הערות על הדו"ח של מק"י לקראת ועידתה – חלק א’
הדו"ח של הוועד המרכזי לקראת הוועידה ה-25 של מק"י צריך לעניין כל פעיל ופעילה בשמאל. מדובר בקווי המתאר האסטרטגיים, שהנהגת מפלגת השמאל הלא-ציונית הוותיקה והגדולה ביותר בישראל מציעה לחבריה. אין להעלות על הדעת התגבשותה של חזית אלטרנטיבית לסדר הקיים שלא בהשתתפות של מק"י, על כן כשותפים למספר רב של מאבקים וכשותפים אסטרטגיים בעתיד חשוב מאוד לשמוע ולבחון את הניתוח המנחה אותה בפעילותה.
השמאל הישראלי התקשה מאוד עד היום להתמודד עם האתגר החשוב: להתווכח ולפעול ביחד בעת ובעונה אחת. קשה – והכרחי – לנהל ויכוחים ומחלוקות תוך שמירה על שותפות, על יחסים תקינים ועל הבנה, שהמפריד קטן לאין שיעור ממה שמחבר פעילות ופעילים במאבק מול מציאות נוראה, שהיא פרי פועלם של כוחות הכיבוש, הגזענות, ההפרטה, הניצול והנישול. קל לנו יותר לזכור זאת בשעות הקשות של מלחמות או של זוועות, שמגייסות אותנו מיד למחאה ברחובות. אך גם כאשר אנחנו מבינים זאת היטב ברמה העקרונית, רבים מאתנו מתקשים להבחין בין שותפות במאבק לבין ויכוח רעיוני ואסטרטגי. התוצאה: בשם שמירת האחדות בשעת חירום הוויכוח האסטרטגי והרעיוני מושתק או נדחה או לחלופין – הוויכוח מתפתח לסוגיות משניות (הפגנה עם או בלי דגלים או באיזה מינון, מה תהיה רשימות הנואמים בעצרת) וכך הוא מעיב על השותפות הנחוצה.
אני מבקש לטעון שוויכוח רעיוני וביקורת רצינית, אם הם נעשים בטון הנכון ותוך הכרה בערכם של השותפים למאבק, עשוי לתרום לשותפות ולהעלאת הרמה הרעיונית של פעולתינו, בלעדיה נתקשה מאוד לגבש אסטרטגיות פוליטיות לשינוי המציאות. נראה שמחברי הדו"ח של מק"י שותפים לאותה גישה, שכן הם מציינים: "המאבק לאחדות-פעולה על יסוד מתקדם והמאבק הרעיוני אינם סותרים זה את זה". ברוח זו בכוונתי לפתוח בדיון ביקורתי ביחס למספר סוגיות המופיעות בדו"ח של מק"י. כיוון שמדובר בדו"ח ארוך מאוד, העוסק במספר רב של נושאים, אחלק את דבריי למספר רשימות לא-ארוכות שיפורסמו בהמשכים, שכל אחת מהן תתמקד בנושא אחד. מטבע הדברים לא אסקור את אותם חלקים בדו"ח, נרחבים ומשמעותיים, שבהם אני מסכים עמו, אלא אתמקד בנקודות שבמחלוקת.
1. על מעמדות, לאומים ו-עדות בפרק "מאבק רעיוני וחזית פוליטית"
"תמיד ניתחנו את החברה הישראלית כחברה מעמדית. היהודים בפלסטינה ואחר-כך בישראל לא התגבשו כשכבה קולוניאליסטית אחידה, אלא אופיינו בחלוקה מעמדית ובמאבק מעמדי פנימי. לכן ניתוח מעמדי מתאים יותר למציאות הישראלית מאשר המודל הפוסט-קולוניאלי, על פיו המאבק הבסיסי הוא, בסופו של דבר, המאבק הלאומי".
