הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באפריל, 2007 22 תגובות

לפני כל חג חשוב מתנהל בעיתונות ויכוח עקר שאמור להיות "עמוק", או לפחות רב ממדי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. הכותבים מעלים תזות חובקות-עולם, ומאמרים שמופיעים גם באינטרנט זוכים לתגובות נרגשות, לעתים גם היסטריות, של הקוראים. מוסד הטוקבקים ראוי לטור נפרד שאכתוב אותו בקרוב מאוד, אבל בינתיים אסתפק באמירה שהוא מוצף ממש במגיבים ניאו-פאשיסטים ואפילו ניאו-נאצים שמחצינים גזענות ביולוגית רצחנית ומפחידה. אבל גם אנשים רציניים, שאין להם במות אחרות, מביעים את דעתם באינטרנט ולדעתי חשוב מאוד לקרוא את התגובות כדי לעמוד על הלוך הרוחות בחוגים מסוימים, ובלבד שלא ננסה להסיק ממנו מסקנות "מדעיות".

קראתי כמה תגובות במדורי הספורט אחרי שבני-סכנין הדיחו, בסגנון מפואר ומעורר אהדה, את מכבי תל-אביב מגביע המדינה בכדורגל. חשבתי בלבי שהתמזל מזלם של כדורגלני הקבוצה היהודית המפוארת הכוח וינה (שזכתה בתארי אליפות ובגביעים בשנות ה-20 באוסטריה מוכת האנטישמיות) שמוסד הטוקבקים לא היה קיים אז. גם האוסטרים ראו בהכוח נטע זר, שנאו אותה והוקיעו את האזרחים הלא-יהודים ששיחקו בשורותיה כבוגדים. מי שנותן את ידו או מוחל על ביטויי הגזענות מהיציע המזרחי הקולקטיבי שמאפיין חלק ניכר מהציבור הישראלי, מסכן את עצם קיומנו כאן, שלא לדבר על הלגיטימיות שלנו בקהילה הבינלאומית.


בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל קראתי ב"הארץ" מאמר כואב ואמיתי של גדעון לוי, עיתונאי שאני מעריך במיוחד. הוא התלבט בשאלה האם יכול אדם ליברלי ונאור להניף את דגל ישראל לכבוד יום העצמאות, כאשר אותו דגל עצמו מונף גם "על בתי ההתנחלות היהודית בלב חברון ועל בתי יצהר ואיתמר". הוא מוסיף וגורס, די בצדק, ש"דגל הלאום הפך לדגל הלאומנות", מקונן על הגאווה הלאומית שפיעמה בו בעבר ואבדה בגלל תעלולי המתנחלים ונותן לנו להבין שהוא מתרחק עתה מסממנים חגיגיים כמו הנפת הדגל לכבוד החג. מעולם לא הזדהיתי בצורה כה עמוקה עם מאמר מבחינה רגשית, אבל דחיתי באותה עוצמה את מסקנותיו מנקודת ראות רעיונית.


כדי שלא תהיינה אי-הבנות (המתרחשות תדיר בוויכוחים מסוג זה) אמהר ואוסיף שגם לי יש הסתייגויות קשות מהדגל בצורתו הנוכחית וגם מההמנון הלאומי "התקווה", כיוון שהם מדירים את האוכלוסייה הערבית המונה כמעט 20% מכלל אזרחי המדינה. הדגל דמות הטלית והמלים "נפש יהודי הומייה" בהמנון הם חלק מהמכשולים הסמליים שמקשים מאוד על השתלבותם של האזרחים הערבים בחיי המדינה. כיוון שאני מאמין שאזרחות מלאה ושוויונית היא המפתח לשגשוגה של המדינה (ובכך אני מדבר גם על העובדים הזרים וגם על האזרחים הערבים) אין לי שום נטייה לזלזל בחשיבותם של סמלים. עם זאת, יעדים שוויוניים לא יכולים להיות מושגים רק באמצעות שירים ודגלים. צעדים כמו שוויון תעסוקתי, ביטחון סוציאלי והשתלבות תרבותית מתוך הכרה בחשיבותם של כל הזרמים, הם חשובים עוד יותר. הייתי מעדיף המנון אחר ודגל אחר, אבל זה לא מונע ממני לכבד את הסמלים כפי שהם, עד שדיון דמוקרטי יביא לשינויים. זוהי מהות הסובלנות בעיני, גם לרגשות המיעוט אבל גם לרחשי לבו של הרוב.


אבל לויכוח הזה יש רובד יותר עמוק, הקשור באידיאולוגיה הבסיסית של המתווכחים. יצא לי לנהל פעם דיון די קליל בנושא הזה עם גדעון לוי, כאשר הוא הנחה תוכנית ראיונות בטלוויזיה. הוא שאל אותי במי הייתי תומך במשחק כדורגל בין ישראל לפלסטין ודי נדהם כאשר עניתי לו, שהייתי אוהד כמובן את נבחרתה של ארצי. העובדה שאזרחים ישראלים פלסטינים משחקים בנבחרת רק מחזקת את האהדה הטבעית הזאת. הפליאה חשפה פער מעניין בהשקפות, שבא לידי ביטוי גם במאמר של לוי השבוע. אני שייך באורח מסורתי לאסכולה יותר שמאלית מזו של לוי, אבל באידיאולוגיה שלי יש גם פן סוציאליסטי מוצק, שהשלכותיו על המסקנות הפוליטיות השונות שלנו הן אדירות. מי שגדל על ההימנונים "האינטרנציונל" ואפילו "תחזקנה" יודע למה אני מתכוון. "בואו שכם אחד לעזרת העם", כתב ח.נ ביאליק בשיר שהפך להימנונה של תנועת העבודה העברית. גם אחרי שזרקנו את המוץ ואת הקליפות, יש עדיין חשיבות אדירה למשפט היפה הזה. סוציאליסטים הם חלק מבני עמם, וההתנגדות לממסד, לכיבוש, לפאשיזם ולגזענות איננה גורמת לנו להתנער מהעם הישראלי. אין לי שום בעיה לרצות בכל לבי שישראל תנצח, למשל, את נבחרת אנגליה בכדורגל ובו-זמנית להתנגד לממסד שאשם לא פחות מאשר המתנחלים בבעיותיה הקשות של המדינה. אני מרוצה מאוד כאשר ישראלי זוכה בפרס נובל לספרות או למדעים, ולא נשאר אדיש כאשר מוסיקאי משלנו מפליא לעשות בבמות עולמיות בעיקר כשמדובר באיש נפלא כמו דניאל בארנבוים שמופיע ברמאללה בעיצומו של המצור הבלתי חוקי והאלים שישראל הטילה על העיר הפלסטינית החשובה.


המסורת האידיאולוגית שלנו לימדה אותנו לא להאשים עמים שלמים במעשי הממסד שלהם, גם אם הם תמכו בו בשלבים היסטוריים מסוימים מתוך תודעה כוזבת או כתוצאה ממשברים צבאיים וכלכליים קשים מנשוא. הנאצים עלו לשלטון בינואר 1933 כתוצאה משורה ארוכה של תהליכים מקומיים ובינלאומיים. פחות משנתיים לפני שאדולף היטלר נבחר לקאנצלר גרמניה צעדו מיליון וחצי סוציאליסטים ברחובות ברלין ומחו נגד הגזענות במופע ספורטיבי ופוליטי שעורר את קנאת אנשי תנועות העבודה בכל העולם. אין לתאר את עליית הנאציזם בגרמניה בלי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, בגידת הסוציאל-דמוקרטיה באינטרנציונליזם באותה מלחמה, הסכמי ורסיי שעשקו את גרמניה וגזלו את כל משאביה, האינפלציה שהכחידה את המעמד הבינוני הגרמני, וגם ההסתה הגזענית של הנאצים שמצאה קרקע פורייה במהלך המשברים הרצופים האלה.


אין לעם הגרמני גנים פאשיסטים, יותר מאשר לעמים אחרים, כולל העם הישראלי. מי שמפיץ בדותות כאלה, מפנים למעשה ולהלכה את הגזענות הביולוגית של היטלר וחבר מרעיו. מפגינים גרמנים נגד התוקפנות האמריקאית בעיראק אינם "יורשי הנאצים" כפי שכתבו עליהם פאשיסטים ישראלים, אלא נושאי הדגל של המלחמה נגד הגזענות, נגד האנטישמיות ונגד הרעל האנטי איסלמי בגרמניה. יום השואה, שהוא חשוב מאוד בעיני, בא למחות נגד השמדת עמים ונגד גזענות לאומנית. מי שעורך מצעדים לאומנים במחנות המוות ומטיף לצעירים ישראלים שנאה כלפי עמי העולם ביום השואה, מחלל את היום הקדוש. המחאה שלנו היא נגד הנאצים, לא נגד העם הגרמני גם אם בחר בהיטלר מרצונו הטוב בתקופה היסטורית ידועה. צריך גם להדגיש, למען הדיוק ההיסטורי, שגם באותו יום הרה אסון בינואר 1933 לא קיבלו הנאצים רוב מוחלט ברייכסטאג הגרמני. כסוציאליסט, אני רואה גם בגרמנים קורבנות של הנאציזם, ומחפש תמיד את שורשי הנהייה אחרי הפאשיזם ולא מאשים עמים שלמים באורח קולקטיבי. זה נכון גם לגבי יחסי כלפי העם שלי.


עלינו לחפש תמיד את שורשי הבעיה, ולא להסתפק באיפיון שטחי של הסימפטומים. התרופה לפשע איננה רק ענישה ברברית בבתי כלא נוראים, אלא גם חיפוש הדרכים לפתור את הבעיות החברתיות שדירדרו את הפושעים. הטרור איננו רק מחלה שיש לשרש אותה בכלים אלימים, אלא גם ביטוי למצוקה פוליטית, כלכלית, תרבותית וקיומית של המדוכאים. לכן השקפת העולם שלנו היא הפוכה באורח קוטבי להשקפות של ביבי נתניהו ותומכיו. בעינינו, הניאו-ליברליזם הוא הסיבה למצוקות רבות הפוקדות את העולם, ולא הפתרון להן. הטרור איננו נובע מהאיסלם. השפעת האיסלם נובעת מקיפוחם של מאות מיליונים על ידי העולם המערבי בהנהגת ארצות הברית, ובעיקר בגין האנוכיות הכלכלית-פוליטית של האלפיונים העליונים בכל העולם. אנחנו לא מטפחים שנאה לאיראנים, ובוודאי שלא מאיימים על עם שלם בהפצצות גרעיניות אלא מחפשים דרכים לניטרול המשבר. המאבק הוא נגד החוגים השולטים בכל עם, ולא נגד העם עצמו.


אישית, אני לא מאוהב בדגלים ובוודאי שלא במצעדים ובצעדות. אני מעדיף לציין את יום העצמאות עם חברי לדעה בהדלקת המשואות האלטרנטיבית של תנועת "יש גבול". אבל גם זהו אקט של הזדהות עם מאבק חשוב של בני עמי כדי שבשנים הבאות נוכל להניף את הדגל לא רק בהשלמה, אלא גם בגאווה ובשמחה.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. גרי אטרי, בקשת עזרה הגיב:

    באיתור הפניות התייחסות לאירוע שבו אמר מוחמד ברכה מחד"ש כי מדינת ישראל לא תצליח לתת שמות *מערביים* למקומות כגון ציפורי. תודה

  2. בנצי הגיב:

    אין דבר כזה "עם ישראלי" (ביטוי שהכותב משתמש בו).
    הערבים אזרחי ישראל שייכים לעם הפלסטיני, ואדם לא משתייך לשני עמים.
    מה עוד, שהמושג "ישראל" זר לחלוטין לערבים הפלסטינים, כי המושג "ישראל" ניתן ליישום רק על מי ששייך לעם ישראל שהוא העם היהודי.
    הכותב כמו מנסה לרבע את המעגל, ולכן איננו נשמע אמין במרבית דבריו.

  3. ירון הגיב:

    כרגיל מאמר מלאה תבונה.

    תודה לך שאתה מאיר את עיני מידי פעם.

  4. Michael Bergman הגיב:

    Milim kedorbanot

    Thanks and Shabat Shalom

  5. עופר כסיף הגיב:

    בהמשך למאמר המזהיר (כתמיד) של ידידי חיים, ראוי להזכיר את מחלוקת גולדהאגן. דניאל גולדהאגן, מדען מדינה אמריקני יהודי, כתב ספר (תליינים מרצון בשירות היטלר) בו טען כי השואה והאנטישמיות הרצחנית היו יכולים לצמוח אך ורק בגרמניה בשל מאפיינים ייחודיים של העם הגרמני. כנגדו יצא, בין השאר, ההיסטוריון נועם פינקלשטיין בטענה כי (א) גזענות רצחנית התקיימה משך שנים במקומות רבים, לרבות בארה"ב, ו- (ב) בקרב העם הגרמני רבים עד מאד לחמו נגד הנאציזם והאנטישמיות. בעקבות המחלוקת שנוצרה עקב פרסומיהם של הנ"ל הותקף פינקלשטיין (בעצמו בן לניצולי אושוויץ) פעם אחר פעם כאנטישמי, שונא ישראל והיהודים. בראש תוקפיו עומד לא אחר מאשר אלן דרשוביץ, ידידו המסור של האדון נתניהו. מאמרו של חיים ראוי להיכנס להיכל התהילה ה"פינקלשטייני" ושות’.

  6. אורי הגיב:

    לחיים ברעם
    כאשר פרופ’ אומן זכה בפרס נובל שמחת והיית גאה? אני לא חושב. מאידך כאשר צ’חנובר והרשקו זכו – שני מדענים חילוניים לובשי ג’ינס – אני בטוח ששמחת.
    כל מקרה לגופו. תרומתו (הגדולה) של גדעון לוי במאבק לחברה צודקת זהה לתרומתך שלך. הוא רחוק מלנטוש את הקרב ולהרגיש ניכור כלפי הסובב אותו. באופן ספציפי לדגל – אכן קשה להניף את פיסת הבד הזו תוך הרגשת גאווה ושותפות גורל עם "אחינו" הלאומנים.

  7. מ הגיב:

    כרגיל באמת מאמר יפה ומלמד
    לחיים אתה יקר לי ודעותיך מלמדות אותי רבות

  8. יובל הלפרין הגיב:

    מתי כבר נעצב דגל אלטרנטיבי ונניף אותו באירועים האלטרנטיביים ובבתים ולצד דגל פלסטין ומתחת לדגל האדום?

  9. חיים ברעם הגיב:

    לרמי,
    תודה על הדברים היפים שכתבת וגם על הביקורת המעניינת. עם זאת, לצערי או שלא לצערי אין לי שום "אמונה יוקדת" או אפילו פחות יוקדת בציונות. גם אני לוחם חירות ומתעב עריצות, לא פחות מגדעון לוי היקר ללבי.
    הציונות איננה חלק מההגדרה העצמית שלי. רק הסוציאליזם, וזהו.

  10. מיכאל לרמי הגיב:

    אני אוהב את דבריך. רשימתך 3 הודעות למעלה אכן נראתה לי כאמת לאמיתה, כפי שכתבתי לך כאן. נקודה.

    אנשים יכולים להתפתל או אף לשקר לעצמם בניגוד למה שמשתמע ממה שהם עצמם כותבים; והרי הכושר שלנו לתרץ לעצמנו דברים, בין היתר בשרות ההערכה העצמית (החשובה לתפקוד רגשי לא משובש) הכושר הזה הוא בלתי נלאה.

    אך מגיע רגע האמת, גם לציניקנים שבינינו.. ואולי לא תמיד, מי ידע באמת?

  11. מיכאל הגיב:

    רמי, אמת לאמיתה.

  12. שירה הגיב:

    חיים ברעם,

    המדיניות של ישראל נתמכת על ידי עם שלם, גם אלו שזוכים בפרסי נובל או מנצחים בכדורגל. העם הישראלי הוא ברובו המוחלט עם גזען וצמא דם. אני לא רוצה שישראל תנצח ולא שתקבל פרסי נובל (מאז עגנון אין לנו סופר ראוי לשמו וטוב שכך). אני רוצה שישראל תפסיד תרבותית למערב, כדי שהיא תיראה למרחקים בעוניה.

  13. רמי הגיב:

    איך אפשר להניף דגל שבשמו נעשים מעשים איומים, הפוגעים בחפים מפשע רק מפני שהם ערבים והאמא שלהם לא יהודיה? איך אפשר לכבד המנון של מדינה ספרטנית הגורם סבל והרג הן לבניה והן לבני העם השכן? איך אפשר לנהוג כפטריוט במדינה שגורלה נחרץ לאבדון (אלא אם כן יחול מפנה דרמטי כתוצאה מהתערבות חיצונית או ח"ו בעקבות מלחמת דמים רצחנית)? בנעורי שמות כמו בית לחם, דרך אפרתה, בית אל, חברון וכיו"ב היו גורמים לי צמרמורת של ערגה ומראה הכותל המערבי יכל להפיק ממני דמעה. הלאומנות הנדל"נית של המתנחלים ועוזריהם (עוזריהם מימין ומ"שמאל") הפכו את לבי ותחושותי כלפי שמות אלו שהיום מעלים אסוציאציות של גזל ושוד וגורמים לי אי נוחות פיזית. זה עוד לא קרה לחיים ברעם כי איש זה ניחן באינטגריטי מפלדה ואמונה יוקדת בציונות. בעצם, אם להיות אישי (כי הוא עצמו מגייס לא פעם את אביו ואמו) – מדובר בנאמנות לאב ולשבט. אני חושב שחיים ברעם, עם כל זכויותיו הרבות והגדולות, הוא קצת נאיבי. היות וזה טוקבק ואפשר "לשפוך", אומר שגדעון לוי הוא הרבה יותר מעיתונאי. הוא לוחם חירות ומתעב עריצות. עט העיתונאי הוא רק כלי עבודה אצלו.

  14. חיים ברעם הגיב:

    לאורי,
    הויכוח הלגיטימי והרעיוני עם גדעון לוי איננו מונע מאיתנו להעריך את תרומתו הענקית לעיתונות בפרט ולחברה הישראלית בפרט. הוא עיתונאי חשוב מאוד, אבל זה לא מחייב אותנו להסכים לכל דבריו. ניסיתי לתרום לדיון את הגישה שלי, שהיא, מה לעשות, סוציאליסטית עד הסוף.

  15. לשירה הגיב:

    רוב העם בישראל גזען וצמא דמים? זאת אמירה כזענית כלשעצמה. ואני יכול לחשוב על עשרות רבות של מדינות שבהן הגזענות הממוסדת והלא ממוסדת חמורה אלף מונים. קצת פורפןרציות.

