מלחמת לבנון השנייה

מלחמות לבנון השנייה התקבלה ע"י הציבור בהזדהות פטריוטית מתלהמת. מקהלת המעודדים של החלטת הממשלה לצאת מיד למלחמה סחפה כמעט את כולם. היתה ממש תחרות על התבהמות קולקטיבית. הובילו בכך שרי הממשלה. היו ביניהם שהציעו למחוק כפרים מעל פני הקרקע, להשמיד כמה שיותר תשתיות בלבנון. לבסוף נאלצו להסתפק "רק" בהפצצת שכונות המגורים השיעיות ושדה התעופה בביירות עקב התנגדות אמריקאית שרצתה לשמור על בן טיפוחם סניורה. השר בן אליעזר ביטא את דעת כולם כאשר אמר: לכתוש! לכתוש! לכתוש! העיתונות הצטרפה לחגיגה בשמחה – אחד העיתונאים המכובדים כתב בעיתונו המכובד "עין תחת עין!". עיתונאי ובפרשני הטלוויזיה לא החשו, גם הם רצו שנסראללה יזכור אותם.

אם היו אנשים שחששו מן המלחמה, או טענו כך בתום המלחמה, בזמן אמת הם שמרו זאת עמוק בבטנם.

כרגיל היחידים ששמרו על קור רוח והתנגדו בתוקף ליציאה למלחמה והסבירו את חוסר התוחלת שבה היו השמאל הרדיקלי והמפלגות הערביות, וכן כמה אנשים אמיצים כגון גדעון לוי מ"הארץ". למעטים שקראו להפגין נגד המלחמה מגיעה הערכה עמוקה, לכן אציין כאן אותם: יש גבול, מק"י, חד"ש, קואליציית נשים לשלום, גוש שלום, תנד"י, בת שלום, בנק"י, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, לוחמים לשלום, שמיניסטים, תעאיוש.

מנגד, השמאל הציוני למרבה הצער, אך לא במפתיע, הצטרף למקהלה הכללית. בתערובת של פטריוטיזם ציוני ופחד מפני דעת הקהל הם הצטרפו למקהלה הכללית בהצדקת המלחמה.

מביישת במיוחד היתה עמדתם של שלושת אדמורי השמאל הציוני: עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן. ב-6 באוגוסט, 24 ימים לאחר פרוץ המלחמה, כאשר היה כבר ברור לכל כי זו מלחמה "לא מוצלחת", הם "העזו" לצאת בקריאה להפסיק אותה. אבל באותו קול-קורא הם שבים להזכיר כי: "הפעולה הצבאית, זו לכשעצמה, היתה מוצדקת בעינינו מבחינה מוסרית", (כך)! הם מזכירים שם שוב שישראל היתה הייבת "לנקוט פעולה צבאית רחבת היקף להגנתה". בנובמבר אותה שנה אותו גרוסמן עמד על הבמה בכיכר רבין ולקול תשואות הקהל יצא נגד "ההנהגה החלולה". ציוץ של ביקורת עצמית עוד לא שמענו ממנו או מחבריו.

דו"ח וינוגרד

כאשר נחטפו החיילים ב-12 ביולי החליט אולמרט כמעט ברפלקס פבלובי כי יש לצאת למלחמה נגד לבנון. ועדת וינוגרד אמרה על כך: ההחלטה לצאת למערכה צבאית (…) נעשתה בחופזה". העיתונות מדווחת גם ש"לקו הזה במחשבה היו שותפים כל מקבלי ההחלטות", כולם הרגישו שאי אפשר להמשיך בהבלגה רחמנא ליצלן.

ההחלטות בהמשך נתקבלו בלי דיון רציני כאשר הצבא מוביל. חברי ועדת וינגורד כותבים במה שנשמע כמעט כהומור יבש: "כללית נראה כי תרבות הדיון הצבאית לא סייעה לסיעור מוחות יוצר. גם על הקצינים הגבוהים נכפתה שתיקה בפרט לפני הדרג המדיני". הנה ציטוט מפי דן חלוץ לפי סטנוגרמה מדיון שהתקיים ב-14 ביולי שמופיע בדו"ח וינוגרד (על פי עמוס הראל ואבי יששכרוף מ"הארץ"): "אנחנו מבלבלים את מקבלי ההחלטות – אני לא מוכן יותר לשמוע עמדה ששונה מהעמדה שסוכמה פה (במטכ"ל). רוצים לעשות דיון אינטלקטואלי? אפשר לעשות דיון אינטלקטואלי עם ראש הממשלה איפה שרוצים, בדיונים הפורמאליים תושמע עמדת צה"ל". השחץ והרהב הנלעגים כל כך של אנשי הצבא לאור תוצאות המלחמה, ובמקרה זה הרמטכ"ל מתגלה כאשר הוא מסביר לקציניו: "חברה, פה זה הצוות הכי טוב שיש במזרח התיכון בשביל לחשוב. אין יותר טוב מזה". באשר לשיח הצבאי הזה צריך להעיר שכאשר הרמטכ"ל החדש אשכנזי הצהיר עם כניסתו לכהונה החדשה "אני אדאג לכך שאצלי יהיה ברור לגמרי מי ניצח במלחמה", הוא ממשיך בדיוק את אותו סגנון דיבור של דן חלוץ. ואכן העירו לו כבר פרשנים וגנרלים בדימוס שמשנת 67′ צה"ל לא ניצח בצורה ברורה בשום מלחמה.

אחד ההיבטים המעניינים והחשובים, עליו ממעטים לדבר הוא, חלקה של ארה"ב במלחמה. אלוף בן כתב ב"הארץ" שאולמרט לקראת נסיעתו הראשונה לוואשינגטון השתעשע ברעיון של שינוי הסטאטוס-קוו בלבנון. אכן מעניין מאוד מה דובר בבירה האמריקאית. אך כפי שנכתב בעיתונות דווקא הקטעים המדיניים בדו"ח וינוגרד צונזרו. אבל אפשר להסיק מבין השורות לפי אלוף בן שהממשל הטיל פיקוח צמוד על ישראל ביום היציאה למלחמה ואסר עליה לפגוע בתשתיות הלבנוניות ובייחוד ברשת החשמל. מתברר שהאמריקאים מנעו לא רק את הפגיעה ברשת החשמל, אלא גם סיכלו את המהלך המדיני לפני המלחמה.

איני מניח שמישהו בשמאל יופתע מן היחס התלותי של ישראל בוואשינגטון, או שמישהו באמת מניח שישראל, התלויה כל כולה בארה"ב, יכולה לפעול באופן חופשי בענייני מלחמה שמעורבים בה אינטרסים אמריקאים. צריך רק לזכור את האיסור שארה"ב הטילה על ישראל במלחמת עיראק הראשונה להגיב על הפצצת הטילים העיראקיים, או את נסיעתו של מאיר עמית ראש השירותים החשאיים לארה"ב ערב פרוץ מלחמת ששת הימים כדי להשיג את ההסכמה והתיאום האמריקאי ליציאה למלחמה. את מלחמת לבנון השנייה אי אפשר להבין בלי האינטרס האמריקאי שהיה במלחמה זו – האינטרס להחליש את החיזבאללה בתוך לבנון ובכך את כלל הכוחות הערביים העצמאיים במזרח התיכון, וזאת כדי להקל על מצבה הנואש של ארה"ב בעיראק. יש לזכור גם שמשך כל המלחמה עמדה קונדוליסה רייס לצידה של ישראל כדי לדחות בעוד יום ועוד יום את הפסקת האש. צחוק הגורל הוא שבכך יצא רק נזק כבד לישראל. מה פלא אם כן "שאמריקה סיכלה את המהלך המדיני לפני המלחמה". היתה אם כן סיבה טובה מאוד לצנזורה הכבדה שהוטלה על כך בפרסום דו"ח וינוגרד.

אלה אם כן היו כמה ממסקנות ועדת וינוגרד. המסקנות וגם ההמלצות היו צפויות, שגרתיות וחסרות כל מעוף מחשבתי או עומק אינטלקטואלי. ובעצם זה לא היה יכול להיות אחרת. שכן ועדה זו לא רק שנתמנתה ע"י הממשלה, אלא שגם הרכבה היה ממסדי לעילא – שני פרופסורים ממוסדים, שני גנרלים בדימוס ואב בית משפט מחוזי. ממש בבואה חברתית ופוליטית של המבוקרים. אפילו למראית עין לא צורפו לוועדה נציגים של נפגעי המלחמה: הורים שכולים, הורי שבויים, עקרת בית שבילתה את המלחמה עם ילדיה במקלט, חיילים שהשתתפו במלחמה. אך מה שהרבה יותר חשוב, הוועדה באה מן הקונסנזוס הפוליטי הקיים, כמו מבוקריה שבויה עמוק בתפיסת הכוח הצבאי כפתרון בעיותיה של ישראל וכל השאר הוא מחוץ לשדה ראייתה ולא ראוי לבדיקה.

ועדה כזו יכלה לשאול איפוא רק למה לא הפעילו את הכוח הקרקעי מוקדם יותר? (מזכיר את בגין במלחמת יום הכיפורים "למה לא קרבו את הכלים לתעלה?") ,למה הצבא לא הוכן כראוי? למה לא היו יותר אימונים וכדומה.

הוועדה לא שאלה את השאלה המרכזית, למה מדיניות הכוח הנהוגה אינה יכולה עוד להבטיח תוצאות. היא לא שאלה, בדיוק כמו שהממשלה לפני המלחמה לא שאלה, למה לא נידונו אלטרנטיבות למדיניות הכוח, למה אופציית השלום עם מדינות ערב והפלסטינים לא עולות כלל באופן רציני בפניה, וכאשר מועלות תוכניות שלום ע"י כל מדינות ערב והפלסטינים הן נדחות "בלי לחשוב פעמיים" "בחפזון" "ביהירות" ו"בלי התייעצויות רציניות" בממשלה. אמנם למען ההגינות יש לציין שבדו"ח נכתב כי הממשלה חשבה ש"עידן המלחמה עבר" ולכן "לא היה נחוץ לחפש בלהיטות מסלולים להסכמים יציבים וארוכי טווח עם שכינינו". אלא שגם משפט זה נשמע לא ממש כהוראת השעה אלא יותר במסורת הדיפלומטיה הישראלית המקובלת כאשר היא מדברת במעומעם על "אופק מדיני" . גם כאן יכלה הוועדה רק להשיג אמינות לו אמרה בפשטות שיש להיענות מיד להצעת השלום של מדינות ערב ולפתוח איתם במו"מ.

לא לחינם חיפשה הוועדה כמו רוב הציבור את האישים הבודדים האשמים וכאשר סימנה את השלישייה – אולמרט, פרץ וחלוץ – היא פטרה את הציבור מלעסוק בסיבות האמיתיות שמאחורי המפלה. לכן גם מסקנות לתיקון המצב הן טריוויאליות להדהים: צריך להקים גוף כזה או אחר שיקפיד שהצבא יהיה תמיד מוכן למלחמה, שלעולם לא יירדם שומר ישראל. בכך חזרה הוועדה על המדיניות הנוהגת ובעצם על ההשקפה הכוללת של הנהגות ישראל לדורותיהן שמה שלא הולך בכוח ילך עם יותר כוח. הצבא מופיע בכל ניתוח כזה כערך עליון של ישראל, לו יש להקדיש את מיטב המשאבים האנושים והחומריים, כאילו הדבר לא נעשה משך כל שנות קיומה של ישראל. נאמן להשקפה זו אנו חיים במדינה בה שולט הצבא, בה לצבא יש מדינה ולא להפך.

אפילו בתחום הצר של כישלון הצבא (בעיתונות נכתב שהקצינים נמצאו בעורף ולא קראו "אחרי") לא העזו אנשי הוועדה להתעמק מעט ולבחון את המארג החברתי המביא לניוון של הצבא.

השינוי החברתי הכלכלי והשתלטות התודעה הקפיטליסטית גרמו לכך שהחברה כבר אינה מייצרת קצינים צעירים מן הקיבוצים ומהשכבות המבוססות כבסרט נע, אלא הפכה לחברה שבורחת מכל התנדבות ומחכה לצבא שכיר ולהפרטה של רוב שירותי הציבור.

אך חוסר ההבנה העיקרי והיסודי הוא באי הבנת התנועות הלאומיות הערביות, ובמלחמה האחרונה את זו הלבנונית. כל כך פשוט לקרוא ללוחמי התנועה הזו "טרוריסטים", להתעלם מהזיקה האמיתית שלהם למאבק הפלסטיני.

הכישלון של המלחמה בלבנון מתחיל בכשל התודעתי של הממשלה והצבא בתפישתם את לבנון והחיזבאללה. היתה תקרית גבול וחטיפה של שני חיילים. החטיפה הזו מצטיירת מיד בראשי ההנהגה כך: טרוריסטים חטפו חיילים שלנו. איש לא שואל כאן מה זה "טרוריסטים", מה זה ארגון החיזבאללה – הזה באמת ארגון טרוריסטי? על מנת לשאול בכלל שאלה כזו יש גם לשאול מהם יחסי ישראל עם התנועה הלאומית הלבנונית. ולו רק כדי להבין את מקור כוחה שהתבטא אחר כך במלחמה עצמה, בה קומץ היה יכול להנחיל מפלה לצבא גדול ועשיר. האם יש קשר לכך שהחיזבאללה נולד תוך היאבקות בכיבוש הישראלי בלבנון? האם יש קשר בין חטיפת החיילים לבין כך שישראל מחזיקה בעצמה שבויים לבנונים? האם יש קשר בין המלחמה המתנהלת באותו זמן בעזה עם הפלסטינים לבין התקרית בלבנון? ההשקפה הישראלית לא מסוגלת אפילו לשאול, ובוודאי לא להביא בחשבון, מציאות כזו. ולכן היא גם לא מסוגלת להתמודד איתה בדרך כלשהי פרט לדרך הצבאית הכוחנית. ישראל ודאי לא מסוגלת להתמודד מחשבתית עם מקור הנחישות בקרבות ההקרבה של לוחמי היזבאללה.

ובמובן הרחב יותר – קיימת חוסר הבנה של הסביבה כולה. באזורינו מתחזקות התנועות הלאומיות ובהן הפלסטינית. המלחמה בלבנון הוכיחה שמלחמות הן לא אמצעי יעיל לדיכוי קולוניאלי של תנועות אלה בכלל, ודיכוי התנועה הפלסטינית בפרט. עדיין – כך אני רוצה להאמין – יש אפשרות להגיע להסכם עם התנועה הלאומית הפלסטינית אבל אך ורק תוך הכרה בזכויותיה הבסיסיות הידועות.

ועדת וינוגרד לעומת זאת קוראת לחידוש הצבא הישראלי ולחידוש כוח ההרתעה הישראלי כדי לשמור לפחות על הסטאטוס-קוו. התוצאה יכולה להיות רק מלחמה חדשה בקרוב – ואחריה הקמת ועדה חדשה.

Share on Facebook