אחת הנטיות הנפוצות בדיונים רעיוניים היא הנטייה לפשט את רעיונותיהם של בני הפלוגתא, לפעמים עד כדי הצגתם הקריקטורית, ואז להפריך או לבטל את טענותיהם. כך אפשר לחוש גם צודקים וגם פטורים מחשיבה מורכבת יותר. מחברי הדו"ח מעמידים כאן, האחת מול השנייה "גישה מעמדית" מול "מודל פוסט-קולוניאלי". לא ברור לי למה הם מתכוונים ב"מודל פוסט-קולוניאלי". אכן בשיח האקדמי של העשורים האחרונים קיים שימוש, מעורפל וסתירתי לטעמי, במושגים "תיאוריה פוסט-קולוניאלית" או "גישה פוסט-קולוניאלית". אבל, זה לא בדיוק "מודל" (מודל הסברי?) והאוחזים בגישות המכנות עצמם "פוסט-קולוניאליות" לאו דווקא מובילים למסקנה כאילו "המאבק הבסיסי הוא, בסופו של דבר, המאבק הלאומי". להיפך, רבים מאוד מהמאמצים גישות "פוסט-קולוניאליות" עוסקים בפירוק ביקורתי של הלאומיות. נראה שבתחום המיפוי התיאורטי של העמדות הקיימות שורר בלבול לא קטן בקרב מחברי הדו"ח.
אבל מיפוי ותיוג תיאורטיים הם לא העיקר בדיון פוליטי-רעיוני. חשוב הרבה יותר הוא הניתוח של המציאות שבתוכה חיים ופועלים. כאן מחברי הדו"ח מציגים באופן לא-דיאלקטי שתי אלטרנטיבות פשטניות להבנת החברה היהודית בפלסטינה ואחר כך בישראל: "שכבה קולוניאליסטית אחידה" או "חלוקה מעמדית" פנימית. כאילו אין אפשרויות אחרות, מורכבות מעט יותר שמתארות טוב יותר את המציאות ההיסטורית והחברתית של ישראל היהודית, לדוגמא: "שכבות קולוניאליות לא-אחידות ומרובדות מעמדית" או "חלוקה מעמדית בעלת מאפיינים קולוניאליים". הרי זה כאילו אין מעמדות בתהליכים קולוניאליים וכאילו החלוקות המעמדיות לא נוצרו תוך כדי תהליכים קולוניאליים. המציאות היא מורכבת ולא צריך לצמצם את הניסיון לתפוס אותה, להבין אותה, למושג מרכזי אחד (מעמד, לאום, מגדר).
הריבוד המעמדי בישראל לא התעצב אך רק על-ידי הקפיטליזם. מוסדות המדינה, הנשלטת על ידי התנועה הציונית, מילאו ועדיין ממלאים תפקיד מרכזי בתהליכי עיצוב הקפיטליזם בישראל, גם אם חלקה של המדינה הולך וקטן נוכח תהליכי ההפרטה. חלוקת העבודה בישראל הקפיטליסטית עוצבה תוך כדי נישול של האוכלוסייה הפלסטינית (שהביטוי המאסיבי והדרמטי ביותר שלו היה ב-1948) ותוך כדי נחשול ודחיקה לשוליים החברתיים של רוב המהגרים יוצאי המזרח-התיכון וצפון-אפריקה. חלוקת העבודה בישראל הקפיטליסטית התפתחה מראשיתה כבעלת מאפיינים לאומיים ועדתיים. "בעלת מאפיינים" – אין זה אומר שכל כולה היתה לאומית ואו עדתית. ברור לגמרי שהתפתחות הקפיטליזם, עם הגיונו שלו (הון מול עבודה), מילא תפקיד מכריע ביצירת המבנה המעמדי של ישראל – אבל בשום אופן לא תפקיד בלעדי. אם לא נבין את המורכבות, לא נבין את ההיסטוריה של מעמד הפועלים הישראלי, את תהליכי התפתחותו ואת הרכבו ובוודאי שלא נבין את הזרמים הפוליטיים, הרעיוניים ואת הרגישויות, המעצבים את הגישה הפוליטית והחברתית של שכבות עממיות שונות, כולל מגזרים שונים בתוך מעמד הפועלים.