  16. גיל אהרנסון הגיב:

    מאמר מעולה ומאתגר, כרגיל.
    אני מסכים עם כל הנאמר, למעט ענין החלפת הדגל.
    הדגל אכן נעשה סממן לאומני בשנים האחרונות וגם לי יש בעיה להניפו. לתלות דגלים ביום העצמאות איני עושה.
    אבל אני לא חושב שיש איזו הצדקה להחליפו. דגליהן של מדינות רבות – בריטניה, שויץ, דנמרק, פינלנד, שבדיה, נורוגיה, איסלנד, ספרד, פולין, יוון, ועוד – כוללים סמל דתי שמייצג את הזרם המרכזי שעומד בבסיס הקיומי החברתי-תרבותי של אותן מדינות, אך אינם פוגעים (בהכרח) ברגשותיהם של מיעוטים החיים בתוכן.
    דגל ישראל הוא דגל יפה ומיוחד, הוא צנוע ולא מתייפיף, ואעיז ואומר כי צבעו הולם את הרקע הטרשי-מדברי של נופי הארץ, יותר מצבעי הלאום הערבי העזים. אין סיבה כי בעתיד, לאחר שינותק מסמליות הכיבוש, מיעוטים נוצריים ומוסלמים יוכלו להצטופף בצילו בגאווה

  17. חיים ו. הגיב:

    דומע הציפור הבודד על הדמוקרטיה שאבדה לו.
    דמעות תנין ממעוף הציפור, הפרדת רשויות היא עקרון שנאכף ביעילות רבה בכמעט כל מדינה ליברלית בעולם, ומעוז האינדיבידואליזם האמריקאי היא דוגמה טובה. כמובן שמעולם בהיסטוריה האינושית לא הייתה מדינה קולקטיביסטית בה נצפתה הפרדת רשויות.

  18. חיים ברעם הגיב:

    למיכאל,
    "אנשים יכולים להתפתל או לשקר לעצמם..בשירות ההערכה העצמית (החשובה לתפקוד רגשי בלתי משובש").
    תמיד האמנתי בזכותם של כל בני האדם-גם שלך-להגדרה עצמית.

  19. מיכאל הגיב:

    אלה שלוחמים לשינוי משמעותי (ואינם מתקרנפים ו"מסתגלים’) ראויים לתמיכה וחיזוק. וגם מעודד לקרוא דבריהם. אני מעט עייף כאן מכל העניין, ואגב, עזמי נאלץ לברוח, וגם אלה שכתבו שנים כמוני, המציאות מתגלה כשוחקת בסופו של דבר, אם נישארים בארץ. בפרט עבור אלה שעקב טיב, אפקטיביות ואומץ כתיבתם נמנעה מהם עמדה משמעותית והבמה הושמטה מהם – גם זה קיים. גם בכך חייבים להודות. סופי שול וחבריה אף הם לא סיימו טוב בגרמנייה, 1943. עכשו זה ימי מקארתי בישראל.

  20. האחות אותלייה הגיב:

    בעניין דברי שירה, אכן, לא אחת היבחנתי כיצד בני תשחורת או עוברי אורח צוחקים צחוק אכזרי ורע למראהו של אדם שכשל ונפל, או כאשר רוכב אופניים, השרשרת באופניו נתקעה, או כאשר לפתע עולה עשן מהרדיאטור במכוניתו של פלוני. במקום לעזור אנשים צופרים ויוצרים לחץ תוך מינוף מצוקת הזולת לביטויי אכזריות.

    בקרוב ל"ג בעומר, חג בו שורפים ברחבי הארץ חתולים וגורי חתולים במאותיהם ואלפיהם במדורות החג, וגם משמרות מיוחדות של שוחרי חתולים אינם מצליחים למנוע זאת.

    הם שורפים חתולים בל"ג בעומר
    — קישור —

    מחפשים מתנדבים למנוע שריפת חתולים
    — קישור —

    זאת אכזריות שלא ראיתי כמוה במקומות אחרים בעולם, בשיעורים שבהם היא קיימת בישראל, הגם שמטבע הדברים ניתקלים בכל מקום בביטויי אכזריות אנוש. השאלה היא, אם האכזריות העודפת הזאת היא משום שהקהל הישראלי נילחץ על ידי השילטון? האם משום שהדיכוי וההתעמרות בעם אחר חוללה בנפשות את מה שחוללה? הסיבות אולי קיימות, אך אין להתעלם מהתופעה.

  21. ציפור בודד הגיב:

    הגדרה עצמית שכולם וגם חיים כמובן רצים,לצדד בזכותה איננה במחילה רבותה כל כך גדולה.הרי נבראנו בצלם הבלתי מוגדר,למה שננסה להיות שונים? לא עדיף להיות אין סופי טמיר ונשגב או לפחות לשאוף לכך.יש אחד המתלבש בטעם,עליו יש עשרה,עיניים יחשכו.
    אך גם אם נבין שאין זו רבותה,עדיין יש להלחם עבורה ועליה ולאפשר למי שמתעקש או מוכרח (סביל ופעיל) להגדיר עצמו,לעשות זאת.
    הבורגנות מעודדת אותנו לכך,לחטט עצמנו עד כדי זוב פצע,וכמו עטלפים שרוססו ברעל להדביק אחד את השני בפצעי הדת,הלאומנות,הכיס הפרטי ושאר הגיגי האינדיוידואל (המוגדר עצמית כל כך..) המנסים לגנוב שלטון מידי האינטרנציונל.שאכן נכשל עד עתה.
    אך מה לנו כי נלין על מעטפת האוירון (אינטרנציונל) או על שלדתו (סוציאליזם),אם מנועיו חורקים ושלושת להבי המדחף עקומים/מעוותים.
    שהרי הדמוקרטיה,היא המנוע,בלעדיה אין כלום.
    מרוב ריצה אחרי ההגדרה העצמית,נשכחה הדמוקרטיה האמיתית זו המדברת על שלטון הרבים לא מלשון "רוב העם קובע”,אלא על "שלטון הרבים" מלשון הרבה שולטים,יותר מאחד,לפחות.אין שליט יחיד !
    עקרון הדמוקרטיה יכול להיות ישים בכל קבוצת אנשים הרוצה להתארגן.
    על כן הוא חשוב מחמצן.
    אין זה משנה אם אלו בחירות לועד כיתה א’ או בחירות לנשיאות האו"ם,תמיד אותו כלל,בוחרים הנהגה שלא תאפשר שלטון יחיד.תמיד שלוש בחירות,תמיד למחוקק (גם לילדי כיתה אלף יש חוקים משלהם),מבצע ושופט.בוחרים שלוש פעמים וזהו.
    כל מנהיג יוצר את היררכית עוזריו בהתאם לכללי הקבוצה הספציפית ירצו ירחיבו חוקים,חוקה ותקנון,לא ירצו יצאו לחצר וישחקו תופסת.
    כל כך פשוט,כל כך מהפכני!
    אמרו לי אתם הראיתם כבר חיה כזאת? יוניקורן חוצץ כארבה לידה.
    עזבוני ואמרר בבכי.

  22. אלדד הגיב:

    אנחנו חולקים על כמה נושאים בדיעותינו למרות שאיני מגדיר את עצמי שתומך בצד ימין או שמאל, לדעתי קיצוניות מביאה נזקים למרות שהיא כנראה נחוצה לטובת הכלל, אבל את זה תמיד תשפוט ההיסטוריה.
    אני לא מסכים בזה שעם לא אשם כאשר הוא מודע למעשי ממסדו. עיניים אזניים ופה נועדו לראות, לשמוע ולהגיב. תסלח לי, אבל באירופה יכלו להתאמץ הרבה יותר ומזל שהיו מספיק אמיצים כפרטיזנים שדיללו את השפעת הנאציזם.
    לעם יש כוח אדיר, הוא זה שבסופו של דבר נמצא מאחורי המדים שמבצעים את ההוראות.
    בחלק מהמצבים אולי לא ניתן להאשים את העם, אבל שהממסד נמצא בשלטון כמו הנאצים, השתיקה וחוסר מעש של העם זה מפחד ובורות. ישנו משפט שנאמר בספק ע"י מפסידו של אייזנהאור "קל יותר להלחם למען עקרונותיך מאשר לחיות לפיהם".

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים