים לסיום הכיבוש ולפתרון הסכסוך כאן ועכשיו, בעתיד הקרוב.


כל המבקשים בלב שלם לעזור לעם הפלסטיני הכבוש, מוטב להם להתרחק מרעיון החרם הכללי על מדינת-ישראל. הוא ידחוף את כל הישראלים לידי הימין הקיצוני, מפני שיחזק את האמונה הימנית ש"כל העולם נגדנו" – אמונה שהשתרשה בימי השואה, כאשר "כל העולם ראה ושתק". כל ילד ישראלי לומד זאת בבית-הספר.


חרם נקודתי על ארגונים וחברות התומכות בפועל בכיבוש יכול להועיל לשכנוע הציבור הישראלי שהכיבוש אינו כדאי. חרם ממוקד יכול להשיג מטרה ממוקדת – אם אינו מכוון לפירוק מדינת-ישראל. "גוש שלום", שאליו אני שייך, קרא כבר לפני 10 שנים לחרם על מוצרי ההתנחלויות. המטרה היתה לבודד את המתנחלים ושותפיהם ולעשות את פעולתם בשטחים הכבושים לבלתי-כדאית. ואילו חרם כללי על מדינת-ישראל ישיג את התוצאה ההפוכה – הוא יבודד את פעילי-השלום הישראליים.


"פתרון שתי המדינות" היה ונשאר הפיתרון היחיד. כאשר הצענו אותו מיד אחרי מלחמת 1948, אפשר היה למנות אותנו על אצבעות שתי הידיים, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. עכשיו יש לגביו קונסנזוס עולמי. הדרך לפיתרון זה אינה קלה, סכנות רבות בדרך, אך זהו פיתרון ריאלי הניתן להגשמה.


יכול אדם להגיד: בסדר, נקבל את פתרון-שתי-המדינות מפני שהוא מציאותי, אך אחרי הגשמתו נשאף לבטל את שתי המדינות ולהקים מדינה אחת משותפת. לדידי זה בסדר גמור. אני מקווה שתקום פדרציה בין שתי המדינות, ושהיחסים ביניהן ילכו ויתהדקו. אני מקווה שעד אז יקום גם איחוד מרחבי, כדוגמת האיחוד האירופי, שיכלול את ישראל בצד כל המדינות הערביות, ואולי גם את תורכיה ואיראן.


אבל קודם כל נרפא במידת האפשר את הפצע, שכולנו סובלים ממנו: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא בתרופות-פלא, ובוודאי לא במיטות-סדום, אלא בתרופות המצויות על המדף.


הפרק בספר "בראשית" מספר שאברהם אבינו ניסה לשכנע את אלוהים שלא להשמיד את סדום. "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר, האם תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה?"


אלוהים הבטיח שלא יהרוס את העיר אם יימצאו בה 50 צדיקים. אברהם התמקח בעקשנות, ואלוהים ירד בהדרגה ל-45, ואחר-כך ל-40, ל-30, ל-20, ובסוף ל-10. אבל בסדום לא נמצאו עשרה צדיקים, והתוצאה ידועה.


אני מאמין שיש בישראל הרבה-הרבה יותר מעשרה צדיקים. כל סקרי דעת-הקהל מראים שהרוב הגדול במדינה לא רק רוצה בשלום, אלא מוכן גם לשלם את מחירו. הוא חושש. הוא לא מאמין. הוא כבול בדעות שניטעו בו מילדות. צריכים לשחרר אותו, ואני מאמין שזה ניתן.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. עופר נ. הגיב:

    אילן פפה לא חי בעזה ולא נמק ברעב ובמחלות. יש לו די אוכל במקרר.

    כל אדם שבע שאומר שהוא רוצה עכשיו את אוטופיית המדינה האחת צריך לבדוק את עצמו היטב ולחשוב האם הוא אינו מאריך את סבלם של תושבי השטחים.

    נכון שהעוול התחיל הרבה לפני הכיבוש ב- 1967, ונכון שליחס לפלסטינים בתוך ישראל אותו בסיס כמו ליחס כלפי תושבי השטחים. אבל גם תושבי אום אל-פאחם המופלים ביותר נמצאים במצב טוב בהרבה מתושבי השטחים.

    מדוע לא נשמע קולם של תומכי המדינה האחת *דרך פתרונות הדרגתיים* ?
    מדוע לא פתרון של שתי מדינות תחילה שיוביל לאיחוד אחר כך?

