מאורעות יוני בעזה יוצרים פוטנציאל למצב הומניטארי חריף ואכזרי מכל שידענו מאז 1948. המשבר החוקתי בין הפתח לחמאס נראה כרגע, ללא מוצא: אבו-מאזן יכול אומנם לפטר את הנייה אך ממשלה ממונה על ידיו אינה לגיטימית כל עוד לא זכתה באימון הפרלמנט שבו יש לחמאס רוב. הליגה הערבית ניסתה, לשווא, להחזיר את הצדדים להידברות ולממשלת אחדות. אחרי הדם הרב שנשפך הסיכויים לכך קלושים. המצב הגיע לאן שהגיע מסיבות רבות: אנחנו יצרנו את סיר הלחץ, ארה"ב ואירופה השתתפו בחרם הכלכלי, גם לפתח יש אחריות רבה להתדרדרות. פתח סירב להשלים עם כישלונו בבחירות ולהעמדת כוחותיו המזוינים, כנהוג בממשל דמוקרטי, תחת פיקוד שר הפנים בממשלת האחדות. "הסכם מכה" לא כובד ע"י שני הצדדים.
שליטת החמאס בעזה היא עכשיו מציאות, בין אם אנחנו אוהבים אותה בין אם לא. תנאי ראשון לייצוב המצב הוא סיום האנרכיה (פאודה). אך האם ישראל מעוניינת בייצוב או שמה להפך? הביטחון הפנימי בעזה ובגדה ישתפר רק אם תהיה שליטה מלאה של הנהגות פתח וחמאס על המיליציות. מצב מתמשך של חוסר סמכות מביא לביזה והרס ולשרשרת פעולות נקמה. כלל לא ברור אם שני הארגונים יכולים לאכוף, בעת הזאת, את מרותם על המיליציות בתחומיהן, ראו אי היכולת של החמאס לשחרר את כתב ה-BBC. המשך ירי קסמים יסבך את הרשות בעזה וישמש עילה לפעולות צבאיות ישראליות שרק תחרפנה את האנדרלמוסיה. הימשכות האנרכיה מונעת את חידוש הפעילות הכלכלית בעזה, אפילו לא ברמה המינימלית ששררה שם. סירוב להסכם עם ממשלת חמאס לגבי העברת מוצרים חיוניים וסידורים במעברים מחריפה את האסון ההומניטארי שכבר מתרחש. אסור להרעיב עם, אסור להתנות הסדר הומניטארי בכפיית תנאים פוליטיים.
התדרדרות המצב בעזה, ובקרוב אולי גם בגדה, כבר גורמת לבריחה המונית מהשטחים. מניעת הפליטים לעבור דרך מעברי עזה תסתיים בקטל פליטים. מה בעצם רוצה ישראל להשיג ע"י סירוב למעבר פליטים מעזה לגדה? והלא הראשונים לברוח הם אנשי הפתח הבורחים עם משפחותיהם, האין זה אותו פתח איתו רוצה ישראל להטיב לכאורה? אחריהם יבואו מזי רעב. למה מחכים שיתכנסו המונים במעברים? האם בכדי שיתרחש שם שוב מה שקרה בסברה ושתילה? מי שיש בו צלם אנוש צריך להבין שבמצב זה מתחייב שיתוף פעולה מיידי, ישראלי-פלסטיני-ערבי ובינ"ל. אם יתרחש אסון במעברים תישא גם ישראל באחריות כיוון שהיא שולטת בסוגרי עזה.
מהכרה באי האפשרות של כיבוש עזה מחדש על ידי ישראל משתעשעים אצלנו ברעיונות על כוח בינ"ל או על החזרת כוחות מצריים לרצועה וירדנים לגדה. רעיונות אלה הם אשליה וגניבת דעת: כוח בינלאומי לא יוצב בעזה, או בגדה, ללא הסכמת כל הצדדים המעורבים כולל החמאס, הוא ייחשב לכוח כובש ויתקל בהתנגדות כבעיראק ובאפגניסטן. מי ישלח את חייליו למקום כזה?
שום מדינה ערבית לא תעשה עבודה שחורה, תרתי משמע, בשבילנו ללא הסכם מדיני שיכלול יציאתנו מהשטחים ופתרון בעיית הפליטים. מנגד, מכיוון שמצרים וירדן פוחדות מאוד מהיווצרות בעיית פליטים פלסטינים חדשה אצלן ומזליגת המצב מעזה לתחומן, חושבים בישראל שאפשר ללחוץ עליהן ע"י יצירת לחץ על הפליטים לברוח למצרים או ע"י דרישה שמצרים תספק את מחסורי עזה.
רעיון העוועים על "שתי מדיניות" בשטחים: הפרדה בין אבו-מאזן "החיובי" והנייה "השלילי" ותמיכה באבו מאזן תמורת שת"פ שלו עם ישראל וארה"ב – לא יצלחו לאורך זמן. להפך, הכפפת אבן-מאזן לאינטרסים זרים תמוטט תוך זמן קצר את שארית הלגיטימציה שלו ושל הפתח בגדה ובפזורה הפלסטינית. החלשות מעמדה של הנהגת הפתח הקיימת מקשה עליה לאכוף מרות וסדר גם בגדה. באין חלופה פוליטית יוותר חמאס האלטרנטיבה היחידה. ואולי זה מה שרוצים באמת חלקים רחבים בקונסנזוס הישראלי? וכשישתלט החמאס גם בגדה ובלבנון הם יגידו לנו: "אמרנו לכם – אין אם מי לדבר!" כאילו אין לנו חלק ואחריות גדולה ביצירת מציאות זו, מציאות רעה לכולם.
תושבי הגדה, עזה, הפליטים במחנות בלבנון והפלסטינים אזרחי ישראל הם חלקים של עם אחד. לא סביר להניח, כמו שרוצים רבים בישראל להאמין, שאפשר להמשיך באופן חד צדדי באותה מדיניות כאילו לא נפל דבר ומה שקורה אצל חלק אחד של העם הפלסטיני לא ישפיע על החלקים האחרים. ירי הקטיושות מלבנון ביום ראשון הוא רמז לבאות. זליגת עזה ללבנון תסבך לאין ערוך את המשבר הלבנוני ואת ישראל בלבנון. עלולה להיווצר זליגה של המצב בשטחים גם לישראל. המאורעות בעזה הם רעידת אדמה נוספת במזרח תיכון מתפרק. הם תוצאה של כיבוש מתמשך ואובדן התקווה לפתרון מדיני ושל מדיניות ארה"ב באזור. לא יהיה מנוס מבחירות חדשות אצל הפלסטינים ופתיחה במו"מ מדיני כולל. אין לישראל מדיניות נוכח המצב החדש. אין גם כעת כוח פוליטי בישראל שרוצה ויכול לפתוח דף חדש.
אני מסכים בעיקרון עם כותב המאמר, אך שולל כמובן באופן מוחלט את יישום זכות השיבה. אני כן חושב שממשלה בעתיד, בראשות מפלגת העבודה, יכולה להביא לנו הסדרי שלום גם עם הפלשתינים וגם עם הסורים על בסיס סיום הכיבוש ופינוי ההתנחלויות.
ולחזור על המנטרות הרגילות: ישראל, ישראל, ישראל אשמה בכל.
לא נמאס לך?
למגיב שמעלי- המחבר לא שוגה בהזיות, הוא מנתח ניתוח פוליטי ריאלי מעורר מחשבה
אני לא מסכים איתך.
זהו לא ניתוח ריאליסטי אלא כתיבה סובייקטיבית מליבו הקודח והלחלוטין לא חסר פניות של הכותב.
עולה מה"ניתוח הריאלי" ניחוח אנטי מערבי מחד וגזעני כלפי הערבים כאילו הם חסרי רצון חופשי
והיותם בסך הכל קרבן של המאורעות המתרגשים עליהם.
אני לא קונה את הניאו-קולוניאליות הזו בוורסיה זו או אחרת של "הפרא האציל"