תארו לעצמכם שההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי היתה מובילה אותנו למצב קיומי חדש, ומציידת באופן טבעי את העיניים שלנו במיקרוסקופ. היינו רואים הכל: את החיידקים בחלב, במים, בבשר, את הוורידים והעורקים של בני משפחותינו, את המוח מתכווץ ומתרחב, את הדם זורם ללב ויוצא ממנו, את המעיים ואת תכולתן. נדמה לי שהחיים אז היו משתנים לגמרי, ואולי הופכים גם לבלתי אפשריים. אני אתאיסט לחלוטין, אבל המשל הזה של העיניים ושל המיקרוסקופ מחזק דווקא את טיעוניהם של המאמינים בהשגחה עליונה כלשהי. יש איזו איכות תבונית לא רק במה שאנחנו רואים, אלא גם, ואולי בעיקר, במה שאנחנו לא רואים.

הנטייה שלי לתיאולוגיה כלשהי היא די מאופקת ורק לעתים נדירות אני מאפשר לתודעתי להגיע למחוזות עלומים כאלה. בתחילת השבוע, אולי בהשראת יום הולדת טראומטי (כל ימי ההולדת הם טראומטיים בגילי) חשבתי על העיניים המיקרוסקופיות ועל יתרונה העצום של הראייה המוגבלת. זה קרה אחרי שקראתי כמה מאמרים בעיתונות, שנועדו לחדד את החרדה שאותה אנחנו חווים אחרי מלחמת לבנון השנייה. כותב אחד הזכיר לנו ששמעון פרס הבטיח שיש לו תרופה לקטיושות כבר בשנת 1996; כותב שני חשף את חוסר האונים של המפקדות הצבאיות שלנו בכל הדרגים; ידיעה עיתונאית מקפיאת-דם דיווחה לנו על חבורת מטומטמים שאמורים לפקד על יחידה מובחרת, שבכיריה נאמו במגבירי קול מעולים והעבירו סודות מודיעיניים ממדרגה ראשונה, שכל תושבי השכונות בסביבה שמעו. בין השאר, פטפטו שם על שיתוף פעולה מבצעי ועל חילופי מידע. את הח"כ לשעבר עזמי בשארה רודפים בגלל חוות דעת פוליטיות כלליות לעיתונאים לבנוניים אבל המפקדים הבכירים שבאמת סיכנו את ביטחון המדינה הסתפקו ב"דיברור" התקרית. מי שלא פוחד, יקום.

די בקריאה מדוקדקת של שלושת היומונים במשך שבוע ימים כדי להבין, שהאומה כולה מצוידת עתה במיקרוסקופים. גם בלי ועדת וינוגרד אנחנו רואים היטב את המיקרובים שוחים לנו בצלחת, מבעתים את ימינו ומאיימים על חיינו. עד לפני כמה שנים הצליחו רוב הישראלים להשלות את עצמם, שאיכשהו יהפוך העקוב למישור. עד 1963 טיפחו כאן את פולחן דוד בן-גוריון, האחד בדורו, ושמעון פרס שמקשקש עכשיו על "גדולתו של העם הישראלי" בשל השיפור במצב הכלכלי היה אחד מנושאי הדגל של פולחן האישיות הזה, שאין לו אח ורע בדמוקרטיה. אחר כך נשבעו אנשים רציונאליים למדי, שרבים מהם אפילו כתבו ב"הארץ", בשמו של משה דיין, טקטיקן די מוכשר אבל אסטרטג למטה מבינוני שהפך איכשהו לדגם מייצג של הצבר הישראלי, יפה הבלורית והתואר. למען האמת, לדיין בשיא גדולתו לא היתה בכלל בלורית, הוא לבש את מכנסיו גבוה מעל החגורה ובמושגים של היום היה דמות גרוטסקית למדי. מבחינה רעיונית הוא היה קונפורמיסט כמו כל אנשי דור הממשיכים למעט דמויות מיוחדות כמו נתן ילין-מור, אורי אבנרי, הלל קוק וכל חברי המפלגה הקומוניסטית שפעלו מחוץ לגבולות ההסכמה הלאומית. אבל הציבור היה זקוק לדמויות כאלה, כדי להגן עליהם מפני המיקרוסקופ. הייתי בכנסת כאשר מנחם בגין נאם את נאומו הרדוד בזמן ביקורו של אנואר אל-סאדאת בירושלים בשנת 1977. חשתי מאוד בודד כי הבנתי שבגין מונע את השלום הכולל והולך רק לקראת הסדר עם מצרים, שלא יתמיד ובוודאי שלא ישגשג בלי הסכמים דומים עם הפלסטינים ועם הסורים. אבל מסביב ראיתי עיתונאים, פוליטיקאים, חברי כנסת ופקידים הולכים במסדרונות בעיניים מצועפות. לא ביקורו של נשיא מצרים ריגש אותם אלא תשובתו הצפויה כל כך של בגין שסופה הובילה את כולנו למבוי סתום. האמונה בבגין הצילה אותם מראייה חודרנית מדי.

זהו בדיוק גם התפקיד שאריאל שרון מילא מאז שהפך ראש ממשלה בשנת 2001. עם שלם נשטף במחלת שכחה ממאירה וחשוכת מרפא. הרי כולנו הכרנו את הפוליטיקאי המושחת, את איש הדמים הדוחה שקיבל מיליונים ממקורות פרטיים והפקיר את בניו שישלמו בעבורו את המחיר. כולנו ידענו שהוא אחראי לרצח אזרחים בקיבייה, לשורה ארוכה של פשעי מלחמה לאורך כל דרכו הצבאית וגם הפוליטית, ידענו גם על אחריותו השילוחית לטבח במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, ולמלחמת לבנון הראשונה על כל זוועותיה. ובכל זאת העדפנו לטאטא את הכל מתחת לשטיח. כאדם שיכול להצהיר בביטחון מלא שהוא לא היה שותף למעשה המחפיר הזה, אני מתבייש בכל עמיתיי שכן נתנו את ידם לטיפוח האשליות שלא לדבר על תרגיל האתרוג המושחת והמשחית.

אבל פולחן שרון, המוזר שבכל פולחני האישיות בתולדות המדינה כיוון שהוא סחף עימו גם ליברלים בעיני עצמם שתיעבו בגלוי את האיש לאורך כל דרכם הפוליטית או העיתונאית, לא היה מקרי אלא מבני. העם, באורח קולקטיבי, כיסה את העדשות בבד כהה, בדיוק כמו התקרית המביכה שפקדה את עמיר פרץ. יואל מרקוס, אהוד יערי וזאב שיף ידעו הכל על שרון, אבל העדיפו לעצום עין ולשווק את האיש כרודף שלום ומדינאי משכמו ומעלה. כדי לרמות את האחרים, הם היו חייבים לרמות קודם לכן את עצמם. כך הפך מחולל סברה ושתילה, האיש שהודח מתפקיד שר הביטחון על ידי ועדה משפטית ישראלית, לגיבור השלום ולראש הממשלה. אהוד אולמרט היה רק תוצר מקרי של התהליך הזה, ואיש לא הצליח להפוך אותו לגיבור לאומי, אפילו לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הפך לשנוא בציבור גם משום שלא הצליח להחזיק את הבד הכהה על עדשות המיקרוסקופ. לאולמרט אין אפילו גרם אחד של כריזמה ולכן אנחנו יכולים לראות את החיידקים רוחשים ממש על מצחו ומכסים את עיניו. גיבורו הספרותי של אוסקר ויילד, דוריאן גריי, נשאר צעיר למראה עד יום מותו ורק התמונה שצייר קורבנו באזיל האלוורד הזקינה במקומו. אבל במקרה של אולמרט אין אפילו שמץ של נופך אשלייתי. בהעדר פולחן אישיות משכנע (חרף מאמציו הנואשים של נחום ברנע שגם הוא מתחיל לגלות סימני התפכחות לאחרונה) אנחנו חייבים להתעמת עם המציאות המפחידה. לכן הצביע רוב עצום של הציבור נגד כניסה קרקעית לרצועת עזה. שרון הישן היה מצליח די בקלות לשכנע אותם להילחם עוד מלחמה נואלת שמטבע הגדרתה איננה יכולה לפתור שום בעיה. אבל בעידן של אולמרט פורחת הספקנות, שבלעדיה אין סקרנות אינטלקטואלית ואין חיפושי דרך אמיתיים. קריסת הביטחון הקיומי מאיימת על החברה הישראלית ועלולה להוביל לפתרונות פאשיסטיים אבל לחילופין עשוי אובדן האמון במנהיגים כריזמטיים להביא לדיון אמיתי על המהות במקום על האישים העומדים בראש הפירמידה.

במובן הזה מסוגל ביבי נתניהו להחזיר אותנו לימי הביניים של פולחן האישיות ולחסל את הרנסנס הכרוך במותו של הפולחן הזה. פרשנים רבים נוטים לשכוח את ימיו של נתניהו כראש ממשלה, ולשווק אותו מחדש כסחורה משודרגת. הוא עצמו מנסה לחזק את כוחו בימין, כיוון שהוא מבין שרוב עסקני המרכז הלאומני יפלו לידיו כפרי בשל בלאו הכי. אני לא סומך על אף אחד בקואליציה הנוכחית. רוב מנהיגי מפלגת העבודה מסוגלים בהחלט להשתתף בממשלתו של נתניהו אחרי שרצו בלהיטות כזאת אל זרועותיו של שרון. הם פוחדים מהמדבר הפוליטי, הם פוחדים מאובדן מקורות עוצמתם הכלכלית והחברתית, וידרכו ברצון על בן בריתם אולמרט, בהעדר חילוקי דעות רעיוניים אמיתיים עם ביבי.

לא רק אנשי העבודה הם מועמדים לעריקה לימין. רוב הח"כים של קדימה הם בעצם ליכודניקים-בארון גם בנושא הכלכלי וגם בנושא המדיני. גם הפחד וגם החשבון יגרמו להם להצטרף למנצחים בבחירות הבאות, ורבים מהם בכלל ימצאו את עצמם מחוץ לכנסת. אבל לא רק החישובים האישיים ינחו את המהלכים הפוליטיים בעתיד הקרוב אלא גם החשש העצום מהבעיות המבעתות את כולנו: הפערים הכלכליים, הסכסוך הישראלי-ערבי, הניכור בין האזרחים היהודים והערבים והמבנה הפנימי של הזירה הפוליטית הישראלית. ייתכן שאנחנו דווקא זקוקים למיקרוסקופ עד יעבור זעם.

Share on Facebook