    ומשהו לחובת אבנרי, חסר במאמרו דיון בחרם נוקשה יותר על ישראל למען סיום הכיבוש ולא למען הקמת מדינה אחת. אני מתנגד לכמה סוגי חרם, אבל כדאי שאבנרי יתתיחס לחרם שגם רוב אזרחי ישראל יבינו כי הוא נוגע לחמאה ולא ללחם.

  2. יואב מחוזאי הגיב:

    לא כמות, אלא איכות

    אני שוכנעתי שמה שחשוב זה לא כמה מדינות ישכנו בין הירדן לים תיכון אלא מה יהיה טיבן. במילים אחרות, המאבק של השמאל צריך להיות מאבק לדמוקרטיה. שתי מדינות לא דמוקרטיות ששוכנות זו לצד זו זה לא פתרון, כנ"ל גם מדינה לא דמוקרטית אחת (מה שלמעשה מתקיים היום).

  3. רמי הגיב:

    א. בין הים והירדן יש שלטון אחד, הוא השלטון הישראלי. שלטון אחד הוא מדינה אחת. מה שמדינה זו מפלה לטובה קבוצת אוכלוסים אחת ולרעה קבוצות אחרות אינו שולל את הגדרתה כמדינה אחת. לו היה מדובר בכיבוש של חודשים או שנים בודדות – שאני, אבל הרי מדובר בכיבוש נצחי, שלא רק 40 שנה מאחוריו, אלא גם את תחילת קצו אין לראות באופק. בקיצור, זו מדינה אחת, המנהיגה משטר אפרטהיידי מובהק שאדם הגון לא יכול להסכין לה ולהניף את דגלה ביום העצמאות, שהוא יום הנכבה.

    ב. תשובה כפולה לאדם קלר: ראשית, כוח עמידתם המרשים של הפלסטינים ברצועת עזה ובגדמ"ע נובע מצדקתם. הצדק הוא עובדה שכל אדם הגון ושפוי חש בכל חושיו ובשכלו. הפלסטינים הוכנסו לפינה. רק מילים מאוד קשות יכולות לתאר ולאפיין את גודל מצוקתם ואת הרשעות והשרירות שלנו כלפיהם. מי אם לא אדם קלר מבין זאת. אין להם מה להפסיד מלבד כבליהם. לעומת זאת, חרם על ישראלים הוא אפקטיבי. תארו לכם שלא יזמינו את פרופסור ברק להרצות באוכספורד – הוא ימשיך לפסוק שאשה שנאלצה לעזוב את ירושלים כי בעלה גורש מהעיר ב"עיסקת ג’יבריל) ובכ"ז באה לכאן מדי שנה ללדת את ילדיה ושמרה על קשר עם משפחתה הישולמית איבדה את מעמדה כתושבת העיר ואין לה רשות לגור כאן?
    ג. חרם אינו הכוח היחיד שיכניע את האפרטהייד הגזעני של "אתה בחרתנו מכל העמים וכו’". גם לדמוגרפיה יש מה לומר וגם למצפונם של האזרחים ולהסברה של אנשי שלום כמו אורי אבנרי ואדם קלר ו"שמאל קיצוני".

    ד. הקמת מדינה אחת, דמוקרטית חילונית ושוויונית, לכל תושבי הארץ הזו אינה צריכה לפגוע בנרטיב הציוני או היהודי או העברי. הנה רק לפני שנים אחדות היתה התנגדות גדולה לכך שאזרחים שנספו בפעולות טרור יימנו בין החללים הנזכרים ביום הזכרון, ואילו השנה (אני כותב את דברי בהשפעת היום) זה נראה טבעי ורצוי על הכל. במדינת כל אזרחיה יוכלו הציונים להמשיך לטפח את הנרטיב שלהם ולשיר את התקווה ובארץ חמדת אבות. מי מפריע לנו? אבל נצטרך לתת כבוד ומקום גם לנרטיב הפלסטיני כי הם לא נפלו מן הירח, אלא בני הארץ ומלחה. מי שזה לא מתאים לו, כמו כהנא או איווט ליברמן או בני אלון או טרנטינה או דומיהם – שיעשה מה שבא לו. כאן יחיו בשלום ובשופי בן ערב ובן נצרת ובן ישראל וגם מהגרי עבודה מאפריקה ומהמזרח הרחוק וכל מי שכאן ביתו.
    ה. ההמצאה הבנגוריונית והברלית של טיהור אתני והעלמת הפלסטינים (ואין זה מקרי שאת הלפיד הזה נשאו בדורנו אנשים כמו הרב כנהא והשר רחבעם( צריכה לשבוק חיים ולהפוך את כיוונה. אכן, ארץ ישראל השלמה. כל כולה, אבל לנו ולהם כאחד.
    ו. תארו לכם, תחבורה ציבורית בשבתות וחגים ולרבות רכבות. נוסעים לליל הסדר ברכבת ובדרך מתלוצצים על הקונדוקטור אחמד. מה זה כל כך נורא? דגל כחול לבן ירוק והמנון שיושר בעברית וערבית. מה רע? גם רמת החיים של הפלסטינים תתאזן כבכילים שלובים, כפי שקרה וקורה לערביי ישראל. הרי יש שוק אחד של סחורות ועבודה ושוויון לכל היזמים.זה יכול לקרות עוד בימינו.נחוץ רק לעצור את האפלייה הכלכלית וההשכלתית וזאת באמצעות מתן מעמד לפלסטינים כמחוקקים בפרלמנט וכמתווי מדיניות בממשלה.

