ההיסטוריה, על פי מרקס, נכתבת בצורה פשוטה מאוד. כל שצריך לעשות הוא למצוא מהם אמצעי הייצור המשמעותיים באותה תקופה, ולבחון מי שולט בהם ובאיזו צורה, וכך ניתן יהיה להבין כיצד ההיסטוריה תתפתח. הפטריאצי והפלצבאי הפכו לפיאודל ולוסל, אלו הפכו לבורגני ופרולטרי. החקלאות פינתה את מקומה לתיעוש, וזה איפשר – באמצעים חדשים – לייצר מוצר שהעובד כה מנוכר לו באמצעים גלובאליים עד כדי כך שדבריו של מרקס כיום נראים רלוונטיים מאי פעם: "קיומה של הבורגנות מחייב מהפכה מתמדת באמצעי-הייצור, ומכאן ביחסי-הייצור, כלומר במכלול היחסים החברתיים. בניגוד לכך, שמירה קפדנית על אופן הייצור הישן היתה תנאי-הקיום הראשון לכל המעמדות התעשייתיים הקודמים. הפיכה מתמדת של הייצור; התערערות הבלתי פוסקת של כל הנסיבות החברתיות; אי-ודאות מתמדת, חוסר-יציבות מתמיד, מבדילות את תקופת הבורגנות מכל התקופות הקודמות" (מרקס, המניפסט הקומוניסטי, פרק 1).
הקניין הרוחני הוא אמצעי הייצור החדש
הטענה שמובאת בקצרה בהרצאה זו היא כי אמצעי הייצור כיום שונים בצורה מהותית משהיו לפני כ-100, ואף כעשרים שנה, וכי הם אינם ניתנים עוד לתפיסה בחושינו. הקניין הרוחני הינו אמצעי הייצור החדש, הדרך בה כופה הבורגנות את שליטתה על הפרולטריון (ואף בינם לבינם) ומאפשרת את הזנחת העולם השלישי; אולם, בקניין הרוחני יש ייחוד – לראשונה השמירה על קניין רוחני קוראת תיגר על התחרות החופשית ומגבילה אותה בשם הקניין הפרטי.
דיני הקניין הרוחני הינם חריג לכלכלה – הם מאפשרים לאדם מונופול על רעיון, המצאה או תהליך שהגה לתקופה מסוימת. בפועל, דיני הקניין הרוחני דווקא מסרסים את התחרות החופשית. תכליתם לא לאפשר לאדם לנכס לעצמו את המצאת האחר ולהשתמש בה לטובתו (או לטובת החברה) ללא תגמול לממציא. בשוק חופשי אמיתי, הגנה זו מונעת מהתחרות להשתכלל, שכן זו מונעת מהמוצלח יותר ליצור מוצר על בסיס המוצר המקורי ולאפשר לו להתחרות בשוק. לכן, דיני הקניין הרוחני טובים לבורגנים כל עוד הקניין הרוחני העיקרי מצוי בידם.
שלוש דרכים בהן הקניין הרוחני שולט בעולם
הקניין הרוחני כיום שולט בעולם ביד רמה והוא זה שמגביל את התפתחות האנושות על ידי כך שאינו משוחרר לחופשי. דיני הקניין הרוחנים מגינים על שלוש יתדות עיקריים והם: הפטנטים, זכויות היוצרים וסימני וסודות המסחר. שלוש יתדות אלו גם יחד משמרים את החברה מלהתקדם בצורה חופשית ומונעים, ברשות החוק, מהחברה לחקור, להתפתח וליצור בצורה חופשית.
דיני פטנטים ותרופות
דיני הפטנטים מגינים על המצאות, רעיונות ותהליכים שניתנים לביטוי מוחשי. בפועל, חלק ניכר מהפטנטים הם לתרופות וליישומים טכנולגיים. בצורה זו, בפועל, מגינים הפטנטים על הממציאים שהשקיעו כסף ניכר בפיתוח אותן המצאות ותרופות. אולם בפועל, מונעים הם את השימוש החברתי היעיל באותן המצאות ותרופות. בתחום התרופות לדוגמא, הפטנט נותן למפתח תקופה ארוכה בה הוא המחזיק היחיד בזכות לייצרה ולכן הוא חופשי לקבוע את מחירה כמחיר שמגלם את עלות הפיתוח והשיווק. בפועל, מונופול זה גורם לרמת מחירים גבוהה בתחום התרופות ומונע מהחולים (העניים יותר) את הנגישות לתרופות.
