בסוף השבוע ביקר בישראל פרופ’ גורדון לייפר החוקר את הפיכת האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה לתאגידים כלכליים ובדרך להפיכתם לתאגידים הם שוכחים שפעם היו מוסדות להשכלה גבוהה. פרופ’ לייפר מאוניברסיטת אורגון שבארצות הברית, חוקר ידוע בתחום יחסי עבודה, איננו רק משקיף מן הצד. לייפר איננו יושב ורושם בצער את רשימותיו. מספרים כי במשך שבע השנים בהן כיהן כיו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת ייל היוקרתית, הוא עמד בראש חמש שביתות שהקיפו גם את העובדים המינהליים ואת הסטודנטים. הפרופסור הצעיר גם עזר רבות לארגון עובדי ענף הבנייה בעיר לאס וגאס ובאחרונה הוא יצא לחצי שנת שבתון… כדי לתת כתף להקמת ועדי עובדים בענף המלונאות בהוואי.
לייפר נפגש עם אנשי המכללה החברתית-כלכלית כדי להסביר מדוע האוניברסיטאות בישראל צועדות כל הדרך לעבר הדגם האמריקאי ומדוע הדגם האמריקאי הוא ההיפך ממה שאוניברסיטה אמורה להיות. הרצאתו הארוכה של לייפר רק המחישה עד כמה חשובה היתה השביתה האחרונה במוסדות להשכלה גבוהה בישראל ועד כמה "ועדת שוחט", הדנה בעתידם של המוסדות להשכלה גבוהה, היא לא יותר מגושפנקא רשמית לקביעה השלטונית שהאוניברסיטאות יהיו לתאגידים כלכליים לכל דבר. גם בארה"ב הדרך לעבר הפיכת האוניברסיטאות הציבוריות לתאגידים החלה עם המחנק התקציבי. באיטיות ובהתמדה, החל ממשל רייגן בשנות ה-80 של המאה שעברה, להזרים פחות ופחות כספים ציבוריים לאוניברסיטאות, חרף העובדה שהדרישה להשכלה גבוהה גברה. "הסטודנטים היו ללקוחות, האוניברסיטה לתאגיד העובד על בסיס רווח והפסד והמרצים למקורות מימון", תימצת לייפר את עיקר השינויים. לדבריו, "זהו הניאו-ליברליזם בהשכלה הגבוהה: אין עבודה מאורגנת, אין מחקר מדעי בסיסי שאינו קשור לחברות עסקיות ויש סגירת חוגים ש’אינם רווחיים’". עד להפיכת האוניברסיטה לתאגיד, סברו בארה"ב כי המוסדות להשכלה גבוהה היו מחוץ לשוק, שהם אמורים היו לשרת את כלל האוכלוסייה ופירות המחקר היו רכוש ציבורי ולאו דווקא פרטי. ועוד: עיקרון החופש האקדמי היה מקודש. "עתה כל המושגים האלה תחת התקפה ובאוניברסיטאות רבות הם נעלמו הלכה למעשה", הדגיש לייפר. עוד אמר "אילו ג’ונס סאלק שהמציא את החיסון נגד שיתוק ילדים הידוע בשם תרכיב סאלק היה פעול כעת באוניברסיטה, התרכיב היה נרשם על שם התאגיד הקשור במחקר (כי כמעט ולא נותר מחקר שאינו ממומן על ידי תאגידים גדולים), וכמובן כל ילד שהיה מקבל את התרכיב היה משלם תמורתו. היה משלם – במידה ולהוריו היה כסף. אבל סאלק גילה את התרכיב במעבדה אוניברסיטאית והתרכיב הפך במהרה לנחלת הכלל. ממציא החיסון שהציל מיליוני ילדים ממחלה וממוות לא קיבל גרוש מהמצאתו".
לייפר גם סבור שהפיכת האוניברסיטה לתאגיד מתאפשרת על ידי צמצום מתמיד של מרצים מן המניין וגיוס "מורים מן החוץ", שזהו לדבריו "כוח עבודה זול וגמיש, ללא קביעות, ללא ביטחון תעסוקתי והמוכן ללמד שעות רבות מדי תמורת שכר נמוך מדי". מעבר עיקר נטל ההוראה והמחקר מן המרצים אל "כוח העבודה הזול של המורים מן החוץ" יש לו גם השלכות הרסניות לגבי רמת ההוראה והמחקר. "מי שרץ מכתה לכתה על מנת להרוויח דולר נוסף כדי לשלם את המשכנתא, איננו מתפנה למחקר רציני ואין לו את הכוחות כדי לשפר את רמת ההוראה שלו". לדבריו, חוקרים צעירים אלה, ללא מעמד באוניברסיטאות, היו לכוח עבודה זול במעבדות באוניברסיטאות המשרתות את התאגידים הגדולים המממנים את המחקרים השונים. "אם אני מנכ"ל של תאגיד גדול המייצר תרופות, מדוע אני צריך להקים מעבדה גדולה ויקרה ולהחזיק צוות של חוקרים בעלי שם, אם בחצי מן הסכום אני יכול להעסיק מעבדה אוניברסיטאית על צוותה באמצעות תרומה כביכול?" שאל לייפר את המתכנסים.
אפרים
כל הכבוד על רשימותיך, שמביאות לנו כל פעם סיפור אחר מהמאבק חובק העולם שלנו. בעת שבה כולם, גם כאן באתר, משלמים מס שפתיים לנושא החברתי – כלכלי כחלק מהדיון המדיני/ פוליטי/ בטחוני (היותר מעניין, יש לציין), אתה מתעקש להתעסק בנושא האפור של איגודים מקצועיים, זעכויות עובדים וארועים מעמדיים.
כאמור, תמשיך כך
בהקשר של מעורבות תאגידים באקדמיה המצב בישראל לא פחות גרוע מאשר בארה"ב. בישראל תאגידים מעורבים במבנה תכנית הלימודים ובעצם רואים בה תכנית הכשרה עם הופעה של כנסיית השכל פעם השנה.
הדוגמא העלובה ביותר היא נשיאנו הרם והנערץ שמקשקש על ננו-טכנולוגיה בעוד הוא בעצם מדבר על שיתוף פעולה הדוק בין אקדמיה לתעשיות בטחוניות וספקולנטים שונים ומשונים. מספיק לקרוא את הפרוטוקול המגוכח הזה
— קישור —
ולראות עם מי יש לנו עסק ולאן הולכים [חלק מ]כספי המיסים.
האוניברסיטאות בארץ אף פעם לא היו אוטונומיות מהשיטה הפוליטית והכלכלית, אלא תמיד היוו חלק ממנגנון השליטה של המדינה ושל האליטות הכלכליות. מידע שיושם למטרות צבאיות במכוני המחקר הטכנולוגים, ועד תעמולה פוליטית במסווה של "מחקר היסטורי".
האוניברסיטאות בארץ גם מעולם לא שימשו כגורם של מוביליות מעמדית, למרות היותן ממשלתיות ולכן ‘ציבוריות’. אפליה על רקע אתני ומגדרי באוניברסיטאות הן חלק מההווי היום-יומי, בלי קשר להפרטות למיניהן. שלא לדבר על הדיכוי (הסמלי לרוב, אך גם המאוד קונקרטי לעתים) של פעילות פוליטית וחברתית החורגת מן הקונצנזוס במסדרונות הקמפוס.
כמו כן, הבדלים משמעותיים של שכר ותנאים בין פרופסורים בעלי קביעות לבין מתרגלים זוטרים ש"טוחנים" עשרות שעות שבועיות, הם גם לא תופעה שהביאה ההוויה התאגידית.
אנחנו אולי מתנגדים להפרטות ולניאו-ליברליזם, וטוב שכך, אבל אל לנו לעשות אידיאליזציה של המצב הקודם.
תהליך דומה מתרחש גם במוסדות התרבות בארץ. בעקבות קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב, ויצירהת מצב של מחנק תקציבי קבוע, יש ירידה מורגשת ברמה האמנותית. המוסדות מחוייבים לעשות חלטורות רייטינג נמוכות כדי לשרוד איכשהו, וגם האמנים עצמם מתרוצצים בין עבודות משניות במקום לשקוד על עבודה עצמית וטיפוח הרמה האישית, פשוט כדי לגמור את החודש בשכר שהוא מעל למינימום. הכוכבים המצטיינים באמת פשוט עוזבים את הארץ. ומה שעצוב שהמגזר הזה הוא כל-כך קטן, שאפשר לפתור את בעיותיו התקציביות בסכומים זניחים מבחינת תקציב המדינה- כמה עשרות מיליונים.
לד.ר.,
הכוונה לא הייתה להאדיר את המצב הקודם, אלא להצביע על התופעה המטרידה באמת של דוקטורים צעירים שהופכים להיות מרצים מן החוץ באופן קבוע וזאת לאחר שעברו את המסלול המתיש של תרגול משך שנים. כלומר, אחרי כל כך הרבה שנים של מאמץ האוניברסיטה לא מטפחת אותם ולמעשה מנצלת אותם כמו היו עובדי קבלן, שזו תופעה מצערת נוספת.
אפשר לומר שאל האפליה על רקע אתני ומגדרי נוספה אפליה מסוג חדש.
לאפרים – תודה על המאמר
מהרגע, בו רוסק מאבק-הסטודנטים האחרון – אבדה כל תקווה.
מאבק הסטודנטים האחרון היה יכול להוות את אבן הפינה בהתקוממות נגד ראיית העולם האמריקאית. המאבק בתור מאבק הצליח, אך בתור חלק ממערכה כוללת לעת עתה הוא נכשל. נראה אם מישהו ירים את הכפפה.
מאבק הסטודנטים, נכשל כישלון חרוץ.
בצהרי יום ד’ ה-2 לחדש מאי, באיזור ככר אנטין בת"א, רקדו כולם – ימניים ושמאלנים, חילונים ודתיים, יהודים וערבים – עם דגלים אדומים, נשמעו קריאות מהפכניות לוהטות ולשעה קלה נדמה היה, כי אכן, הנה-הנה מהפיכה באה. אפילו כבשו שני אוטובוסים.
ואולם….עקב העובדה, שבקרבנו נמצאו די-והותר בוגדים – אנשי "הצבא הלבן" – מזה וחששם המפוחד, של מרבית המנהיגים היותר רדיקליים, לשבור את המסגרות ולהקים – משחתמו הבוגדים על הסכם-הכניעה – התאחדות אחרת, חילופית, מזה – ובתווך, כמובן, עובדת היות מרבית הסטודנטים "ראש קטן", שרק רצו להפגין קצת ואז לחזור וללמוד ולעשות לביתם – כשל המאבק. והוא כשל בצורה כה מוחלטת וכה נוראה ואיומה, עד שאין לצפות, שאי-פעם, בעשר השנים הקרובות לפחות, יצליח להינצת שוב. שהרי, נניח, אפילו, שבשנה הבאה ש?ו?ב יבקשו, מנהיגי-הסטודנטים, לפתוח במאבק – מי יבוא איתם?? מי יצטרף?? מה זה, כל שנה נשבות חדש~חדשיים, נפסיד חומר וזמן, סתם על-מנת להתקפל? מי יאות לכך??
ללא-ספק, המכה הנוראה ביותר, בכל הסיפור הזה, היתה תסמונת הראש הקטן. כל אותם סטודנטים, שפשוט ישבו בבית ולא באו להפגין. כל אותם סטודנטים, שהעדיפו להתמקד בעבודה ולא בפעילות. כל אותם סטודנטים, שאמנם כתבו לפורומים השונים, אולם רק על-מנת לשאול, "יש מחר לימודים??? מישהו יודע???" במקום לקחת יזמה ולארגן הפגנה, בקמפוס הקרוב למקום-מגוריהם. כל אותם סטודנטים, שלא הבינו כלל את המאבק. ולכל אלה, כמובן, הצטרפו גם גורמים הרסניים שונים, מעוייני-המאבק במוצהר ועד לתומכיו, מתוך רצונם לקדם-עצמם ולרמוס אחרים. כי כל הרעות החולות האיומות האלה, נכחו במאבק – וכך מתה התקווה, למהפיכה סוציאליסטית בישראל, אי-פעם בעתיד הנראה לעין. וכעת, לחושך המאורעות בשטחים – הדיכוי הקפיטליסטי, קיבל – באופן סופני ומוחלט – קארד בלאנש.
אוניברסיטת תל אביב מנוהלת כיום כאילו שהיא הייתה חברה עסקית. הרקטור ממונה והוא חושב שהוא יו"ר חברה עסקית. התוצאה היא שהנהלת האוניברסיטה רוצה פופולריות, ולכן הרקטור העיף מהבמה את הסטודנט המצטיין למשפטים, שקרא לקבל סטודנטים פלסטינים:
— קישור —
שאונית"א היא שמאלנית…
אם זוהי שמאלנות – מהי ימניות??
ברררר.