  4. עמית הגיב:

    מוזר שאתר שכזה פרסם חוות דעת כל כך שפוייה.
    אורי חביבי, נראה לי שהצלחת לנכר את המיעוט שרואה באתר זה את משנתו האידיאולוגית.
    מבחינתם חברת לכוחות הכיבוש הפשיסטים ולעדר הישראלי.

    ישר כח

  5. אסף מנור הגיב:

    בדיוק דיברתי עם חבר על נושא זה היום. הפתרון של 2 מדינות ל-2 עמים הוא תמיד זה שנמצא על הפרק והוא זה שנדון. אולם, ככל שחשבנו על זה הוא נראה לא ישים.

    ישנם 250,000 מתנחלים בגדה המערבית כיום. וע"פ קצב הגידול שלהם הם יהיו עוד רבים יותר בעתיד. ניתן לנסות ולחלק את המתנחלים ע"פ אלו שמונעים ע"י להט אידיאולוגי מחד ואלו שפנו להתנחלויות בעקבות מדינת הרווחה שקרסה בחיפוש אחר רמת-חיים גבוהה יותר. מעניין לראות מה מספרם. אני מניח שהללו יסכימו לעבור לתוך תחומי הקו-הירוק עבור פיצויים.

    בכל אופן אנחנו בברוך גדול מאוד.

  6. עוד מיטת סדום – ישראל פוטרמן הגיב:

    גם את ענין החרם מכניס אורי אבנרי לתוך מיטת סדום. אם הכוונה היא לחרם כלכלי על חברות ומוסדות ישראליים כדוגמת החרם על מוצרי ההתנחלויות, אז אפשר לוותר עליו מראש אבל לא לזאת הכוונה.
    גם דרא"פ של האפרטהייד לא נכנעה לסוג כזה של חרם שהיה, אלא בעיקר ללחץ שנבע מהסתלקות הממשל בארה"ב מתמיכה במשטר האפרטהייד אחרי נפילת ברה"מ.
    אבנרי תולה את השינוי במדיניות ישראל בשכנוע הציבור ומצביע על התזוזה בדעת הרוב לכיוון של הכרה בזכויות הפלסטינים בעבודת השכנוע של אנשי שלום ותנועות השלום. אם כל הכבור למאמרים של אבנרי, צריך לזכור שהתפנית שהתבטאה בהחלפת שלטון הליכוד ועליית רבין לשלטון נבעה בעיקר משתי סיבות, האיום מצד ארה"ב בהקפאת הערובות (12 מליארד) (חרם) והאינטיפאדה הראשונה (לחץ חיצוני). הציבור שינה את עמדותיו בהתאם לעמדות השלטון כפי שקרה בהתנתקות.
    צריך להכיר בכך שהציונת היא סיפור הצלחה (עד עכשיו) לרוב היהודים החיים בישראל ומחוצה לה, בפרט לאלו שיש להם השפעה על הפוליטיקה. לכן האפשרות לשכנע אותו להפוך כיוון למה שעשה להם טוב הוא די מוגבל. (למי שלא מאמין שיצא לכביש ויספור את כמות המכוניות החדשות…)
    ההצלחה הזאת נובעת קודם כל מהתמיכה של המעצמות ובפרט ארה"ב, תמיכה כלכלית ובעיקר פוליטית ומהפיכת הכלכלה הישראלית מכלכלה שהיתה מושתתת על עבודה עצמית לכלכלה המנצלת עבודה זולה של זרים, פלסטינים, אחרים ויצוא הון ונשק (שבלתי אפשרי ללא תמיכה פוליטית).
    לכן, צודק אילן פפה שהשינוי במדיניות הכיבוש תלוי קודם קודם בשינוי המדיניות של המעצמות וקודם כל של ארה"ב כלפי המזרח התיכון כתוצאה מההתנגדות האנטי אימפריאליסטית הכוללת גם את המאבק הפלסטיני. בתוך המציאות הזאת השמאל העקבי צריך לסלול את דרכו