סל התרופות, והמחלוקת עליו שהתעוררה בשנה שעברה במדינת ישראל, היה יכול להיות רחב בהרבה ולהקיף תרופות חשובות נוספות אלמלא חברות התרופות היו מחזיקות בפטנטים. תרופות גנריות היו מיוצרות ומחירי התרופות היו צונחים עד למחיר ייצורן האמיתי. כך גם מתרחש במדינות עולם שלישי בהן לא מסופקות תרופות למלריה וקוקטיילים לאיידס עקב מחירם הרב, ואנשים רבים מתים בזכות המונופול של אותן חברות ואי ההתערבות של המדינה למען אותם חולים.
דיני סימני מסחר, עוולות מסחריות, סודות מסחר והיכולת לפעול
אך לא רק תחום הפטנטים וההגנה על הקניין מונעים את התפתחות החברה. ישנו עוד נדבך וזה סימני המסחר וסודות המסחר. סימני המסחר הם אלו המגנים על קוקה-קולה למשל ומאפשרים לה לשווק את המוצרים שלה תחת שמה ומונעים מאחרים לשווקם תחת שם זה. הגנה זו הינה הגנת הקניין הרוחני הראויה היחידה לדעתי, כיוון שהיא מאפשרת לאדם לבנות את שמו ולפתח את מוצריו; עם זאת, היא מונעת מאחרים ליצור מוצרים אשר נחזים להידמות לאותם מוצרים.
כך יימנע כל אדם מלשווק נעליים שדומות לנעלי נייקי רק כיוון שנייקי ייצרה דגם מסוים קודם לכן והינה בעלת מוניטין. כאן הדבר משרת את בעלי ההון בצורה ברורה, ופוגע באזרחים שמעוניינים להתחרות באותה החברה מצד אחד, ומצד שני באזרחים שנאלצים לשלם מחיר רב יותר לבעלי ההון במקרה זה עקב המונופול שניתן להם על הזכות לייצר דגם מסוים.
דיני זכויות יוצרים וחופש תרבותי
אך לא רק סימני מסחר ופטנטים. התרבות היא ערש החברה המודרנית. התרבות נבנית על מחזות, שירה, ציורים וספרים. אותן יצירות מוגנות על ידי דיני זכויות היוצרים; ההגנה עצמה מונעת מכל אדם שאינו היוצר להשתמש ביצירה ללא הסכמת היוצר. בצורה כזו, ספרי הלימוד שאנו משתמשים בהם עולים כסף רב עבור התגמולים, למרות שכל אחד יכול להעתיק את הספר, המוסיקה יכולה להישמע אך ורק ברשות (ובתשלום ל) יוצריה.
אותה הגנה לאמנים, אומנם, היא בעייתית יותר כיום, בעידן שבו כל אחת מהיצירות ניתנת להעתקה בשניות באמצעות האינטרנט. שיר יכול להגיע למיליונים ולהפיץ את מסריו ללא כל עלות, אך עדיין חברות התקליטים מנסות למנוע מצב זה על מנת לשמר את רווחיהן, גם כאשר הבסיס לרווחים אלו כבר אינו חלק מהמציאות שבה אנו חיים.
סיכום
המיוחד באותו קניין רוחני הוא שהצורה בה אנו תופסים אותו היא לא באמצעות חושינו; מרגע שתפסת את הקניין אין כל מניעה מלבד החוק להעתיקו ואת/ה יכול/ה לעשות כן ללא עלות כמעט. שיר שמתנגן יכול שינוגן בשנית על ידי מוסיקאי בשמיעה הראשונה וישופר, או אף יכיל מסר אחר. תרופה יכולה להיות מיוצרת על ידי כל חברת תרופות מרגע הינתן הנוסחה לתרופה, אלמלא היו דיני הפטנטים מגנים עליה.
ייחודו של הקניין הרוחני הוא הריכוזיות הרבה שבו; מספר מצומצם של חברות תרופות וחברות מחשבים מחזיקות חלק ניכר מהפטנטים, מספר מצומצם של חברות תקליטים מחזיקות את הזכויות לחלק ניכר מהשירים והיצירות המוסיקאליות ומספר מצומצם של תאגידים מחזיקים את הזכויות לייצור מדגמים. אותה ריכוזיות מונעת מהאזרח הקטן והמנוכר, שככל הנראה גם עובד עבור אחת מחברות אלו או חברות שמסונפות להן, את החירות לעשות עם המידע – שפותח לתועלת החברה כולה – את מאוויו הפרטיים.
ניתן לראות כיצד מתרחשות ריאקציות לתופעת הקניין הרוחני הריכוזי:
1.תוכנות שיתוף קבצים
2.אולפני סרטים ומשחקי מחשב עצמאיים ("Indies").
ישנן עוד דוגמאות רבות שכולן משקפות צורך מהותי בחייו של האדם – יצירת מוצר שלם.
ישנם שני ביטויים אפשריים ל"נשמתו" של האדם בחיים הגשמיים – אמונה באל פרי מוחו או יצירת מוצר שיהוו "נתח מנשמתו" אם אפשר לומר. הקפיטליזם ובעיקר הטיילוריזם פירקו את מוצרי האדם ליחידות יעילות קטנות, כך שהמוצרים היום אינם מהווים מוצרים שלמים אלא רק אוסף אקלקטי של חלקים קטנים שכל אחד בתורו יצר (כמו שורות קוד בתוכנה – כל מתכנת כותב כמה שורות קוד).
לכן, אל נא נתפלא אם האדם פונה חזרה לאל בהיעדר האופצייה ליצור מוצר בדמותו ובצלמו.
כאשר אומרים שלא עושים דברים כמו פעם, הרי שזו אימרה נכונה ביותר – למה להכין נעל אחת מושלמת בשעה אם באותו פרק זמן ניתן להכין עשרה כאלה?
החברה כיום במהותה היא צרכנית ולא ייצרנית, דבר שמסמל אולי את תחושת הזיוף שיש להרבה אנשים שצורכים וצורכים אבל לא מגיעים לסיפוקם, בטח לא כזה שהיו מגיעים אליו אם היו מאמינים באליל כלשהו או יוצרים מוצר בדמותם.
קל מאוד לתקוף את יצרניות התרופות המפתחות את תרופות הפטנט, אבל מה לעשות, המניע שלהן לייצר תרופות הנלחמות בסרטן, סוכרת, מחלות לב ועוד, הוא רווח פיננסי. אותו רווח מושג בעיקר על-ידי הגדרת התרופה כפטנט על מנת להשיא רווחים ללא תחרות. ללא ‘תקופת הפטנט’, לא יהיה רווח, וללא רווח, לא יהיה תמריץ לפיתוח התרופות.
עצוב, אבל ככה העולם עובד.
האם יש מקום לויכוח על אורך תקופת הפטנט? בוודאי! והוא מתנהל חדשות לבקרים ומגיע אף לערכאות משפטיות בארץ ובחו"ל, אולם אין עוררין על נחיצות עיקרון הפטנט כקניין רוחני בתחום הפרמצבטיקה.
מאמרו של יהונתן מציג יפה את אחד מעקרונות הבסיס של המרקסיזים והוא הפרזיטיות .
יהונתן רוצה שאנשים מוכשרים ימשיכו לפתח ולהמציא תרופות על מנת שסל התרופות שלו יהיה גדול יותר ,אבל הוא לא מוכן שהם ירויחו מזה.
בסיטואציה כזאת ממילא אף אחד לא יפתח תרופות חדשות ואזי ממילא סל התרופות יקטן.
העיקרון הזה פשוט לא עובד,בדיוק כמו שלמדנו מההתמוטטות הכלכלית של הגוש הקומוניסטי.
מישהו חשב מה יקרה אם לא תהיה הגנה על קניין רוחני?
למה שחברת תרופות תפתח תרופות חדשות?
העלות מאוד יקרה.
זה מזכיר קצת את הנרי ג’ורג’, שבמאה ה-19 אמר שכל הבעיות של העוני יפתרו אם יחסלו את הרנטה, וגם קצת אפילו יותר את ה"זעיר-סוציליסטים" של התקופה של ההתפשטות האימפריאליסטית של תחילת המאה ה-20 שרצו לחזור לשוק החופשי של "הקפטיליזם הטוב".
נו באמת, מכל הרשת הענקית של יחסי השליטה שהקימה הבורגנות, אם נבטל את הקניין הרוחני (כאילו הוא נפרד מרשת יחסי השליטה) אז יהי עולם מושלם.
בא נלך צעד קדימה, אם נבטל את הרכוש הפרטי האנושות תוכל להתקדם ולהתפתח.
בכלל בהקשר של הקניין הרוחני כדאי לקרוא את הספר של שמשון ביכלר ויהונתן ניצן-"מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום", במיוחד את הפרק על ההצבר הדיפרנציאלי.
בלי המפתח המקורי המוצר לא היה בא לידי קיום ברגע שבא. דבר אינו מחייב את האינדיוידואל להתאמץ וליצור מוצר חדש, אפשר ניפלא להסתדר על בסיס רוטינות קיימות. לכן, כאן האינדיוידואל יכול לתחם מרחב אישי חופשי מכפייה ואלימות חברתית: תנו לי זכויות, ולא, תתחלקו לי על התחת.
אין להכריח אינדיוידואלים ליצור, ולכן, פריצת זכויות יוצרים מחייבת דבר יחיד להפיק בכ"ז את המוצר:
הונאה.
אתה מציע כאן תרבות נוכלות. אלא שבנוכלות הכל נזיל וקיימת מלחמת הכל בכל על קניינים בזוזים של חבורות נוכלים. שעל כן אתה מחזיר אותנו למצב הקמאי, שבו אין יותר ייצור. חשוב על כך לפני שאתה מפיק תאוריה, המתעלמת מהדברים המרכזיים ביותר.
חברות התרופות מפתחות, לפי המגיבים כאן, ידע יש מאין. בואו נחזור למציאות: חברת טבע קנתה את הידע לתרופת הקופקסון בפרוטות מהאוניברסיטה העברית שם נוצר הידע מתקציבי מחקר ציבוריים.
רוב הידע הבסיסי הדרוש לפיתוחים הוא מדע המתבצע על חשבון כולנו, החברות "המפתחות" מעסיקות מדענים שלמדו על חשבון משלם המיסים ומשתמשות בידע המדעי החופשי שיוצר בכסף ציבורי ורושמות פטנט שמפקיע את פירות הידע לעצמן.
איך הצליח לואי פסטר לפתח את החיסון לכלבת ואת תהליך הפסטור בלי פטנטים? במימון ציבורי.
במקום שחברות התרופות ישקיעו הון ברישום פטנטים כדי שמשלם המיסים ישלם יותר עבור התרופות שלהן (במסגרת סל הבריאות) המדינה יכולה לממן באותו כסף מחקר במוסדות ציבוריים שהידע שיופק יהיה חופשי והתרופות זולות יותר.
אכן רעיון קומוניסטי אמיתי, כל אדם בעל יכול יוצאת דופן ימציא משהו שיהפוך מיד לנחלת הכלל ויוותר על כל סוג של תגמול ספציפי. רווחיו יסתכמו לכדי שק תפותי אדמה וחבילת נייר טואלט (במקרה הטוב) אחת לחודש.
מיד נשאלת השאלה מה בסביבה כזו ימריץ אדם לשנס מותניים ולהמציא/לפתח משהו מלבד משטר שיהלך עליו אימים או סקרנות קיצונית ונדירה?
כמובן שאז יהיה "החידלון" המצרך הנפוץ ביותר, ובא לציון (סליחה, "בא לעולם") גואל.
כמה כסף אתה מקבל על ליחוך הפנכה הבורגנית שלך?
כותב המאמר דיבר על בעייתיות אמצעי השליטה בעידן הקניין הרוחני והא לא התנגד לבסיס הרעיון של הקניין הרוחני, אלא לזמינותו היעילה יותר למען בעל המאה. שימוש בקניין הרוחני בעידן קפיטליסטי יוצר אי-שוויון רב אף יותר ממה שהשיטה הקפיטליסטית יוצרת מלכשעצמה.
דרך אגב, אין דבר כזה מקורי. כל בני האדם כבר כתבו הכל, קראו הכל ואמרו הכל, ולעיתים זה יוצר במיקס חדש ואז כולם נדהמים, אבל זוהי בעצם אותה הגברת בשינוי אדרת.
ניתן לראות כיצד רעיונות פילוסופיים הופכים למדע ולהיפך, כאשר בעצם אין קטגוריזציה והכל מעורבב בהכל.
אספר לכם סיפור:
לפני המון שנים דיבר איש חכם בשם אוספנסקי שהיה תלמידו של גורד’ייף על סלילים קטנים של הרמוניות שרוטטים וכך בעצן המציאות נוצרת. היום לאחר שנים רבות, צצה לה תורת המיתרים שבעצם מדברת על אותו דבר.
דוגמא נוספת:
בעבר הרחוק אריסטו דיבר על יסוד האתר כאלמנט פיזי נוסף ובלתי נראה. לאחר שנים רבות צץ לו מר איינשטיין והמציא את הלמבדה שלמרות שהוא חשב שהיא טעות, הרי שכיום חוקרים הגיעו למסקנה שעטותו הגלוה ביותר היתה גם גאוניותו.
(מי שלא הבין מדובר בתוספת של קבוע למוואת היחסות שלו, כך שמהירות האור אינה בעצם קבועה).
נראה אם כך שגורל כל היצירות הוא שיחזרו על עמצן בגלגול זה או אחר.
אז לאחר כל בילבולי המוח האלו מהי הפואנטה?
מה קניין רוחני? מישהו אי פעם חשב על האבסורד הגדול שבמונח הזה?
כיצד משהו רוחני יכול להיות גשמי? זהו אוקסימורון במהותו – זוהי מכבסת מילים של בעלי ההון וההגמון. זהו מונח שאמור להקנות שליטה – בדיוק כפי שהתכוון מחבר המאמר. ברור שבתיאוריה קניין רוחני הוא טוב ויפה ונאור, אבל בירידתו לארץ בני האנוש הרי שהוא עוד כלי לשליטה.
מצב: שני אנשים פועלים על רעיון בו זמנית בערך, אין קשר גולבלי בין השניים. אחד הצליח להביא את רעיונו לפני הראשון אע"פ שהשני היה מוצלח ומתקדם יותר. מי אנחנו שנחליט כי ל-א’ זכויות על רעיון כזה או אחר אם ב’ (שלא העתיקו) עשה רעיון דומה פחות או יותר.
נושא הקניין הרוחני הוא מורכב. כמובן שצריך לעגן בחוק לגבי העתקת מוצרים מסוימיים ע"מ להרוויח על חשבונו של המקור, אבל מצד שני להמשיך את קיומו של השוק לא כמונופול.
בשוק בני האדם תמיד יהיה סחר חליפין, משהו תמורת משהו.
זה נכון שהיום אנחנו חיים בתקופה של תרבות צריכה מהגבוהות הידועות לאנושות. קיים עודף בייצור ועודף בצריכה. מצב זה בסופו של דבר יביא לדאיכה טבעית בצריכה בגלל שלאדם יימאס להיות מוצף במוצרים שאין הוא מסופק על ידם כמו שחשב.
אין ספק שהאל הוא המוצר הכי נאמן לקניים הרוחני והוא תמיד יישאר כזה.
שבע שקל.
דרך אגב, הידע לתרופת הקופקסון פותח במכון ויצמן ולא באוניברסיטה העברית והמדענים שעסקו בפיתוח ,חילקו בינהם תמלוגים בגבה של עשרות מיליוני דולרים ולא "פרוטות".
בעולם אידאלי (מרקסיסטי) היו "ממשלת הפרולטריון" או "החברה" אמורים להמציא אמצאות ותרופות חדשות לטובת האזרחים.
אלא מה ? רעיונות ואמצאות חדשות הן ענין אינדיבידואלי והקולקטיב לא עוזר להפך לעיתים רק מפריע.
הנה בשנות הארבעים והחמישים כאשר במערב גילו את מבנה ה DNA, פתחו חיסון כנגד שיתוק ילדים ויצרו פניצילין בברה"מ היה את…ליסנקו
מהות הפטנט היא תגמול הממציא על רעיונו והשקעתו על ידי הקניית בלעדיות לתקופה מסויימת בה הוא ירויח מפרות המצאתו.
בתמורה לקבלת הפטנט מוסר הממציא את פרוט המצאתו לציבור ובכך הופכת לחלק מהידע האוניברסלי.
לעיתים קרובות פתוח פטנט אינו דורש ידע בסיסי שנרכש על "חשבון ציבור משלם המיסים" (מן הסתם הממציא נמנה על ציבור זה). יש המון דוקטורים מעלי גרא ומעט ממציאים.
כנגד הטענה שחברות התרופות עושקות את המדינות המתפתחות בגבית מחירים גבוהים לתרופות כנגד איידס וכדומה, אומר שזו טענה מגוחכת.
אדרבא, יגלו אומות העולם העשירות נדיבות ויסבסדו את מחירם עבור עניי העולם אך לא על חשבון הממציא
מן הראוי להבחין, לדעתי, בין שני סוגים שונים, של זכויות-יוצרים.
הסוג הראשון, הוא זכותו של יוצר על יצירתו. דבר זה, הוא – לדעתי לפחות – לגיטימי לחלוטין ואין לפגוע בו בשום-פנים-ואופן. אני, למשל, מרבה לפרסם את יצירותיי במקומות, בהם יהיו זמינות לכל בלא תשלום כלשהו – ואולם, יחד עם זאת, אני מציין תמיד, שאין לאף אדם עלי-אדמות, זכות לקחתן ולשנותן חס ושלום, או להפיצן ולגבות עליהן תשלום, משל משלו היו הן.
הסוג השני, הוא ה"""זכות""", הנקנית ע"י חברות-ענק, לפיה כל הזכויות ליצירה, שייכות לחברת-הענק שרכשתה – וזאת תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה, שלא היא שבראתה והשקיעה בה מרוחה – או מן הידע שלה – כי אם רק כספים, בלבד. ולסוג זה, מצווה גדולה היא להתנגד בכל תוקף ולעשות כל דבר עלי-אדמות, על-מנת לחבל בו – עד לקריסתו, המוחלטת והמלאה.
לשי: בגדול מסכים אתך ואף מקבל את ניתוחך במלואו, אך כאשר אתה כותב "הקפיטליזם ובעיקר הטיילוריזם פירקו את מוצרי האדם ליחידות יעילות קטנות […] כמו שורות קוד בתוכנה – כל מתכנת כותב כמה שורות קוד"… והרי זוהי פעולה קולקטיבית, ניתן אף לומר – קומונאלית!! היא מאפיינת את הקומוניזם – כל אחד תורם מעט וכולם יחדיו, יוצרים יצירה לא-אינדיבידואלית אחת גדולה – ולא את הקפיטליזם. וזוהי, למען-האמת, הנקודה היחידה (אולי), בה הקפיטליזם, אנושי יותר מן הקומוניזם (ולכל סטודנטי הצבא הלבן, שאולי קוראים זאת: באמרי זאת אין כוונתי בשום-פנים-ואופן, שהקפיטליזם ככלל עדיף, או דבר-מה מחריד כגון דא, אז אל תחגגו יותר-מדי; או בכלל).
ל"נבג": נו, באמת!!! אז מה תגיד לעשרות שנים, של קדמה מדעית בברית-המועצות וגרורותיה?
יש עוד מניעים בחיים, מלבד הכסף; תתפלא.
ללבן נתן – יש עוד רווחים בחיים, מלבד חשבון-הבנק, עשרה מכשירי עדי-וי-די וכיוצא-באלה דברי-הבלות בורגניים.
ל"לנין" – יאללה בוא, נקים יחד קומונה? יש צב?
מה רצונו של ניכאל שרון, לא היה לאל-ידי להבין, אולם בכך אין משום חדש.
מסכים לחלוטין, שפטנטים א?ינ?ם חיוניים לקדמה… ביטול-הרכוש, חיוני לה.:-)
אליהו – אתה מצוי, עדיין, בלב-האשליה, כאילו התגמול היחיד האפשרי ובעל-החשיבות, הוא זה הרכושני – בעוד שהמצב לאשורו, הינו הפוך בתכלית-ההיפוך.
הדוגמה של מכון וייצמן שחי מתמלוגים על פטנטים הוא יוצא בולט מן הכלל.
את החיסון לפוליו פיתח סאלק באוניברסיטת פיטסבורג הציבורית, וכך גם האנטיביוטיקה המשמשת נגד שחפת (פותחה במכון המחקר הציבורי של ראטג’רס) ותרופות רבות אחרות שעליהן התגמול הכלכלי לחוקרים היה מינורי.
גם במקרים של חוקרים המועסקים במכונים פרטיים, אפשר להאמין שמשאבים ציבוריים הם אלה שהביאו את החוקרים עד הלום (כמה בוגרי הטכניון ‘נחטפים’ על ידי MIT?), כך שהמודל של המדען הגאון הבודד, שרק צריך שיעזבו אותו במנוחה כדי לתת לגאוניותו לפרוץ, הוא בעיקר מיתוס.
ובכן, גם אני לרוב לא מבין את מיכאל שרון
אך ברגע נדיר בתולדות הזמן והמסה (כפי שאנו מכירים אותם) – אני מסכים איתו!
אם זכרוני אינו מטעני שרון מתלונן זה זמן רב על היותו קורבן של גניבות קניין רוחני באקדמיה ומחוצה לה, שבוצעו ע"י נוכלים שונים החפצים ביוקרה כלשהי על חשבונו.
בין אם זה נכון (מסופקתני) ובין אם לאו, הרעיון המוצע במאמר אכן יביא לגניבות של הישגים ויצירות בכל תחומי החיים, אלא אם כן יהיה פיקוח מדוקדק על "מי עושה מה" ומכאן מי זכאי לאיזה קרדיט, כמו במשטר הקומוניסטי אותו הבאת כדוגמה חיובית.
אולם אתה מוכרח להודות שעם פיקוח כזה החירות האישית והמקצועית נפגעת קשות.
נקודה נוספת: יש לזכור את לקח נפילת הגוש הקומוניסטי: ישנם רעיונות שיכולים לקרום עור וגידים וגם לשרוד במשך תקופה ארוכה רק בסביבה שכולה מאמצת את אותו רעיון. שום התרה של תחום הקניין לא תחזיק בעולם שחלק ממנו יישמר את חתום הקניין.
לדניאל: התייחת למישור השטחי בלבד של כוונתי (נראה כאילו השתמשת ב-"קמרה אובסקורה"). הקפיטליזם מייתר את יצירתו המושלמת של האדם מטעמי יעילות כלכלית. מאידך, הסוציאליזם מייחד את יצירתו המושלמת של האדם בכך שהוא מפריד בין הערך החומרי שלה ובין ביטוייה של התרבות האנושית גרידא. לפי הסוציאליזם, חוזר הידע למטרת קידום כל המין האנושי ולא אלו שהינם בעלי השליטה. יוצר המוצר מקבל קרדיט תרבותי (רוחני) על תרומתו להתפתחות האנושית, ממש כשם שסופר כמו א.ב. יהושע מקבל קרדיט על ההתפתחות הרוחנית של העם היהודי. בקפיטליזם, הקרדיט הכלכלי של הסופר זעום, ואילו הקרדיט הכלכלי של המדען גדול יותר (אך פחות בצורה ניכרת מאשר הקרדיט הכלכי של בעל ההון). הסציאליזם מעמיד את כל התורות, האמונות והמדעים כתורמים להתפתחות המין האנושי בצורה שלא ניתן לאמור או לכמת, ולכן מוטב כי נתייחס לכל היצירות מכל התחומים כמקשה אחת של ידע אנושי. טבעו של הסוציאליזם מאפשר להנות מיכולותיהם המגוונות של כל בני האנוש ואילו הקפיטליזם מאפשר להנות רק מיכולותיהם של בעלי סגולה (פוליטית? כלכלית?).
לכן, אני טוען כי הסוציאליזם מחזיר את האנושיות לבני האנוש, כי הוא מרחיב את מארג החיים ואילו הקפיטליזם עושה רדוקציה למארג החיים.
לא "אין מצב".
על מה אתה מדבר? אתה יודע בכלל על מה אתה שח?
מה הקשר בין מרקסיזם לקומונות?
המרקסיזם פוסל אותן כאוטופיות זעיר בורגניות.
ראשית הערה טכנית לכותב : לא רק פטנטים הם בעלי תוצאה מוחשית, אלא גם כל יצירה אמנותית וספרותית מקבלת הגנה בהיותה מקובעת לחפץ גשמי, הווי אומר שיר הצרוב לתוך תקליטור, סרט המודפס לתוך פס סרט וכו’. תנאי זה ידוע במשפט זכויות היוצרים כ"דרישת הקיבוע"
שנית לכל המגיבים מאמינים בכוחו של התמריץ ליחיד ככוח מניע לקידמה ולהתפתחות האנושית המציאות אומרת אחרת. רוב הפטנטים ככולם שייכים לתאגידים ולא ליחידים. האחרונים בדרך כלל עובדים "מרצונם החופשי" אצל אותם בעלי הון ואין להם לפרנסתם אלא למען אותם חברות ענק.
אפילו בתחום של יצירה "תמימה" כגון יצירה מוסיקלית, שיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות מבחינות בין היוצר/סופר ( author ) לבין הבעלים של זכויות היוצרים שאלה הם ההוצאות לאור, חברות התקליטים ובעלי האולפנים בהוליווד כדוגמאות.
ניתן לראות את המגמות של חיזוק מעמד המשקיעים על פני היוצרים הן ברמה המקומית בחקיקת חוק זכויות יוצרים והן ברמה הגלובלית של הסכמים רב-לאומיים תחת ארגון WIPO , WTO וכמובן המכבש האמריקאי שלובש צורה של סעיף 301 לחוק הסחר שדואג ללחוץ על ממשלות חלשות יותר להנציח את המונופולין של תאגידים אמריקיים הן בתעשיית התרופות והן בתעשיית הבידור.
בשורה התחתונה כאשר נוחתים מתיאוריית התמריץ לפני השטח ההגנה היא על כסף ולא על מקוריות.
כמה אנקדוטות בשולי הדברים:
1) הכלכלה האמריקאית מרוויחה יותר כסף ברחבי העולם מתשלומי תמלוגים עבור קניין רוחני מאשר מייצוא נשק
2) בנוגע לקופקסון: את הכסף על התמלוגים לקח מכון וייצמן, ולא אנשי המעבדה שפיתחו את הידע הדרוש. איך ליברלים מסבירים את זה? אנשים לומדים ועושים ויוצרים מתוך סקרנות? מתוך חדווה? תוך רצון לעזור ולתרום?
גם כשמכון וייצמן מכר את הידע, אגב, הוא בהכרח גרם לציבור (כלומר, אנחנו, שמשלמים מיסים שמקיימים את המכון) להפסיד.
הסיבה היחידה ש"טבע" קנו את הידע מלכתחילה היתה מתוך ידיעה שהם יכולים להרוויח יותר כסף מאשר הם שילמו עבורה. זאת לא קונספירציה, זאת הנוסחה הבסיסית לסחר קפיטליסטי. ומאיפה "טבע" מרוויחים את התוספת הזאת על מה שהם שילמו? מאיתנו, שמשלמים מחירים שגבוהים מעלות הייצור בפועל.
— קישור —
אם היינו חיים בחברה שהבריאות של כלל הציבור חשובה לה יותר מהכיס של הורוביץ (מנכ"ל טבע) אז היתה לנו חברה ממשלתית לייצור תרופות, שהייתה מייצרת אותם על בסיס מחקר שנעשה באוניברסיטאות — שהלימודים בהם היו בחינם, וכך סטודנטים היו יכולים ללמוד על חשבון החברה, ולהחזיר לה מפרי עמלם.
נשמע מופרך? סעו לקובה, או שפשוט תראו את הסרט החדש של מייקל מור (sicko, כבר זמין להורדה בביטורנט).
3) טוב, זה כבר ארוך מספיק
לינק לטורנט בבקשה 🙂
לשימי.
אתה טועה.
המדענים שפיתחו את ה"קופקסון" במכון וויצמן התחלקו בינהם ב400 מיליון דולר.
— קישור —