יש לגישה כזו השלכות פוליטיות. הגישה המעמדית הפשטנית, זו הרואה ב"מעמד" קטגוריה המתייחסת רק למיקום ביחס לתהליך הייצור, מובילה לאי-הבנה של התביעות של אליטות משכילות ערביות ומזרחיות להוביל מאבקים נגד הדיכוי הלאומי והעדתי, דיכוי שיש בו מרכיבים תרבותיים ומעמדיים כאחד. הגוש החברתי האלטרנטיבי, שבלי לשרטט את קווי המתאר שלו או לכוון את הפעילות הפוליטית לגיבושו אין טעם לדבר על חזית פוליטית רחבה, גוש אשר עשוי להיות בסיס הכוח העיקרי לשינוי חברתי כולל – צריך להכיל גם את מעמד הפועלים בכללותו, יחד עם שכבות עובדים רחבות ומגוונות, וגם את האינטליגנציה ושכבות הביניים של המיעוט הלאומי הערבי ואת האינטליגנציה היהודית-מזרחית. קרוב לוודאי שגם לשכבות משכילות ומקופחות מקרב המהגרים החדשים מרוסיה, לצד מרבית השכירים בקרבם, יהיה מקום חשוב בגוש החברתי האלטרנטיבי.
במקום אחר באותו פרק, מחברי הדו"ח עורכים הנגדה פשטנית דומה, הפעם בין "גישה מעמדית לתרבות" לבין "הגישה הרב-תרבותית": "איננו מקבלים את הגישה הרב-תרבותית המציעה למדוכאים להסתפק בפינה של זהות תרבותית ולוותר על השינוי הכולל של השיטה החברתית. גם גישתנו לתרבות היא מעמדית. אנחנו יודעים שבכל תרבות לאומית יש יסודות מתקדמים אבל גם יסודות ריאקציוניים. מהראשונים אנחנו שואבים השראה ואת האחרונים אנחנו דוחים".
בוודאי שאין לקבל גישה המציעה למדוכאים להסתפק בפינה של זהות תרבותית ולוותר על השינוי הכולל של השיטה החברתית. אבל, האם גישה מעמדית לתרבות הינה רק הבחנה בין "יסודות מתקדמים" לבין "יסודות ריאקציוניים" בכל תרבות לאומית? מה בדיוק מעמדי בזה? האם גישה מעמדית לתרבות לא מחייבת לבחון כיצד התרבות הינה בו בזמן זירה לדיכוי מעמדי (כלומר, תרבותם הממשית של הפועלים והמדוכאים עוברת הליך של תיוג כ"לא-תרבות" או כ"תרבות נחותה") ושל הבניית המעמדות והשכבות החברתיות על בסיס לאומי ועדתי (לדוגמא, כאשר השליטה בקודים תרבותיים מסוימים וזניחת אחרים משמשת מפתח למוביליות השכלתית, גישה לפריבילגיות ולהבחנות בתוך שוק העבודה)? במלים אחרות, ההתעלמות מהדיכוי התרבותי – שהיא חלק מההתעלמות מהאופן שבו הקולוניאליזם מבנה את החברה המעמדית בישראל, לא מאפשרת לפתח גישה מעמדית באמת לשאלות תרבותיות.
רצוי היה שמק"י תבחן את היסודות המתקדמים הפוטנציאליים באימוץ גישה המכירה במציאות הרב-תרבותית (לא "הגישה הרב-תרבותית") במסגרת המאבק המעמדי הקונקרטי בישראל ובמסגרת המאבק על זכויות דמוקרטיות. המאבק על הכרה בערכה של התרבות הערבית, נגד ההגמוניה המערבית המתבדלת והמתנשאת אותה הורישו לחברה הישראלית אבות הציונות, ולהכרה בתרבויות של יהודי המזרח בכללותן ועל מקומן בתוך עולם התרבות בישראל אינו רק מאבק סמלי: יש לו ממדים חברתיים, משום שהוא גם המאבק להסרת הסטיגמה מתרבותן ונגד דחיקתן לשוליים של אוכלוסיות שלמות, אשר לא במקרה הן אלה שמרכיבות את רוב מעמד הפועלים ואת רוב השכבות העניות בישראל. ההיצמדות למודלים "מערביים", תחילה ציונים-אשכנזים וכיום צפון-אמריקאיים, המתיימרים להגדיר "קידמה תרבותית", היא בו בזמן ביטוי לגזענות קולוניאלית ואחת מצורות הדיכוי המעמדי. העובדה שההדרה ההיסטורית של היהודים המזרחים בישראל מוזכרת בדו"ח רק ביחס לנשים וגם שם באופן תיאורי ללא מתן הסבר לתופעת ריבוי הנשים המזרחיות העניות, לא מאפשרת למק"י לפתח אסטרטגיות קונקרטיות למאבק חברתי. אין ספק: תודעה עדתית ותודעה לאומית אכן יכולות לשמש כאמצעים להטיית תשומת הלב והתסכול משאלות מעמדיות. אבל במציאות שבהן אכן קיימים דיכוי עדתי ודיכוי לאומי, המודעות לדיכוי הזה יכולה גם להיות בסיס למאבק לשינוי חברתי כולל – תלוי מה עושים איתה מבחינה פוליטית. ברור לגמרי שאידיאולוגיה רב-תרבותית המבוססת על גישה מהותנית לזהות ולתרבות כולאת את המדוכאים ומפרידה ביניהם. אבל, כאמור, בישראל הרב-תרבותיות איננה רק שאלה של אופציה אידיאולוגית – יש גם מציאות רב-תרבותית שאליה צריך להתייחס. הגישה של המדינה היא בבסיסה מפלה ולא דמוקרטית. המדינה מעודדת רב-תרבותיות מסוג מסוים, רב-תרבותיות מטעם, כאמצעי שליטה ובו בזמן מדכאת ביטויים תרבותיים אוטונומיים של האוכלוסיות המדוכאות.
ניתוח מעמדי "עיוור צבעים" וחסר התייחסות לדיכוי תרבותי לא מאפשר להבין את אחד המנגנונים המרכזיים של השליטה הקפיטליסטית בישראל – הריבוד הגזעני, הלאומי והעדתי של כוח העבודה. אימוץ גישה מעמדית נכונה – גישה מעמדית קונקרטית ולא מעמדיות תיאורטית וחסרת הקשר – תובעת להכיר בריבוד המעמדי הקיים, המשלב גם יסודות לאומיים, עדתיים ותרבותיים ולא להתעלם מן הבעיות הנובעות ממנו. גישה שמאלית בסיסית גם דורשת לא להתעלם מהזכויות התרבותיות כחלק מהזכויות האזרחיות והדמוקרטיות.
הדרך לניתוח החברה בישראל עוד ארוכה. אין לנו אלא כיוונים ומעט עבודות רציניות, שעשויות לעזור לנו בכך. עבודות מחקריות ותיאורטיות ביקורתיות מעטות וחשובות נכתבות, אך רובן אינן מסמנות פוטנציאל שינוי חברתי – והמרחק ביניהן לבין הפעילות הפוליטית גדול. אני לא מתיימר אלא להציע ביקורת וכיוונים להמשך מחקר ודיון. אנחנו זקוקים לניתוח קונקרטי כדי לפתח אסטרטגיה קונקרטית למאבק לשינוי חברתי. בין הדיון הרעיוני לבין גיבוש החזית הפוליטית, שאמורה להוביל את המאבק לשינוי חברתי, ניצבת החברה. הגיע הזמן להכיר אותה בלי לנסות להתאים אותה לנוסחאות פשטניות מוכנות מראש, אלא לבנות את המושגים ואת הניתוח מתוך הדיון בה.
ראו: www.maki.org.il/doch.html
הניתוח הפוסט קולוניאלי מפספס לדעתי את המהות והעיקרון של חברה אלטרנטיבית והוא אינו אלא ליברליזם שגורס שיוויון הזדמנויות, אשר כשלעצמו הוא חיובי אך לא מספיק. האם חברה בה קיימים חברות כוח אדם שבראשם עומדים בין היתר גם גברים\נשים ממיעוטים שונים, אשר מעסיקות רבבות עובדים שמגיעים מקבוצות אתניות ומגדריות מגוונות (וביניהם גם גברים אשכנזים) היא חברה צודקת? האם זו המטרה או שמא המטרה לבטל את חברות כוח האדם? האם העובדה שבראש חברת השמירה "אבידר" שמתנהגת בברוטליות ועושקת את עובדיה עומד מזרחי משנה במשהו? האם העובדה שבראש מנפאואר בישראל עומדת אישה משנה במשהו?
שיוויון הזדמנויות וייצוג ראוי למיעוטים מקבוצות שונות הוא אכן מטרה ראויה אך הוא לא המטרה הראשית והוא לא מספיק.
מסכים עם חברתי בכל מילה.
לחררדו:
ראשית ברכות על מאמר חשוב הדורש לימוד והבנה,כמו גם על הצגת קוים מנחים לדיון מעמיק בנושא רמת המעורבות בפתרון בעיות בעיניני אתניות,דת,לאומיות וצרכנות אישית,שיש על מפלגה או ארגון סוציאליסטי לקחת במקומותינו.
שנית,חסר המסמך הנידון עצמו,מדוע אין מערכת הגדה מפרסמת את הדוח או תמציתו? או שמא פיספסתיהו? מכל מקום זה נשמע כמו מחיאה של כף יד אחת.
שלישית לגופו של המאמר:
כבר בפיסקאת הפתיחה מופיע המשפט:המאבק לאחדות-פעולה על יסוד מתקדם והמאבק הרעיוני אינם סותרים זה את זה"-מעורפל,התוכל לפרט או להסביר בטובך מהו אותו יסוד מתקדם? ככלל אני מסכים אתך בנושא כללי הגישה הבסיסיים בנושא שיתוף הפעולה ע"א מחלוקות רעיוניות,אך תסכים איתי שחנה בבלי עושה זאת טוב יותר.
המשך מאמרך בנושא הבלבול הקיים אצל מחברי המסמך,הוא יותר בחזקת הפוסל במומו פוסל.
האם דויד בבואו להלחם בגלית,ספר כל קשקש בשריונו של הבריון,ונהיה מומחה למנור האורגים הענקי שאחז בו אותו רוצח? לא ולא,את האבן הוא ידה ישר למצחו של הנבל.
הוא לא הישיר האצלות עם המפלצת והתמודד איתה בכיליה ( סרב לקבל את השריון שהציע לו שאול) ופעל בדרכו (בשם ה’),הפך את היוצרות,שינה את כללי המשחק וניצח.
ואם אנחנו כדויד אמורים להיות,יאמר נא החבר חררדו לייבנר,משום מה עלינו להיות מומחים לנזקיה של הבורגנות וגידוליה,שהם שריונה של המפלצת העומדת מולינו.ממש כמו אבירי שאול העומדים אפסי כוחות מול עוצמתה הדורסנית.
לא ולא! חייב להמתח גבול ברור בין התעסקות וחיטוט בלתי פוסק במעליליה של הבורגנות,שזו בתחילה יוצרת מעמדות מדוכאים,ואח"כ שולחת אותנו לחטט בבעיות של זהות אישית וקיבוצית,לאומית ודתית שהם פצעיה ובין עשיה למען חיסולה.
כל ההתיפיפות שבניתוח הכביכול מדעי של התופעות הללו,מועילה רק לבורגנות,שבמחילה ממך החבר לייבנר,שכחת כי צריך לסלק לכל הרוחות!
מה הטעם לקפוץ למים עמוקים עם מיכל חמצן של רבע ליטר.לא פלא שלייבנר ואיתו גם שאר הקוראים,נכנסים לשכרון מעמקים כבר בעומק של שני מטר.
שפע המושגים והמונחים הכביכול סוציאליסטים,קופץ כספקטקל שאין לו פשר ויוצר דייסה אחת דביקה של הגיגים,המביאים עימם רק את תחושת החידלון נוכח פרקטלי החשיבה הכביכול דיאלקטית ,זו החובקת כביכול את כל פינות הבעיה וצידיה והכביכול נדרשת.מי יכול לעמוד בזה? לכן כולם עומדים בצד וידיהם על ראשיהם.
יכול החבר חררדו לנתח עד מחר את הגיגי חבריו,בסוציאליזם הם נכשלו כליל (זה הפרקסיס) ואל יתהדר לו במונחים ומונחי מונחים של הצטעצעויות בז’רגון סוצ’ (עלה התאנה התיאורטי שלו מחורר בדיוק מאותה סיבה,שבגללה כשלו הוא וחבריו במבחן המעשה).
להבדיל מדויד שבא בשם אלוהיו,היו שאול וחבר אלופיו עסוקים רק בחשיבותם העצמית וברחמיהם העצמיים.
וכך גם אנו שבאים בשם הסוציאליזם,לא נאבדים בתוך ניתוח קפלי שריונה של הבורגנות,
אלא מגששים אל האבן והקלע,ומשם אודרוב,ישר למצח!
אין זו ביקורת אלה דרישה מהחבר לייבנר ושאר הגיגני האתר,לחדול מבזבוז הזמן שבהצטחצחות הנואלת בבעיות שאין להן פתרון,מבית מטבחה של הבורגנות,להודות שהאבות המייסדים השאירו לנו בדרכם כמויות מלל אדירות ובלתי נתפשות,לפשט את התמונה לכלל חוקים פשוטים ומובנים לכל דורש ולהבין שאנו הננו יוצרי הסוציאליזם וחוד החנית של המהפיכה.אפשר עד מחר להתלות על אילנות גבוהים אך אנו הם אלה שאמורים לבצע את העבודה בשטח.
ועל כן אם בשתוף פעולה מנומס עסקינן,אומר לך בצורה מנומסת החבר חררדו:מתוך בילבולך הבנו שגם חבריך מבולבלים אבל לך תדע…
אולי פשוט הגיע הזמן ללמוד דברים חדשים,כמו למשל כיצד ניתן לפתוח את מק"י לסיעות? כיצד ניתן לשלב עשיה דמוקרטית בתוך המפלגה? כיצד המפלגה מגדירה ורואה את האינטרנציונל? האם הארגון שמתקרא היום אינטרנציונל הוא באמת כזה גם בעיניה או לא?
ואם לא,היכן הוא אותו אינטרנציונל של מקי? ובכלל איך מתארגנים בשטח? כיצד מקימים ולו ועד או מועצה עממית אחת?
תפלצת הבורגנות אכלה כל חלקה בשדה הזה של הפרקטיקה הסוציאליסטית.לא נשאר דבר ואיתו גזה גם פסה לה התיאוריה.
נשאר רק המלל המתיפיף של לייבנר וחבריו.
כן ולא לשכוח את השיגיו של הבירוקרט חנין ו"עדויות" נחתומותו בכנסת המתפרסמות בהרחבה תחת כל אתר רענן.
בגלל כמה משפטים בתוך מצע של כ- 80 עמודים מר חררדו לייבנר מציע לנו להקים "מפלגה חדשה"? על זה הולכים לרב ומקבלים גט? נראה שד"ר לייבנר הושפע יתר על המידה מלימודי אמריקה הלטינית ומהפילוגים האין-סופים של השמאל בדרום אמריקה. חבר לייבנר: קדימה לפילוג הבא!
בשביל גט צריך שיהיו נישואין. כיוון שאין פה חיי נישואין – אין גם גט. בניית תנועה פוליטית היא לא פילוג – אלא בנייה. תנועה חדשה שרואה עצמה שותפה לתנועה ישנה – זאת גישה לא פלגנית.
מה הקטע שלך "זה הכל"? למה את פוחדת להזדהות?
יש להבחין בין "תרבות" ל"זהות". במקרה של ישראל נראה לי שלא השאלה אם אומרים "אבן סינא" או איבן סינא" ואם שומעים פיירוז ברשת ב’ היא זאת שתכריע את עתיד היכולת לחיות יחד בשוויון ובשותפות. עם כל הכבוד, תרבות ישראלית יהודית היא בסך הזאת סכום החלקים של מה שהצטבר מאז תחילת המאה העשרים ובמקרה הפלסטיני כנ"ל. מה שמשמעותי, לטוב ולרע אלה הזהות וההזדהות ובמקרה הזה המילה "לאום" מהדהדת במובלע (האוקסימורון במקור). יש דיכוי לאומי, ויש משאלות לאומיות, וזו כלל וכלל לא הכוס תה שלי, אבל צריך לעשות משהו כדי שמי שזה חשוב לו יקבל את סימלי הלאום שלו ויוכל להיות חבר בתנועות לאומניות דוגמת אלה שקיימות ברחוב היהודי. זו זכות דמוקרטית, עד כמה שהיא נראית לי מבחילה. אולם המלחמה שלי תהיה על שוויון אזרחי מלא שהעיקר בו הוא מאבק מעמדי. במובן הזה אני חושב שלא זו בלבד שהניתוח של מק"י הוא נכון, אלא שהוא חשוב שבעתיים נוכח ההתפוררות של שאריות השמאל בשני המחנות, היהודי והערבי וההתברגנות התודעתית של מי שבסוף שנות השמונים היו מובילי המאבקים השמאליים ברחוב היהודי והערבי. ודי לחכימא.