  7. זה לא עולם ורוד הגיב:

    מדינה דו – לאומית תראה נחמד באיזה שיר פואטי או סיפור רומנטי של אהבה המצליחה כנגד על הסיכויים

    אך בעולמינו המציאותי, הנשלט על ידי האדם, יצור מלא תועבה המחפש ריבים כל ימיו – הסיכויים לקיום מדינה זו ולהחזקתה לאורך הדורות – הוא אפסי

    מדינה דו לאומית תביא עלינו מלחמת אזרחים כשם הזו המתרחשת בימים אלו בעיראק

  8. ישראל פוטרמן הגיב:

    שם המאמר מצביע בדיוק על מה שעושה אורי אבנרי עצמו, הוא מכניס את כל המציאות למיטת סדום של פתרון שתי המדינות. לצורך זה הוא מכריז כאילו תומכי מדינה אחת לא יסתפקו (ולא יציעו לפלסטינים להסתפק) אלא בפתרון של מדינה אחת (הגדיל לעשות המגיב הנבזי שטען כי לאילן פפה מספיק מזון במקרר). לא מיניה ולא מקצתיה. הרעיון של מדינה אחת לא שולל אפילו פירוק של מחסום אחד בכפר אחד, ודאי לא סיום הכיבוש בגבולות 67 ולא נסיגה חד צדדית. להיפך, אלא שמטרתם של מצדדי פתרון שתי מדינות (הציונים ונגרריהם) הוא ללחוץ על הפלסטינים לוותר על זכויותיהם הצודקות בפלסטין כולה, כמו זכות השיבה והכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי בתמורה לסיום הכיבוש וכאן הבעייה. הנהגה פלסטינית כזאת או אחרת יכול שתסכים לתנאי כניעה אלו אך המאבק הפלסטיני לא יפסק ותומכי שתי מדינות שוב ימצאו את עצמם ליד שוקת שבורה כפי שהיה אחרי קמפ דיויד. צודק אילן פפה כשהוא אומר את האמת שאותה צריך לומר: מקורו של הסכסוך הוא בקולוניאליזם הציוני ובאופי הציוני של המדינה. ביטולו יתכן רק במדינה אחת דמוקרטית. זה לא אומר שאז יגיע השלום הנצחי. המאבקים ימשכו אלא שהמאבק האנטי קולוניאלי יסתיים, בדיוק כפי שקורה בדרום אפריקה של היום. אולי זה מעט מדי אבל זה מה שיש

  9. א.מ הגיב:

    הדיסונאנס בין 99.99% מהישראלים היהודים רוצים מדינה עם רוב יהודי לבין 99.99% מכותבי אתר זה שמתנגדים לזאת היא היא הסיבה ל:
    "על פני השטח, אנחנו נכשלים. לא עצרנו את בניית החומה, לא בלמנו את הרחבת ההתנחלויות, לא החזרנו לפלסטינים את חופש-התנועה, בקיצור – לא הסרנו את הכיבוש. לא חיסלנו גם את הקיפוח של האזרחים הערביים בישראל. אך מתחת פני השטח, במעמקי התודעה הלאומית, אנחנו מצליחים. השאלה היא איך להפוך הצלחה סמויה זו לעובדה פוליטית גלויה. במלים אחרות: איך לשנות את המדיניות של ממשלת-ישראל"
    והרי המתקון להצלחה:
    א. כוחות השלום (על פי הגדרתם) הישראליים יפעלו אצל אחיהם להכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי (והנה תגובה שתשמח 99.99% מהישראלים היהודים)
    ב. יוותרו הפלסטינאים על זכות השיבה לישראל
    ג. יכירו בגבולות 67 (זהו תנאי שבו 2 המחותנים מוותרים)
    ד. יכריזו על תום הסיכסוך במידה והסכם זה יתקבל
    ה. יחתם הסכם שלום עם ערבויות בינלאומיות
    להמשיך? או שאני מבזבז את זמני עם אבנרי ודומיו

  10. רמי הגיב:

    מה שלא קיבל ביטוי בויכוח בין חסידי שתי מדינות לשני עמים ובין חסידי מדינה אחת ללאום ישרפלסטיני אחד הוא עניין הסיכוי להגיע אל המטרה. הסיכוי להגיע לחלוקה רציונלית של הארץ בין שני העמים הוא אפסי. ההתנחלויות והמתנחלים ימנעו חזרה לגבולות שביתת הנשק (גם אם נניח שגבולות אלו המעניקות רבע לעם אחד ושלושה רבעים לאחר הן מקובלות). לעומת זאת, הדרך למדינת כל אזרחיה בארץ כולה אינה מחייבת פינויים ו"התנתקויות" אלא רק השוואת מצב זכויות האדם והשלטת עקרון השוויון בפני החוק. הרבה יותר קל "לשווק" את הרעיון של זכויות אדם מאשר את הרעיון של הריסת ישובים והגלית תושביהם. אין כמעט מי שיוכל להתנגד להכרה בזכויות האדם של הפלסטינים, הן בארץ והן בזירה הבינלאומית ובדעת הציבור העולמית. בויכוח עם חסידי המתנחלים, נסו להציג את השאלה מדוע לא סיפחו ממשלות הימין מבגין ועד בבי את השטחים הקדושים למדינת ישראל ותיווכחו שכאן החוליה החלשה. בגלל הזנחתנו את ההתקפה בחוליה זו הם מעיזים לשאת ברמה נאומים של מדוע לא יותר לכל יהודי לקנות אדמה ולגור בכל מקום בארץ ישראל ואיש אינו אומר לו שעקרון השוויון מחייב הענקת זכות כזו גם להם. המתנחלים זועקים לבעלות על אדמות היהודים בחברון או עטרות (כפר עקב) וכו’ ואין איש המחזיר להם במטבע של יפו ורמלה ושאר מאות הערים והכפרים שנגזלו על ידי המדינה הציונית מהערבים.

    חינוך והסברה והעלאת המודעות לזכויות האדם הן אצלנו והן אצל הפלסטינים והצגת העיוות שבמשטר האפרטהייד המפלצתי שנוצר בארץ, חשיפת האמת על מצב זכויות האדם בשטחים וגם בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל והצגת היתרונות של האלטרנטיבה המכירה ומכבדת את עקרון השוויון – אלו יסללו בהדרגה את הדרך להתפוררות משטר הכיבוש והדיכוי והיווצרותה מעצמה של מדינת רווחה של כל תושבי הארץ, יהודים וערבים ואחרים. אבנרי ואחרים טוענים ששתי מדינות יובילו למדינה אחת ואני אומר שלהפך – מדינה אחת תוביל להכרה וכיבוד של שתי התרבויות והשפות.

  11. בן יעקב הגיב:

    לא השמאל ולא אבנרי (הוא משלה את עצמו) שכנעו את הרוב היהודי לתמוך בנסיגה ממרבית השטחים והקמת מדינה לפלסטינים.
    מה ששכנע את הישראלים הוא הבעיה הדמוגראפית. הרוב היהודי ציוני מוכן לוותר על מרבית שטחי יש"ע רק בגלל שאינו רוצה בסיפוח האוכלוסיה הפלסטינית. אם השטחים היו דלילים מאוכלוסיה ערבית, הישראלים לא היו מוותרים על השטחים.
    יתרה מזה, הרוב היהודי ציוני מוכן לוותר אפילו על ואדי ערה ולהעביר את האזור לרשות הפלסטינית, רק בגלל שמתגוררת בו אוכלוסיה ערבית גדולה.

  12. גל הגיב:

    מאמר טוב מאוד שנתן ביטוי גם לריאליות החדה והקרה וגם לחלומות האופטימים.

    יישר כח אבנרי

  13. עופר לרמי הגיב:

    250 אלף מתנחלים אולי נשמע הרבה, אבל רובם מתגוררים סמוך מאוד לקו הירוק, וגם לפי הסכם ז’נווה ניתן להשאיר את אלה במקומם לאחר חילופי שטחים מצומצמים בין ישראל למדינה הפלסטינית. ואל תשכח שדה גול הוציא 3 מיליון צרפתים מאלג’יריה.

  14. פטר טסלר הגיב:

    ברצוני להסב את תשומת לב הקוראים ולהזכיר לאורי אבנרי, כי בשנת 1968 אבנרי פרסם ספר בשם:" Israel without Zionism – a plan for peace in the middle east.
    למיטב ידיעתי הספר מטולמ לא תורגם לעברית.

  15. יוספוס פלביוס הגיב:

    אורי אבנרי
    נשמע ימני ליד אילן פפה.
    זה מצחיק (או עצוב תלוי איך רואים את
    זה).!!!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים