הרגע חזרתי מתהלוכת הסטודנטים ברחובות תל אביב. אומנם, לא ממש נשארתי עד לסוף, אלא מעט לפני כן: אולי זו ההדיפה בחוזקה שקיבלתי בגב מאיזה שוטר או שוטר משמר הגבול או השד יודע מה זה היה בדיוק, כשהלכנו על הכביש – אולי היא באמת זו שגרמה לי לשוב חזרה הביתה: ייתכן מאוד. אבל האמת היא, שעוד לפני ההדיפה החייתית, כבר בדרך בין כיכר רבין לאבן-גבירול פינת ארלוזורוב, הבנתי שמה שעלי לעשות הוא לחזור הביתה ולכתוב גילוי-דעת. זו תהיה תרומתי. זו ההכאה הראשונה על חטא.
לדעתי, יש לשים לב לעובדה פשוטה אך עמוקה, שניכרה בקהל הצועדים סביבי: כמעט ולא ראית שם מרצים; לא מרצים בכירים, לא מרצים זוטרים. בוודאי שהיו כמה. אבל לא באופן מסיבי, לא באופן ניכר, בוודאי שלא באופן מאורגן. מתמיה מאוד. ואני אומרת שמכאן הכול מתחיל. כאן מצוי ה"ארכֶה" של המציאות שלנו.
ברור מעל לכל ספק כי חינוך חינם, מן הגנון ועד הפרופסורה, הוא חובה וצורך בישראל, וזהו הקצה השני של החבל, דהיינו ה"ארכה", הראשית השנייה. טענתי במאמר זה תהיה, כי ישנה זהות מוחלטת בין חינוך שאינו חינם לבין מרצים שאינם מורים, ולכן, אנו עומדים למעשה מול ראשית אחת ולא מול שתיים. אותה ראשית העומדת על הזהות בין החינוך-המשתלם לבין המרצה שאינו אדם, היא מה שניתן לכנות הקוֹשיה שלנו, שהיא בסך הכל חתיכת מציאות.
אין ספק שהדרישה לחינוך חינם אכן טומנת בחובה את יסודו של העניין, ומכאן גם יתחיל הפתרון. אבל, החינוך המופרט, היקר, המשתלם, הרווחי, הוא גם זה שמייצר את הטיפוס החדש של הפקיד-האינטלקטואל, שהולך וניכר יותר ויותר במחלקות האוניברסיטה. הפקיד-האינטלקטואל הוא הגורם לסטודנטים שלא לרצות ללמוד ובמקום זאת לצאת לרחובות. ואפשר להבין את הסטודנט. אני, מרצה שכמוני, יכולה להבין את הסטודנט; מוכנה בהחלט להבין מדוע הסטודנט לא מעוניין להגיע לשיעור שלי ובצדק. זאת ההכאה השנייה על חטא. מיד אפרט.
כי יש להגיד זאת בבירור:
המשבר הוא עמוק ואדיר יותר ממה שבכלל משערים. התהום שנפערת בפני ההשכלה הגבוהה בישראל היא תהום אמיתית: תהום שאנו כבר מתחילים ליפול לתוכה, ושהעלאת שכר הלימוד במקום ביטולו, ושחוזים אישיים למרצים, הם באמת, אבל באמת, רק הסימפטומים (הדברים שלהלן אומנם מתייחסים למתרחש בפקולטות למדעי-הרוח, אך לטעמי בפקולטות אלו מצוי המפתח, וגם מצוי העתיד, שהוא שחור משחור כרגע, ולכן כדאי להתעכב, לדעתי, על המתרחש שם).
האוניברסיטה כיום, חברים, היא מקום משעמם. היא מקום שבו מחנכים אותך לנימנום וזריקת זין, להצטיינות קלה באמצעים מלאכותיים או אחרים, לאופנתיות בזויה, לזלזול בקלאסיקה ולהעדפה של כל מה שנכתב באנגלית בִמקומה; לְייצור של מחקר שאין בינו לבין המציאות שום עניין אמיתי, אלא רק במובן זה ש"עוד לא נכתב על זה כלום". סחתן.
סטודנטים, תדעו לכם: אני מוכנה להישבע (בלי שמות, כמובן) על קיומה של שיחה (ולא אחת) שבה פרופסור או ראש חוג אמר לי בחביבות הדואגת לרווחתי: נו, אז מה, אז תלמדי שמונה שעות; מה זה שמונה שעות – זה כלום…! מה זה משנה בכלל מה את מלמדת בכתה – תעשי את זה כי זו חובה (חובה על מנת לקבל משכורת לא רעה בכלל וקבועה, וטיולים לחו"ל לכנסים בכל חופשת סמסטר על חשבון האוניברסיטה, ושבתון כל 4 שנים… הכול, כדי שיהיה למה לחכות בשעות ההוראה שמראש מוגדרות, מגבוה, כמשמימות, כטרדה הכרחית); לכן אגב גם לא ממש משנה אם אתה מלמד את מה שמעניין אותך או שאין בינך ובין החומר שאתה מעביר לסטודנטים ולו טיפה של חיבה-עניינית, ולעיתים איומות במיוחד, גם אם אתה נדון ללמד בניגוד לאמונותיך. הכול קביל. ועל כל הדברים הללו אני מוכנה להעיד בשבועה.
הכול נעשה על מנת שמאחורי הדלת של הכתה (מבפנים ומבחוץ למערה) יסתתר לו שיממון נוגד מציאות ושונא אמת.
ומה יעשה המרצה בזמנו הפנוי הרב מאוד, תשאלו? האם יפנה את מרצו למחשבה על הבעיות המעסיקות אותו בתור אדם, בתור חושב מעורב, בתור חלק מחברה, בתור מדינה דוברת עברית, אחראי ומופקד על הציווי לחשיבה? חס וחלילה. ישב המרצה הצעיר וינפק מאמרים לפי נושאים שישנם סיכויים טובים לפרסומם באמריקה (שכן כזכור אנגליה מצויה בחרם אקדמי-פוליטי עלינו מזה כמה שנים, ולכן אין טעם לשלוח לשם מאמרים אלא בהסתמך על קשרים אישיים); ובאשר לכתיבה (וקריאה) בשפות אירופאיות מכובדות, יסודיות, כמו גרמנית וצרפתית, יש להודות, חברים, כי מועטים המרצים המסבירים לך שבאמת יש צורך בלמידתן ותרגולן, שהרי גם הם ממעטים להתייחס למקורות ועושים שימוש בעיקר בתרגומים לאנגלית. ולכן, מועטים מאיתנו המסוגלים לעבוד באמת בשפות אלו: וחס וחלילה לא לכתוב בעברית. אם תתעקש לכתוב בעברית, אל בני עמך, ובשפה בה אתה גם חושב, סיכוייך לשמור על משרתך אפסיים.
וכמובן, גם אסור לך להיות נחרץ מדי בעמדותיך, אלא עליך להעמיד אותן תמיד כ"נקודת מבט", כ"אפשרות פירוש", כ"יצירת הקשר", כ"כלל שיש בו כמובן יוצאים מן הכלל" וכולי; וזאת על מנת שתוכל לקחת חלק בכנסים משמימים בהם כל אחד מביע את "נקודת מבטו" על איזהשהו קורבן-נושאִי נבחר, וכמובן על מנת שיוכל להיות מושא למאמר נוסף של חוקר אחר, בעוד ז’ורנאל אמריקאי, שייתקן את הצעתך או יתווכח עמה. יש להאכיל את חזיר הידע המשתלם הגדול. אין מה לעשות.
כל הדברים שכתבתי כעת הם לא פחות מפשע, שערורייה, אינני יודעת כיצד לבטא עד כמה בעיני דבר זה הוא חמור. וכל מי שמשתף פעולה עם משטר זה הוא לא פחות מפושע, וזו, שוב, ההכאה על חטא השנייה שלי למאמר זה. לכן גם אני פושעת.
קשה אמנם להאמין שהמרצים הבכירים והפרופסורים יצאו לרחוב, אלא על מנת להבטיח את שימור מקומם (שהוא אגב מקום מוצלח ביותר, ולא משנה כמה יבבבו. לכן האידיאולוגיה של מגזר זה היא במובן העמוק המרקסיסטי, תודעה השואפת לשמר תנאי קיום), ואולי בצדק: חיים מרופדים של מחשבה מואטת, נעימה, לא מזיקה, קונסנזוסאלית (משמאל ומימין), ממוחזרת, אופנתית, אוניברסאלית ובינלאומית; משטר רשע של אשליה של מחשבה, והחלפת האמת בידע, המוביל לייצורם של אוטומטים חביבים שיְתַרְגלוּ את שיעוריך ויבדקו את המבחנים שמִחזרת משנה שעברה (שהרי אין סיבה להקשות על עצמך איפה שלא צריך) … לא כל-כך מהר ניתן להודות בכך שזה מה שקורה, ועוד שאתה מוביל ומנהל את זה, בתור מרצה בכיר או פרופסור. ובעיקר כך קורה: יש להורות לעמיתיך, למועסקיך, למרצים העובדים תחתיך, ובעיקר לסגל הזוטר, לשפר את השירות לתלמיד. שכן התלמיד משלם – והרבה – והוא רוצה (וזכאי!) לשירות הולם. לכן, החנף לתלמיד, אל תקשה עליו, עניין אותו, בדר אותו, רד לרמתו, אל תבלבל אותו, עשה שיישאר עמנו. גם כך במדעי הרוח כבר כמעט לא נשארו סטודנטים.
אבל, וכאן האבל הגדול, מה עם הפרולטריון האמיתי של המחשבה, המרצים הצעירים, הדוקטורנטים, המרצים הזוטרים, המתרגלים, האסיסטנטים, המרצים מן החוץ (שהם המדוכאים והמושפלים אולי יותר מכולם)? מדוע לא ראיתי אותם ברחוב? מדוע אני, בתור סגל זוטר, לא קיבלתי ולו מסר אחד מהתאגדויות הסגלים הזוטרים במשך השבועיים האחרונים. מסר שיעיד על תמיכה, אי-תמיכה, התלבטות, וכמובן, אולי, בדחילו ורחימו, הצטרפות למאבק?
וכאן, חברים, טמון הסוד. הסגל הזוטר, כמו מעמד-הביניים האומלל והשחוק (שהוא היום בעיני פרולטריון לכל דבר ועניין), מפחד, ובגדול. הוא הרי מחכה, מצוי בהמתנה, ציפייה, כמיהה, לַקביעוּת המיוחלת; כולנו ממתינים לפרופסורים הממליצים, לקוראי הדוקטוראט והמסטר שלנו, למלגות השמנות והטובות, וכמובן, לאפשרות ללמד בשנה הבאה (בשלב הזה יש עדיין תחושה שזו זכות… וחוץ מזה, גם כל גרוש נחוץ) מצפים לכנס הבא באיזו בירה תוססת. לכן, גם הסגל הזוטר, שיודע היטב, על בשרו (גם אם במחשבתו, ולעיתים קרובות גם בהוראתו, נותר עדיין ניצוץ כלשהו של חיים), שבישראל אין חינוך חינם, המשפיל ראשו, המתאמץ לרצות, גם הוא, ובתוכו, אודה ואבוש, גם אני, מחכה להתמקם במקום האפל, השטני, אשר מייצר את הידע המשתלם. שהרי לאחר כל-כך הרבה שנים בהם הקזת דמך ושילמת (ולא רק בכסף אלא בכוח הרוח שלך), למי, באמת למי, נשאר עוד כוח בכלל להיות אכפתי בכלל ביחס לאפשרות שאולי, רק אולי, ישנה אמת. ואולי, אפילו, אמת כזאת שניתן להתייצב עימה או מאחוריה או לפנייה ולא להציע אותה כ"פירוש". והעמדה האיומה והטראגית הזו של הסגל הזוטר, היא, לצערי הגדול, מה שגורם להם (דהיינו לנו) שלא להצטרף למאבק, ולדעתי ולצערי, היא גם מה שתביא לכישלון המאבק הצודק ביותר במציאות שבה אנו חיים כרגע. ואגב, אנחנו ככל כנראה נהיה גם אלו שישלמו את המחיר על ההתקוממות הנוכחית. כי הכול ניצב כרגע על כתפינו. אנחנו נושאים את רוב העמל בשימור חזיר הידע המשתלם הגדול; אנחנו המדוכאים האמיתיים, ואם אנחנו לא נתקומם, באופן כלשהו, איש לא יתקומם.
כל זה מסביר מדוע סטודנטים לא רוצים ללמוד, ובצדק. לכן סטודנטים רוצים לשבות, ולכן סטודנטים מכינים עבודות מוזנחות, אינם כותבים עברית סבירה, אינם באים לשיעורים אם לא מחייבים אותם, שולחים הודעות בסלולרי בשיעור, מפטפטים מול עיני המורה, לא קוראים גם אם מאיימים עליהם (זו תופעה מעניינת במיוחד: ה"רסיסטאנס" האמיתי, העיקש, הבלתי מנוצח, לקריאה), ציניים.
ובעוד שבוע או חודש, כשיחזרו כולם לכיתות, ייפגשו שוב סטודנטים מבולבלים ומרוששים מנטאלית ומוניטארית, עם מרצים מדוכאים ומרוששים (במקרה של הסגל הזוטר), או עם מרצים רגועים ומנומנמים (וכמובן גם מעט רוטנים ומתוחים מן התככים בתוך המחלקות, בין המחלקות, על הפרוצדורות השונות. דעו לכם: אנשי אקדמיה מלאים מרירות ושנאה כלפי חבריהם) שהפקירו, אפילו ברצון, את רוחם, ומפקירים גם את תלמידיהם.
ובמובן זה, גם אם שכר הלימוד יצליח להישאר כמו שהוא, או אולי, בעזרת השם, גם ירד או יתבטל כליל, עדיין, הבעיות האמיתיות, לדעתי תשארנה ניצבות: למה ללמוד? למה, באמת, אבל באמת, ללמוד? ואם ללמוד, למה באוניברסיטה? מדוע לקרוא? מדוע להתמסר לאהבה של ידע או לידידות לאמת? למה להתעקש על שאלה שלא ענית עלייה עדיין באופן מספק? למה להתעקש להבין? ולמה, בכלל, להקשיב למורה שלך (שאלה רצינית מאוד)?
לי באופן אישי, מרצים מעטים מאוד נתנו, במשך 10 שנות הלימודים האקדמיים, איזה שהן תשובות, אפילו חלקיות, לשאלות אלו. וזו, כך נדמה לי, חובתו הראשונה של מרצה.
ואני אומרת כל זאת, מתוך מקומה המבויש של מרצה זוטרה, אמנם זו שוויתרה מרצון, לפחות בינתיים, על ההשתייכות לסגלים התקניים של האוניברסיטה.
השחיתות היא כל-כך עצומה וכל-כך מצחינה: ללא שיעור. והיא גדולה, לדעתי, מכל שחיתות אחרת, כי היא נוגעת למחשבה, כי היא נוגעת לאמת.
סגל זוטר – צאו לרחובות והצטרפו למאבק! סטודנטים – המשיכו במאבק: שביתה היא הפעולה ההולמת בהחלט את חומרת המצב! הציבור בישראל – תמוך בנו – כי בלמידה ובמחשבה תלויים חיינו!!!
אתה באמת לא מבין למה 3 עמודים בדיוק?
חשבת אולי שכתיבה אקדמית היא שפה בפני עצמה שיש לה סגנון וכללים (שלהם סיבות טובות) ואותה יש ללמוד? חשוב לדעת לכתוב בתמציתיות, יעילות ובהירות. לשם כך הגבלת מספר דפים היא עניין חשוב. ואגב, אין בעיה לצלוח תואר ראשון בפסיכולוגיה ללא מאמץ, השאלה היא מה הציונים שאתה שואף להם…מי שלא מצטיין (וזה כבר דורש מאמץ) יתקשה להמשיך לתארים מתקדמים.
הוא מופיע באתר (המעניין לכשעצמו) של ערן ורד. מה שראיתי לא היה ניסיון לרצח אלא לכל היותר ניסיון להכאה (וגם זה בערבון מוגבל כי הדפקט בעיקר עשה רוח) שנבלם על ידי המשטרה. ישראל איננה מקום שבו אנשים נרצחים בשל הבעת דיעותיהם וזו עובדה.
הסיבה שמרצים רבים לא מגיעים וצועדים עם הסטודנטים זה שרבים מהם פוסטמודרנים, בודהיסטיים וליברלים ושמאלניותם מתבטאת רק באלמנט הפוליטי. רבים מהם הם "כבש בעור זאב", כלומר בעוד הם מתעטפים בערשת רדיקלית, הם שמרנים להחריד בנושאים כלכליים. עדי אופיר, חיים לוסקי, שלמה זנד, שלמה בידרמן וכו’ הם ליברלים שמאליים במקרה הטוב וסתם קפיטליסטים במקרה הרע ומה שמעניין אותם זה רק הנושא הפוליטי ותנאי העסקתם (קפיטליסטים או לא? (תועלת אישית)) ומקסימום תנאי העסקתם של הדוקטורנטים שלהם וכך מרצים שיש להם קביעות ובטחון תעסוקתי חסרי אכפתיות באופן מופגן כלפי מגזרים פחות ברי מזל מהם בחברה.
סוף כל סוף קריאת תיגר על תוכן האקדמיה, ולא רק על מחירה. את כותבת מרחשי לבי, ממש, ונסיוני באקדמיה היה דווקא בתחום המדעים המדוייקים, ולא ב"מדעי הדשא."
אני מבין לחלוטין את רצונך לכתוב בעילום שם, ואם אכן תרצי ליזום תהליך של התארגנות בקרב הסגל הזוטר, כפי שמציעה העכברה, ייתכן שכדאי שתמשיכי לשמור על עמימות.
נו, ומספר המתנחבלים הוכפל במשך שבע שנות אוסלו.
וממש לא נראה לי, שהיא אחת מ"אותם ליברלים שעניינים חברתים ועניים לא מעניינים אותם".
אני לא רואה את הקשר, הרי הסכם אוסלו, ההתנתקות והיציאה מלבנון לא שיפרה את מצבם של העשוקים בחברה, אלא להפך בשנים הללו ההפרטה רק גדלה וגם שיעור העוני עלה (ואם תגידי שהכל עניין של הוצאה צבאית, אזכיר לך שבעשור האחרון ההוצאה הצבאית כאחוז מהתמ"ג ירדה).
אולם התגובה שלך היא בדיוק כמו אותם ליברלים שעניינים חברתים ועניים לא מעניינים אותם אלא רק הנושאים הפוליטים ושחוזרים כמו מנטרה על הסיסמה "הכל נובע מהכיבוש, אחרי סיומו העולם יהיה אידילי".
אל תהיה ילד.
מדובר על ההפגנה הגדולה בשבוע שעבר במוזיאון, לא על זו אתמול. המאמר פורסם באיחור קל.
יפה כתבת
אינך מסכים עם מישהו? אל תגיב לעניין!! הורד את דרגתו לדרגת "ילד", המדבר לעניין. אכן, תגובה המעידה על בגרות כותבה.
הזוהי רמת-הכותבים כאן, כיום?
אתה לא אמור להעריך אותה אלא את דבריה הקוראים למחשבה למי שטרם הצטרף למאבק. הוא לא פרסונלי כרגע. ואתהף מה אתה? סטודנט? המאבק שלך לא יעיף אותך ממקום העבודה.
אכן, עילום השם פוגם באמינות הדברים. אבל האילוצים מובנים. מעבר לכך, הדברים מעורפלים, מטושטשים ומרומזים. מהי כוונתך ב"שחיתות"? איך את מסבירה את רשלמות הסטודנטים? מה באמת לא בסדר? הבנתי שהמצב חרא, אבל לא הבנתי מהן הסיבות לדעתך ואיך ניתן לשפר אותו. האם זוהי התקוממות עקרונית נגד המוסד האקדמי או נגד המצב בנוכחי בישראל?
יפה כתבת, ובענין השם, זה לגמרי מובן. את השם כדאי לחשוף רק אם את לא לבד ויש איתך עוד מסה קריטית של אנשים, שכציבור אי אפשר יהיה לנטרל את כולם. אם מדובר בעשרה, אין טעם. בסוף הקריאה שלך תתמסמס ואת תשלמי מחיר, שאף לא אחד מהגיבורים שקוראים לך להזדהות בשם, לא יעזור לך.
וחוץ מזה שווה ללמוד צרפתית וגרמנית, עשרת האקדמאים הישראלים שחשבו אחרת עוזבים ועזבו את הארץ. באנגליה יש גם היום כבר לא מעט אקדמאים ישראלים בעמדות טובות.
העניין כאן עקרוני.
לכל אחד מאתנו, בכתבו בשמו, "יש מה להפסיד".
לי, אישית, יצא כבר להיחקר במשטרה (כחלק מהתנכלות האוניברסיטה לפעילי-המאבק) לפני שבועיים, לחטוף צו-הרחקה לשבועיים מהקמפוס וכמעט-כמעט לבלות את הסופ"ש במגרש הרוסים, פשוט כי כתבתי דבר-מה (סתם שטות אידיוטית, למען-האמת) בשמי. הרבה מאד אנשים, שונאים ושוטמים אותי ומאחלים לי מוות נורא, פשוט כי אינם מסכימים אתי (וככה זה, כידוע, בתרבות היהודית: אתה חולק על מישהו? סקול אותו באבנים!! וזה לא נולד עם הציונות, אגב – ראו את מאה שערים!!). לו הייתי מסתתר, לא היו יודעים, שזה אני! אז??
יום אחד, ירצחוני בשל דבריי. אני יודע זאת ואינני מתרגש. מעדיף למות, ככל הקדושים בהסטוריה האנושית, על אמונתי ודעותיי – מאשר להסתתר ולנהל, רחמנא ליצלן ולא עלינו, חיים כפולים….ברררר.
ולאיריס – נו, אז נהגר לארץ מערבית, בורגנית, קפיטליסטית, נקרופילית, רקובה ומושחתת אחרת? מה יצא מזה? מה הטעם?!?
אם כבר, אז ללמוד ספרדית… שנאמר: ויוה צ’אבס!!:-))
אכן, דברים כדורבנות הם דברי השור הזועם. ונכונים בהחלט. שאלתם היכן השחיתות? אז יש לי כמה דוגמאות קטנות: א. סגל מנהלי מנופח שיושב על תקנים מכח הוותק, יודע שהאוניברסיטה נוסדה במטרה לספק משכורות יפות תמורת עבודה מינימלית, ומתייחס (למעט מקרים ספורים) לסטודנטים כאל מטרד הכרחי, אך זניח וניתן לניפנוף בקלות.בעניין זה, כדאי לבדוק מה היחס בין מספר העובדים המינהליים לבין מספר הסטודנטים באוניברסיטאות. ב. הוצאות ענק על עיצוב החלקים היצוגיים של האוניברסיטאות כמו למשל הקמת מבנים ואולמות (לעיתים מיותרים) מכספי תורמים שמעוניינים לראות את שמם על לוחית מתכת חסינת חלודה (בעצם, עדיף חרוט בשיש באותיות גדולות בראש הבניין), במקום לשכנעם לתרום את הכסף לפיתוח מעבדות, קניית ספרי לימוד לספריות, מלגות לימוד ומחיה, וכד’. הסכמתן של האוניברסיטאות לקבל תרומות מסוג זה מעודדת התרבותן,ומכאן שהיא נוגסת בתרומות הפחות ראוותניות.
ג. הסכמי פרישה שערוריתיים לבכירי המוסדות האקדמיים, הכוללים פיצויי פרישה מנופחים ופנסיות אדירות (שכמובן מסודרים על פי החוק הקיים, כי כולנו הרי שומרים עליו.אבל מי קובע חוקים אלה? ומי מאשר את החריגות המותרות כדי שגם לו יאשרו אותן בבוא הזמן??)
שור זועם, המשך/י לזעום, ארגן-י אותנו אם יש לך הרצון והיכולת, כי מהוועדים הקיימים לא תבוא הישועה.במקרה הטוב–יבואו בעזרתם התקן והקביעות. ואז נצטרך להחליט, כמוך, אם אנחנו מתקרנפים או משתוורים.
דברייך נכונים, כתמיד.
לשור הזועם.
ראי את קריאת ראשי האוניברסיטאות לשבור שביתה:
— קישור —
למה שלא תארגנו שביתה או קריאת מחאה של הסגל הזוטר?
אינני יודעת באיזו אונבירסיטה למדת, אבל באוניברסיטה שבה אני לומדת ומלמדת יש לי בהחלט הרבה סיבות להתגאות. זוהי אוניברסיטה שמלמדים בה שישים (!) שפות מדי שנה, גם אם יש רק תלמיד אחד בודד. בפקולטה למדעי הרוח ניתן לפגוש מדי פעם במדרגות או בקפטריה אי-אילו ענקי רוח בתחומם, שאינם רק מלומדים הזוכים להערכה גם באירופה (על אף החרם שמוגבל מאוד עד כמה שידוע לי), באמריקה ואף במדינות עולם שלישי, אלא גם אנשים נעימי הליכות, צנועים ורחוקים מאוד מלהיות משעממים. חלקם פעילים מאוד לאורך כל השנה בפעילויות שונות ומשונות נגד הכיבוש – מפעילות "ראדיקלית" ועד תמיכה מינורית שמצטצמת בחתימה על עצומות. אינני רואה כל סיבה להעלות על נס את ההצטרפות למאבק הסטונדנטים – סטודנטים שברובם נמנעים אפילו מלהישיר אליך מבט כשאתה מחלק פליירים לפעילות כנגד הכיבוש. גם אם הם כן תומכים בדעותיך.
את צודקת, יש הרבה מאוד פלצנות ושחיתות רוחנית באקדמיה. אני מרחמת עלייך שנאלצת ללמוד וללמד בלי להט ובלי התחושה שאת לומדת/מלמדת משהו מהותי וחשוב ומופלא. רבים מסביבי דווקא כן חדורים בלהט הזה – הן בקרב המרצים שלי (הנערצים והאהובים, לשון זכר ברבים כוללת נקבות), הן בקרב עמיתי לפקולטה, הן בקרב תלמידי.
אבל הפלצנות והשחיתות הרוחנית מקורן בעצם התפיסה המושרשת של "אקדמיה" לפי תבנית מחשבתית אופיינית לאקדמיה המערבית בכלל. כל עוד קיימים חוגים בשמות "פילוסופיה", "מדע הדתות", "מוסיקולוגיה", "מדע המדינה", "ספרות כללית", "היסטוריה" מבלי לסייג בכינוי המגביל "מערבי", אין מקום לדבר על יושרה אינטלקטואלית. העלתך על נס את הגרמנית והצרפתית מסגירה את הנחת הבסיס שבשפות אלה ניתן למצוא השראה מחקרית ותימוכין ורצינות אקדמית יותר מנניח, ערבית, סנסקריט, רוסית או סינית. איך אפשר להיות מוסיקולוג רחב אופקים בלי להכיר את התיאוריות המוסיקליות מארצות ערב או מדרום-מזרח אסיה? איך אפשר להיות חוקר ספרות רציני מבלי להכיר תיאוריות ספרותיות אלטרנטיביות מהעולם שתחת עולן של המעצמות האימפריאליסטיות הפך ל"פרימיטיבי" ולא רלוונטי? בעניינים אלה, צרפתית וגרמנית אינן אלא שפות מתווכות ותו לא, בדיוק כמו אנגלית.
גם אני רוצה חינוך חינם ומדינת רווחה. אבל כל עוד רעיונות נפלאים אלה רלוונטיים רק לתחומי הקו הירוק – אינני רואה כל סיבה לצאת מגדרך על מנת לתמוך בהם. עדיף לחטוף מכות משוטרים בהפגנה למען הזכות ללמוד בשטחים, הנמנעת בגסות מדי יום על ידי מתנחלים ועושי דברם.
למען הגילוי הנאות אומר שאינני כלל וכלל לוחמת צדק שאצה רצה לחטוף מכות משומרי הגדר בבלעין, למשל. אבל מנסיוני המינורי בפעילות כנגד הכיבוש נוכחות המרצים ואנשי הסגל גדולה בהרבה מנוכחות הסטודנטים. אפשר לתמוך בהם במאבקם הצודק, אבל אין סיבה להתרברב בצדקנות מוסרנית "מכה על חטא" שכזו ולהכפיש את אחד המחוזות האחרונים במדינה העלובה הזו שבה עדיין אפשר למצוא שאר רוח במלוא מובן המילה.
אני לא יכולה להסכים עם קביעתך שסטודנטים, שקשה להאשים אותם בסקרנות אינטלקטואלים מרובה מדי, יוצאים להפגנה בגלל איכות החוקרים והמרצים שמלמדים אותם (באוניברסיטה שלי – לקרוא להם פקידים אינטלקטואלים תהיה גסות רוח לשמה). צאי וראי באילו מחלקות יש מכסות ותנאי קבלה מרוב הביקוש – אלו רק המחלקות שמלמדות משהו "שאפשר לעשות אתו משהו אחר כך". דווקא הפקולטה למדעי הרוח, לאחר שמסננים ממנה את אלה שהתאכזבו לגלות שהחיים לא כל כך קלים גם אם תנאי הקבלה נמוכים, מושכת סקרנים אינטלקטואליים אמיתיים וצעירים שהנושא שאותו הם לומדים אכן בוער בעצמותיהם. סביר להניח שרובם רוטנים על ההפגנה המתמשכת ואובדן הסמסטר, ואולי אפילו מקיימים שיעורים חתרניים בבית המרצה.
זה פופוליסטי מאוד לתמוך בסטודנטים – זה גם קל. הם שייכים לכל שכבות החברה ימין שמאל שמאל ימין. הם גם צודקים במידה רבה. אחרי הכול, אותו וינוגרד שהפך נסיך העיר לשעה הוא שהמליץ על הורדת שכר הלימוד. אבל מכאן ועד להשמצה הפרועה שאת מנהלת המרחק רב מאוד. מה גם שהקשר בין ההכפשה שלוחת הרסן שלך את האקדמיה הישראלית ולמדיניות ההפרטה האכזרית שממנה נפגעים הסטודנטים הוא קלוש ביותר. אנא ממך, היזהרי כשאת יורקת לבאר שממנה את שותה, גם אם את עושה זאת כשמסיכת הכנוי מכסה על זהותך.
הכל נגזרות שונות, של אותו עניין.
הדבר מקושר, כמובן, לפירמידת-השלטהון האמיתית של ישראל: בראש יהדות ניו-יורק עם הדולארים, אז המוסד והשב"כ, לצד כמה מיליארדרים מקומיים, אז שאר האליטה הרקובה (שופטים "עליונים", רבנים ראשיים, מולטי-מיליונרים וגנרלים) וכן-הלאה… לקידום ברית-ה-ג-לא-בא-לי-זציה של הריאקציה, בהנהגת משולש-הפשיזם, ארה"ב-בריטניה-ישראל (ושלא תהיינה שום טעויות פה: דעתי על "טיפוסים חמודים", מסוגם של מחמוד אחמדיניג’אד, הגנרל הסודני באשיר וכיוצא-באלה, בשום-פנים-ואופן איננה חיובית יותר… זו נבלה – וזו טרפה – ואין לי שום מושג, מי מבין השניים הוא מי).
וכך מנוהלת ישראל… עם סוריה אין מדברים, כי האמריקקים, הלא, זקוקים לשוק למכירת-נשק – ולמי ימכרו נשק, אם לא תהיה עוד מלחמה במזה"ת? רק לסטודנטים ולתיכוניסטים מקומיים? שעל-כן נאמר: באולינג לקולומביין, ההבדל הקטן ופרנהייט 9/11.
ומכאן אנו מגיעים בהכרח למסקנה, שמקור כל עוולות-הרוע חד הוא: הקפיטליזם הבורגני-דתי, בהנהגת השילוש האפל הנ"ל. ועל-כן, כל הנאבק, בעוולה אחת – כאילו נאבק, גם באחרת… שכמובן, יכול אדם לומר: נו, ומה עם הסטודנטים הכתומים במאבק? ומה עם פעילי-השלום, המנצלים עובדיהם? רמת-המודעות הגבוהה, איננה מנת-חלקם של הכל. לא הכל מבינים, כיצד הכל קשור. אבל הרי, כולנו חוטאים: כולנו קונים, חולצות ומחשבים וספלים, שיוצרו בסין בתנאים מחרידים. כולנו נהנים, גם אם בעל-כורחנו, מפירות-הכיבוש הבאושים. כולנו מרוויחים, מי יותר ומי פחות, מחלוקתו המעוותת של ההון העולמי. כולנו, בעצם הפעלת מכשירי-החשמל, לוקחים חלק פעיל, בהרס-הסביבה. ומשום כל אלה, שומה עלינו לפעול… ושיפעל כל אחד בתחומו, ובלבד שיפעל. ומשנצליח לפעול, כולנו יחדיו – אולי נוכל גם, לפקוח עיני-שותפינו, לראות את אור האנארכיזם הסוציאליסטי, את אור ביטול-הרכוש והפרידה המקווה מן הציביליזציה; במהרה בימינו אמן…
מצטערת, ידידתי, אבל אין באפשרותי לבלוש אחר מעשי המרצים ותחומי העניין שלהם. פעם היה ארגון בשם "הקמפוס לא שותק" שפתיל חייו קוצר בשל דממת הקמפוס. ארגון זה נשען כמעט לגמרי על מרצים ואי אילו תלמידי מחקר (רובם ככולם חברי תאעיוש). איפשהו לפני שנה או שנתיים היתה התרעמות בקרב חברי הארגון בירושלים על ענין עובדי הקבלן. ניסיתי לחפש קישור באינטרנט, אך אבוי! אפילו אתר האינטרנט המקרטע של הארגון שבק חיים.
בין אם ניסה מרצה זה או אחר לעשות משהו "חברתי" או לא – לא זו הנקודה. ודרך אגב עניינים חברתיים – לי בכל אופן קשה להזדהות באופן מלא עם ההתגייסות למען עשוקי המדינה כשהגזענות והמיליטנטיות, שלא לדבר על הדיכוי בשטחים, הולכים וגואים ומתעצמים. אני חושבת שאין לצפות לנורמליות כל עוד המצב הבלתי נסבל הזה נמשך. העוולות בתוך המדינה הן גרורות של סרטן הכיבוש. כל עוד לא עוקרים אותו המלחמה נגד הגרורות נידונה לכישלון.
מי שכותב בסיגנון ילדותי הוא ילד מבחינה מנטלית. יש גם מידה לא קטנה של ילדותיות וחשיבות עצמית בטענה של מאן דהו שיום אחד ירצח בשל דבריו…כאילו שבישראל יש יותר ממקרים ספורים (אם בכלל) שבהם נרצחו אנשים בגלל אמירות פוליטיות. מצד שני, יש גם מידה של אגוצנטריות נאיבית שחוסר ההבנה שמול הסיכונים התיאורטיים של מר דניאל והעובדה שהוא נחקר במשטרה עומדת סכנה אמיתית של אובדן קריירה.
אני לא בטוחה למי פנית, אבל בכל מקרה זוהי רעה חולה של השמאל בישראל בכלל, דהיינו הפרדת "מדיניות החוץ" מ"מדיניות הפנים". אין לי שום עניין להתחיל לבקר אישים מסויימים לטוב או לרע, אבל על כל ליברל שמאלני באקדמיה יש גם ימני חברתי, שמאלני חברתי, וסתם בן אדם טוב או רע נחמד או אנטיפט. מכאן ועד האשמה גורפת של המרצים באשר הם כמין פקידים אינטלקטואלים אנוכיים וצבועים כפי שעושה השור הזועם – המרחק רב מאוד, ולתחושתי זהו גם עוול מילולי ומתלהם ולחלוטין בלתי מוצדק.
בתור מי שיש לו ידע כלשהו בקרב מגע, תרשה לי להרגיעך שרק מזל רע במיוחד יגרום למות אדם ממכות ,אגרוף או בעיטות אלא אם כן מדובר בלינץ ממושך ועתיר משתתפים.
מי שמוכשר יצטיין גם אם איננו נתמך כלכלית. כסטודנט עבדתי בשתי עבודות במקביל ללימודים ויחד עם מילגות פה ושם (שסטודנטים נזקקים ו/או מוכשרים יכולים להשיג באופן לא רע) הצלחת בכל זאת להצטיין בלימודים בחוג תחרותי ללא כל עזרה מההורים (שפשוט לא היה להם). ואני כמובן אינני היחיד. קצת יותר חריצות ותושיה וקצת פחות בכיינות והתעסקות בשטויות והכל יהיה בסדר.
מה ההבדל בין "נסיון להכאה" ל"נסיון לרצח" – הרי ביניהם עובר קו דק כחוט השערה, או כקו המפריד בין בעיטה לבטן לבין ראסיה למצח, שעלולה להוביל לשטף דם קטלני לא עלינו.
נקודה אחת קריטית וחשובה: את מותחת ביקורת, ובצדק מבחינתך, על כך, שלא תמיד המרצים "מאתגרים" מספיק אותנו הסטודנטים. אז – בעיקרון, הצדק איתך. א?ב?ל:
במצב הנוכחי, אין לנו שום אפשרות אובייקטיבית, להתרכז בלמידה ובהצטיינות, פשוט עקב מצבנו הכלכלי: לחלקנו, יכולים ההורים לעזור, בשכר-הלימוד, או בשכר-הדירה, או בהוצאות השוטפות – אולם גם לעזרה זו, יש גבול! ואילו חלקנו, כלל אינם מסוגלים, להסתמך על ההורים. כלומר: במצב הנוכחי, בו א?ין קצבאות לסטודנטים (להיפך: עוד מוצא לעצמו המוסד לביטוח-לאומי את החוצפה, לדרוש(!!!) מאתנו כספים…), אין לנו שום ברירה אחרת, אלא להקדיש שעות רבות, מדי שבוע, מדי יום, לעבודה.
וכל טיפת-אנרגיה, המושקעת בעבודה – היא אנרגיה, שכבר ל?א תלך ללימודים.
איך אפשר להצטיין כך? איך אפשר, בסיום משמרת-עבודה, להתרכז כיאות בספרות הלימודית – רוצים!! אבל – אין אפשרות, נפשית ופיזית, להשיג זאת…
אני, למשל, יכול להעיד מכלי ראשון, שלולא היו על ראשי, בעיות כלכליות – הייתי מצטיין. כמו שזה, המקסימום לו אני מסוגל, הוא להשיג, בדוחק, ציון עובר – וכל שאר האנרגיה, מופנה לעבודה… פשוט, כי אין ברירה: צריך, הלא, לשלם שכר-דירה….ואוכל….וחשמל….ומה לא.
אז איך אפשר להצטיין ככה???
אני מסכים עם דברייך – אולם, אל לך להיות, כלבני המתקפלת, המסתתרת, החוזרת בה ומתנצלת!! לעזאזל, איך אני אמור, בכלל, איך אני אמור לפעול יחד איתך, אם אינני יודע, אפילו, מי את?!? הא?! מה אלה המשחקים האלה?!?
את נגד מה שקורה – אז קומי, התייצבי נגדם בריש גלי ובלי מסכות!! פאק, אולי את אפילו מלמדת אותי, באמת, מה זה הפסאודונים הזה פה?!?
איך אני אמור להעריכך, כאשר את מסתתרת?
בתקשורת התהלוכה הזאת הוצגה כחלק מהפגנת ביבי לשלטון בכיכר רבין. האומנם?
תזכירי לי מתי המרצים ניסו לעשות משהו בנוגע לעובדי קבלן (שומרים, מנקות) באוניברסיטה. מלבד אריאל רובינשטיין מכלכלה ואיציק ספורטא ממנהל עסקים, האם למישהו מהם בכלל אכפת?
ברוח הגילוי הנאות ברצוני להבהיר, קודם-כל, שהמגיבה תחת הכינוי "פרה לוחכת עשב" (אם אני מנחש נכון את השם מכתובת-הדואל), היא מורה דגולה – אשר, למעשה, בזכותה (ובזכות העניין הרב, שעוררה בי בשפה, אותה היא מלמדת) אני סטודנט בהר הצופים כיום.
יחד עם זאת, הדברים אינם כה חותכים. ראשית-כל, חיוני שתשימי-לב לכך, שמצב-עניינים חמוד ונעים זה, בו "מלמדים [באוניברסיטה] שישים (!) שפות מדי שנה, גם אם יש רק תלמיד אחד בודד", ל?א י?ש??רו?ד, אם חס ושלום תעבור הרפורמה המחרידה ההיא של שוחט. זה פשוט לא יהיה עוד, פשוט ייכחד!! משום-כך – אף יותר מאשר, בשל שכר-הלימוד – אני נאבק. ואינני היחיד.
כעת – זה פופולארי מאד, כמובן, להציג את הדברים, כאילו אין זכות לאדם להיאבק, על נושא מסויים, אם אינו נאבק, בה בעת, על עשרות – אם לא מאות – נושאים נוספים. אולם בתגובתך, הולכת את צעד אחד נוסף ופוסלת, למעשה, את הכל – באמרך, ש"עדיף לחטוף מכות משוטרים בהפגנה למען הזכות ללמוד בשטחים, הנמנעת בגסות מדי יום על ידי מתנחלים ועושי דברם". אבל מ?נ??י?ן ל?ך?, שאין אפשרות לעשות את שני הדברים? ולמה לעצור כאן? מה עם היעלמות השטחים הפתוחים? וההתעללות בחיות-המשק (שלא לדבר, כבר, על חיות-המעבדה!!), ומצבם המחפיר, של ניצולי-השואה, והשואה, המתחוללת עכשיו ממש(!!) בדארפור, והעובדה, שעוד-מעט-קט, לא יהיה לנו עוד ים המלח, כי הוא מתייבש בקצב מסחרר (ומזעזע), וסכנת-הגרעין, וההתחממות הגלובאלית, והחקיקה הפשיסטית, המודרכת ע"י קנאי-הפרוטסטנטיות מן הבייבל-בלט האמריקאי (האונסים, כיום, את האנושות כולה, לציית לדרכיהם הנלוזות), והשתוללות קנאי-הדת ההומופובים שבכאן, ו…ו…ו…
אז כל אדם, בוחר לו, בכל זמן נתון, מאבק~שניים, משקיע בהם את כל-כולו, נשרף בכישלון או (לעתים נדירות) מתבשם בהצלחה – וממשיך הלאה, למאבק הבא! אבל אין לאף אדם, שום רשות שהיא, לומר, "אה, אינכם נאבקים, במאבק ד’? אז באיזו זכות, אתם מעיזים בכלל לפעול, במסגרת מאבק ט"ו??"
המאבק, על עתיד ההשכלה הגבוהה (מגוון-הקורסים, שכר-הלימוד, החירות האקדמית, יחס רשויות האוניברסיטה והממשלה כאחד אלינו הסטודנטים, תקצוב הספריות ועוד ועוד), הוא – כפי שכתבתי גם, במכתבי למערכת – מאבק, על עתיד המדינה והחברה הישראלית כולה. השבוע השתתפתי, בשתי הפגנות במסגרתו (ביום ב’ ברחובות וביום ד’ בתל-אביב) ובשבוע הבא, אינשאללה, אשתתף בעוד כמה – גם במאבק הזה וגם באחרים! ואעשה זאת תוך מודעות לכך, שבעוד שבמסגרת מאבק-הסטודנטים, אני לוחם שכם אחד, גם עם אנשי טירה וגם עם אנשי עמונה, במאבקים אחרים ייתכן מאד, שנמצא עצמנו בשני צידי המתרס. אבל עדיין, לא ייתכן, לירות לעצמי ברגל (שז??ה מה שאעשה, בתור סטודנט בחוגים זעירים ומאויימים במדעי-הרוח, אם חלילה אחליט "להחרים", את המאבק הזה, כי יש בו גם כתומים, או כי יקיר שגב הוא, אולי, ליכודניק ומושחת).
אתה מוזמן להציץ בסרטון מההפגנה נגד המלחמה השניה בלבנון באתר הטלוויזיה החברתית, ולראות כיצד מתנפל אדם מהצד על אחד המפגינים רק על סמך אמירותיו פוליטיות. העובדה כי לא נרצח עוד אדם בגלל אמירות פוליטיות (בתחומי הקו הירוק) מאז אמיל גרינצווייג, נזקפת לזכותה של המשטרה המאבטחת, שאת זה דווקא עושה בסדר בדרך כלל.
כתבה מעניינת ועל כך תחזקנה ידך!
המשיכי להאבק, כל עוד את צודקת.
לא שתצליחי לשנות הרבה, אבל יתפתחו מעגלים שעשויים להביא לשינוי מערך סגל האוניברסיטאות.
למעשה אין "רוח" בלימודים האקדמיים,מרצים וסטדנטים מאבדים עניין מהותי בחומר הנלמד.
למרבה המזל הסטודנטים שואפים לתואר והמרצים למשכורת , כי אם לא כן האוניברסיטאות היונסגרות.
מעניין לבדוק מה קורה בסקטור מתחרה אלינו, בעולם הישיבות, במיוחד אלו הציוניות שמשלבים צבא,ולימודים אינסיביים,משלמים שכר לימוד ולא מקבלים שום תואר.
למה שם יש עניין בלימודים לשם הלימודים , ואנחנו טובעים בביצה של תקנים ,פרוצדורות,וכל מני הסתאבויות מערכתיות.
הסיבה שהתקוממתי כל כך היא התמונה השחורה והחד-מימדית שמציירת הכותבת לגבי האקדמיה בכלל והמרצים בפרט. בגדול אני מסכימה שיש לתמוך בסטודנטים ובמאבקם, וד"א אני רואה בהודעת ור"ה בזיון (למותר לציין שהם אינם מייצגים את המרצים על שלל דעותיהם). גם אינני חושבת שעל הסטודנטים לפצוח עתה בשלל מאבקים שונים ומשונים, והסיבה היחידה שציינתי את האדישות של הסטודנטים לגבי המאבק בכיבוש היתה רצוני לצנן את ההתלהמות של הכותבת בעד הסטודנטים המסכנים הנתונים לדיכוי חזיר הידע האקדמי.
כל שאני מבקשת לומר הוא שהאקדמיה ומוריה ראויים לקצת יותר כבוד, וכן להכרה שמדיניות ההפרטה ו"היעול" מאיימים על שאר הרוח שעדיין נשאר בה.
your arguments are very colorful but not very focused, and also too much influenced by streotypes and somewhat naive. for one – the american jewry is not homogenous and monolothic, or else we would have to admit the reality in the prosumptous "jewish conspiracy". another thing is that, at least for me, there is no "evil" as such, and naturally no unified source of "evil". "evil" as i can see is a christian invention to help terrorize people from their innards.
in this sense there is also no ultimate "good" in any -ism. i don’t really care for the ideology, for as long as the practice is bad, corrupt, greedy and selfish no ideology can cover up for the horrors. see for example communist china.
as far as i can see it is just that there are too many simpletons in this world who believe and obey too few powerful hypocrits. that’s all. if you ask for the medicine i can just suggest knowledge and awareness, or in other words – to have big heads. that is, by the way, why i don’t sympethize too much, regardless of some sympathy, with the struggle of students. it is a very good diversion from the really pressing issues to be discussed and struggled for. still, i hope they suceed and support it from afar. i just don’t get too enthusiastic about it, that’s all.
האמת חייבת להאמר, אני העברתי את התואר הראשון שלי בהילוך ראשון, ולעתים נדירות, בהילוך שני. הצד השני של המטבע הוא שאדם אינטיליגנטי מסוגל לייצר עבודה בחוג לפסיכולוגיה (למשל) בפחות מיום, כל עוד הוא יקפיד על עברית יפה, רווח כפול, מקורות (למען האמת, היו מספר פעמים שבהן חיפשתי רק שם של מאמר ואת התוכן זייפתי בהתאם לצרכיי, הרי אף מרצה לא באמת קורא את המאמרים שהם המקורות שלך, רק את השם שלהם). מערכת שמכריחה אותך לכתוב עבודה בשלושה דפים בדיוק, בלי שום גמישות מחשבתית, עם פונט גודל 12 היא מערכת שמדכאת יצירתיות ויצריות, ושום מחקר מדעי חשוב לא יכול לצאת ממערכת כזו. כל החוקרים הגדולים לא הגיעו מהאקדמיה במאות השנים האחרונות, ויש לזה סיבה.
מסכים עם ניר…:-((
"רק שלושה עמודים בדיוק, לא יותר ולא פחות!!!!" איזו מין אקדמיה זאת?!?
בע.