בשבוע שעבר פירסמה חברה לחישובי שכר סקר העדרויות ממקומות העבודה אשר חשף תופעה שהוגדרה כייחודית לישראל: נשים, לעומת גברים, ממעיטות להיעדר מעבודתן. לכאורה מחמאה לנשים העובדות ולמסירותן לעבודה; למעשה, מציאות לא משמחת בעליל. מתברר כי ההבדל העיקרי בין גברים לנשים מתבטא בהיעדרות למטרת חופשה. נשים, על פי הסקר, מצמצמות את חופשתן למטרת נופש, ואולם הן מנצלות את ימי החופשה לצורך טיפול בבני משפחה חולים, יותר מגברים ולא פחות מנשים עובדות במדינות אחרות. עורכי הסקר ציינו שהתמעטות ההעדרויות של נשים מעבודתן החלה ב-2002, עם תחילת המיתון, והיא מיוחסת לחשש של נשים מפני אובדן מקום העבודה. נראה איפוא שהסיבה האמיתית לפער בניצול ימי החופשה השנתית בין נשים לגברים היא חוסר ביטחון תעסוקתי, שנשים סובלות ממנו יותר מעמיתיהן הגברים. אי-ביטחון זה מתחבר לצורך באגירת ימי חופשה למקרה חירום משפחתי. בעולם העבודה קל להצביע על פערים בין הצהרות השוויון ובין התממשותו בחיי היומיום. אך פערים אלה נמצאים, גלויים או סמויים, בכל תחומי החיים של נשים. וזה, על רגל אחת, הסיפור המתפרש על פני כ-500 עמודיו המאלפים של דו"ח שדולת הנשים: נשים בישראל 2006 – בין תיאוריה למציאות, שהופיע לא מכבר.

הדו"ח הוא המסר

שתי בשורות כרוכות יחד בספר הזה, האחת טובה והשנייה רעה. הטובה היא הספר עצמו, המעוצב כחוברת לימוד, גדושת נתונים, ניתוחים, פרשנויות והמלצות. ועדת היגוי מגוונת ו-29 כותבות (בהן כותב אחד), שכולן מומחיות בתחומן, וחלקן פעילות בארגונים לזכויות האדם ובקבוצות פמיניסטיות, חברו להפקת המסמך החשוב הזה. מאמריהן, המסתמכים על מאות מקורות תיעודיים וסטטיסטיים, מחקריים ומשפטיים, מכסים מגוון רחב של נושאים בעלי זיקה למצב הנשים: בריאות, משפחה, פוריות, בריאות, תעסוקה, כלכלה, ספורט, ייצוג בפוליטיקה, בתקשורת ובצבא. מקום נרחב יוחד לזכות האשה על גופה ולגורמים המתנכלים לזכות זו: הפוליטיקה של הפוריות, הטרדה מינית, אלימות נגד נשים ותעשיית המין. התוצאה היא דו"ח מרשים ויוצא דופן בהיקפו, שנותן ביטוי לנקודות מבט פמיניסטיות ביקורתיות ובלתי מצטדקות, באופן שלא אפיין עד כה את הפרסומים המרכזיים של שדולת הנשים.

הבשורה הרעה (שבניגוד לקודמתה אינה חדשה) היא, שהדימוי שהיינו רוצות לאמץ לעצמנו כנשים מודרניות, עצמאיות מבחינה כלכלית וחופשיות להחליט כל החלטה הנוגעת לגופנו ולעצמיותנו, אינו תואם את הדיוקן הקיבוצי המשורטט בדו"ח השדולה. מכל תחום שמסוקר בו משתמעת ההכרה הכואבת כי נשים ממשיכות למלא את תפקידיהן המסורתיים בחברה הפטריארכלית, ואף משתפות פעולה עם הכוחות הפועלים לרעתן. הזכות לשוויון שבחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, שהוגדרה בבג"ץ כ"עיקרון-אֵם" עדיין מתקשה לעבור משלב הפיתוח לשלב היישום המלא.

כותרת המשנה של הדו"ח – בין תיאוריה למציאות – מבטאת את שאיפתה של טל תמיר, עורכת הדו"ח והכותבת הראשית, לחשוף את מנגנוני האפליה הסמויים מתוך בחינת היחס בין הרטוריקה השוויונית שאנחנו משננים ובין אופני הביטוי שלה במציאות. החברה הישראלית מתקיימת ב"אקלים חברתי" המושפע משלושה גורמים פטריארכליים חזקים ומבוססים: דת, צבא ומשפחה. בשל הקדימות הלאומית לנושאי צבא וביטחון בהוויה הישראלית היהודית נמדדת תרומת הנשים לחברה בתפקודן כאימהות וכמחנכות. כדי למלא היטב אחר הציפיות מהן ממשיכות הנשים לשמר את המבנים החברתיים המקובלים ובכך, מה מעציב להיווכח שוב, מסייעות בשכפול האתוס הלאומי המותיר אותנו לדורותינו, ולמרות יתרוננו המספרי, כמיעוט מוחלש. מצב זה מאפשר לרשויות המדינה ללקות ב"עיוורון מגדרי" – מושג מפתח שתמיר מציעה לחשיפת מנגנוני האפליה – ביחס לצורכיהן של נשים, ולעתים אף "לשכוח" קבוצות שלמות באוכלוסיית הנשים בתהליכים של קבלת ההחלטות. אחת הדוגמאות הבולטות לעיוורון זה, הוא העדרה של סטטיסטיקה מסודרת, הכוללת גם פילוח סטטיסטי בנוגע לנשים עניות, על פי מוצא אתני, דת, גיל ומצב משפחתי. הפילוח הסטטיסטי חיוני לשם השוואת נתונים והצגת פערים, והוא היה מאפשר את איתורן של קבוצות שקופות מבחינה ציבורית. כך חוזרת בעיית העוני של נשים ונקשרת כמעט בכל מאגרי הנתונים לנשים חד-הוריות, בלי שנעשה מאמץ רציני לברר את שאר חלקי התמונה. וכך מוצגות מהגרות מחבר העמים בלוחות הסטטיסטיקה בהקשר השלילי של אלימות וזנות ולעולם לא בהקשרים חיוביים כגון, חלקן בזירת התרבות או באוכלוסייה בעלת ההשכלה הגבוהה. פילוח סטטיסטי ממוקד היה עשוי לגלות את שיעורה של התופעה הבלתי נסבלת של אנאלפבתיות בקרב נשים ערביות ובמיוחד בקרב הבדואיות, ולאפשר תכנון כלכלי-חברתי נכון לפתרון הבעיה.

השינוי הדרמטי ביותר בתחום ההשכלה מתחולל באוניברסיטאות. כמעט 60% מכלל מקבלי התואר הראשון הן נשים, המהוות גם יותר ממחצית ממקבלי התואר השלישי. מרביתן מרכיבות את בסיס הפירמידה האקדמית, בשעה שהקצה העליון שלה נותר כשמורה גברית ובלתי שוויונית, הן מבחינת הקידום המקצועי והן מבחינת גובה השכר. תקרת הזכוכית האקדמית בישראל נסדקת לאט מדי ובקושי רב מדי, ועל כך מעיד הפרופיל הקבוצתי האשכנזי, האמיד מהבית, של הפרופסוריות מן המניין. ניהול קריירה בצד משפחה מחייב תמיכה כלכלית ומשפחתית יציבה ולאורך שנים.

הפוליטיקה של הרחם ממשיכה לעבוד

למעמדה המרכזי של המשפחה בחיי האשה בישראל ניתן ביטוי מוחשי בתחומים רבים, החל בחקיקת העבודה המגינה על נשים הרות ועל אימהות מתחילות מפני פיטורים, עבור בהכללת טיפולי הפוריות בסל הבריאות, וכלה במספרן הרב של הקליניקות לפריון ובהשקעות בפיתוח טכנולוגיות רבייה מתקדמות. ואולם לזכות האשה על גופה בנושא הפריון אין הגנה מפורשת. רק בשנת 2005 הוכנסו הגלולות נגד הריון לסל הבריאות, ואף זאת רק לנערות עד גיל 20. הפסקת הריון איננה כלולה בסל הבריאות, אלא במקרים שלאשה אין שליטה עליהם, כגון גילה המתקדם, מחלתה, פגמים בעובר, גילוי עריות או אונס. החקיקה לא הסדירה את זכויות הפרט לתכנון המשפחה. לעומת זאת הוכרו בבתי המשפט הזכות לפריון והזכות להורוּת כזכויות יסוד טבעיות ואנושיות של הפרט לפריון ולהורות. וזאת כל עוד הזכות למימוש "הייעוד המקודש", כפי שאדריאן ריץ’ קוראת לאימהוּת, אינה מתנגשת ביעד האסטרטגי האחר של ישראל, והוא ההגנה על הרוב היהודי. בשם היעד הדמוגרפי, ובלי לקרוא לו בשמו, שוללת המדינה את הזכות לאימהוּת ממהגרות העבודה. נוהל עובדת זרה בהריון שהתקבל ב-2004 במינהל האוכלוסין במשרד הפנים, קובע, שעובדת זרה שהרתה מאבדת באורח מיידי את רישיון העבודה שלה בישראל. היא רשאית לקבל אישור שהייה בארץ עד לשלושה חודשים לאחר לידת תינוקה, ואז עליה לעזוב עמו את הארץ או להיפרד ממנו ולשלוח אותו לארצה. נוהל זה, המפר את החוק הישראלי שאוסר על פיטורים בשל היריון או לידה, מתכחש גם לאמנות בינלאומיות האוסרות על אפליית נשים בשל לידה והורות, ופוגע בזכויות האדם של העובדות. חמישה ארגונים חברתיים, ובכללן נעמת, עתרו לבג"ץ בעניין זה. באפריל השנה הטיל בית הדין על המדינה לנמק בתוך 90 ימים, מדוע היא מחייבת עובדות זרות לעזוב את ישראל עקב לידת ילדן ולא מאפשרת להן להשלים את שנות העבודה שלשמה באו לישראל. אני מציינת את השתתפותה של נעמת בעתירה כדי להבליט את שתיקתם של ארגוני הנשים האחרים, לרבות שדולת הנשים, לנוכח שלילת זכויות האדם הבסיסיות של מהגרות העבודה. הנה, גם בעניין זה מוכיחות הנשים שהסולידריות השבטית-הלאומית גוברת על הסולידריות המעמדית, שהיתה יכולה לאחד אותן במאבקן לשוויון ממשי. תשובת המדינה צפויה להימסר בסוף יולי הקרוב.

עומק העוני – רוחב המגדר

בשנים 2004 עד 2006 גדל שיעור הנשים העניות בלמעלה מעשרים אלף נשים. העוני מעמיק והעניות נעשות עניות יותר. "מגדר שקוף" מכנות כותבות הפרק הכלכלי-חברתי בדוח את הנשים העניות, ומתכוונות בכך למחסור בנתונים סטטיסטיים שוטפים בנוגע למגדר ועוני. מרבית הנתונים שמאמרן מתבסס עליהם לוקטו מפרסומים של ארגונים חברתיים ולא ממוסדות ממלכתיים. עובדה זו מלמדת, לטענת מחברות הדוח, על הדרת נושא זה מן הדיון הציבורי הרשמי. ואולי נוח לממסד לדחוק את הנושא לשוליים מפני שעל פי הניתוח המוצע בדוח, העמקת העוני בקרב נשים היא פרי המדיניות הממשלתית שקיצצה בקצבאות ובהקף המשרות הציבוריות והפריטה תוכניות תעסוקה כגון, תוכנית ויסקונסין. המחברות ממליצות לאמץ ראייה מגדרית שיטתית של המדיניות הכלכלית שתחייב הצגת נתונים ופילוח סטטיסטי מגדריים, מפני שבלעדיהם נדון כל תכנון כלכלי-חברתי להתעלם מקבוצות מוחלשות ונטולות קול בחברה.

וכך מפרק לפרק ומנושא לנושא מתברר והולך שנשים, גם בתחומים בהם הן מהוות רוב, כגון אמצעי התקשורת, נשארות כמיעוט בתפקידי הניהול וקבלת ההחלטות ואינן משפיעות על דימוייה הסטריאוטיפי של האשה ועל מעמדה האזרחי המשני המוכתב, למעשה, על ידי גברים ונגזר על פי צרכיהם.

ייאמר לזכותו של הדוח שאין הוא פוסח על התנועות הפמיניסטיות הרדיקליות שפעילותן, ובמיוחד בנושאי שלום וזכויות ה"אחרים" שאינם משתייכים לקבוצת ההגמוניה, מתרחשת בשולי השיח הציבורי ומודרת ממנו, בדרך כלל. מנגד, בולט היעדרן של מהגרות העבודה מן הדוח כקבוצה מובחנת באוכלוסיית הנשים בארץ. אמנם נכתב עליהן מעט בהקשר של אימהוּת, בריאות וניצול מיני, אך בחלוף למעלה מחמש-עשרה שנים מאז הגיעו ראשונות עובדות הסיעוד והחקלאות, בהזמנת המדינה, לעבוד למען כלכלתנו ורווחתנו, היה מצופה מדוח פמיניסטי מקיף מסוגו של דוח השדולה לתת ביטוי ראוי לנוכחותן בארץ ולספק נתונים על היבטים שונים בחייהן שאינם נמסרים מכל מקור אחר.

הטיפול בסימפטומים אינו מרפא

שדולת הנשים שעילת קיומה היא פעילות לשינוי חברתי, מייצגת את הקו הליברלי בפמיניזם החותר להשיג שוויון לנשים במציאות הנוכחת באמצעות תיקונים ורפורמות. ואולם תרומתן האיכותית של נשים לכלכלה ולחברה אינה מתוגמלת כראוי, וכבר הצטברו ראיות מספיקות לאישוש הטענה שהגישה הליברלית לא הצליחה לשנות את פרדיגמת החיים. פרדיגמה זו זקוקה לניעור ולטלטול באמצעות תוכנית פוליטית ברורה ורדיקלית. אפשר לפרש את רוח הדוח כמין הודאה בקוצר ידה של השדולה לחולל שנוי חברתי על פי דרכה. גם החוקים המתקדמים המזוהים עם השדולה כגון, החוק למניעת הטרדה מינית, בג"ץ אליס מילר והתיקון לחוק שרות הביטחון או, בג"ץ הדירקטוריונים וההעדפה המתקנת לא שינו את התשתית החברתית המאפשרת פגיעה בנשים ואפלייתן. לכל היותר אפשרו חוקים אלה לנשים, המשתייכות ממילא לאליטות החברתיות, לקבל כרטיסי כניסה בודדים למועדוני הגברים. מרבית הנשים אינן נהנות מפירות החקיקה הליברלית שיזמה השדולה. מיזם נוסף שלה שהתקבל בחקיקה – הקמת נציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה – תקוע, והנציבות שהיתה צפויה לקום עד סוף 2006 טרם הוקמה.

מעמד הנשים הוא מעמד מפולג, שבו עצמו מתקיימים פערים מעמדיים ועדתיים שאינם מאפשרים לו להתארגן סביב סדר יום משותף. ללא התארגנות כזו אין סיכוי לשנות את האקלים החברתי המאפשר פערים כה גדולים בין התיאוריה (השוויונית) למציאות. לכן תמוהה בעיני ההמלצה המרכזית החותמת את הדוח והיא, הקמת משרד לענייני נשים ומינוי שרה לעמוד בראשו, בטענה שמשרד כזה יקדם את עניין הנשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות וימנע עיוורון מגדרי הגורם להתעלמות מהן. הייתי מצפה משדולת הנשים לצאת בקריאה, אם לא למאבק של ממש, לייצוג שוויוני של נשים בממשלה ובכל משרדיה, ולא להסתפק במיניסטריון אשר בו יתגלם מעמד האשה כבעיה של מיעוט. מה שטוב לממשלה החדשה בצרפת (7 שרות מבין 15 שרים) הוא טוב גם לישראל, ולא צריך להסתפק בפחות מזה.

Share on Facebook