להחלטה שלי להתייחס למצעד הגאווה דווקא השבוע ולא בשבוע שעבר היתה משמעות ערכית. הרגשתי צורך לעסוק אז בהפיכה ברצועת עזה, בסיבלות התושבים שם, ובכורח להזעיק את דעת הקהל שלנו לפעולה הומניטארית דחופה למענם. כמובן שלא רק ההיבט ההומניטארי עמד לנגד עיני. ההתגייסות הפוליטית של הממסד הישראלי למען אבן-מאזן וההתעלמות המוחלטת, המתנשאת, מרחשי לבם של הפלסטינים נראתה מסוכנת וקיצרת ראות. הרושם הזה התחזק מאוד אחרי הנאום השגרתי של אהוד אולמרט בשני בערב בוועידת הפסגה בשארם אל-שיח’. למרבה הצער עדיין נדמה לו שהוא יכול להחליט על צעדים הנוגעים לעם הפלסטיני מבלי להיוועץ בנציגיו הנבחרים, ותחת זאת להחליט יחד עם וואשינגטון מי הם השותפים בצד השני. אבל יש לנו זמן לעכל את המסרים הלעוסים של ראש הממשלה שלא היה בהם שום חדש. כיוון שהמזימה האמריקאית-ישראלית להפריד בין הגדה לבין הרצועה ולהפוך מיליון וחצי בני אדם בעזה למצורעים של הקהילה הבינלאומית תעמוד בראש סדר יומנו במהלך כל השנה, הגיע הזמן לחזור בצורה מסודרת ומפורטת למצעד ולהשלכותיו הרחבות יותר.
מוטב לנו איפא להדגיש את חובו של כל הציבור הדמוקרטי בעירנו (ואולי לא רק בעירנו) למארגני הצעדה ולמשתתפיה. אלפי האמיצות והאמיצים הביאו אור לעיר הקודרת והריאקציונרית הזאת, ולימדו לא רק את החרדים ואת הכהניסטים, אלא גם את הציבור החילוני הדומם, שניתן להילחם על הזכויות ולגייס לזה משאבים רבים ותעצומות נפש בלתי נידלות. זה היה שיעור מאלף לא רק לאחרים, אלא גם לי. תמכתי, כמובן, בצעדה כפי שעשיתי כאן גם בשנה שעברה, אבל גם חשתי רגשות מעורבים וקשה לומר שהפרויקט הלהיב אותי במיוחד. ירושלים היא עיר שונה מאחרות, ויש להיות מודעים וקשובים לתחושות ולרגישויות של כל הציבורים המאכלסים אותה. ההחלטה האישית שלי להיות בעד הגאים איננה נובעת ממניעים חשוכים של גזענות אנטי חרדית. לכן שמחתי שבהנחיית הרבנים הליטאים צומצמו מאוד הפגנות הנגד והופחתה בהתאם גם רמת האלימות ברחובות. הפעילים העיקריים נגד הצעדה, שהפכה בהדרגה להפגנת מחאה למען הדמוקרטיה ונגד הגבלת חופש ביטוי, היו הכהניסטים. לדידם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר היו המפגינים חוד החנית של השמאל החילוני נגד הימין הפאשיסטי והאלים. למרבה האירוניה, דווקא הם הפכו אותה לכזאת. הם תיעלו לא רק את השמאל הלא-גדול בעיר, אלא גם את רוב הציבור הליבראלי-חילוני לתמיכה רבה במפגינים וכולנו חגגנו את הצלחתם של הגאים.
לא שיניתי את דיעותי בגלל הכהניסטים. אמשיך לתמוך בדרישות רבות של הציבור החרדי, כולל חסימת רחובות מסוימים בשבת ותקציבים למוסדות החינוך שלהם. לא רק הדו קיום עם הערבים תושבי העיר חשוב לי, אלא גם הדו קיום עם החרדים. אם מארגני הצעדה היו מחליטים לצעוד דרך השכונות הדתיות מצפון לרחוב יפו, הייתי מתייצב בעצמי להפגנת הנגד. אבל הכהניסטים הם מוקצים מחמת מיאוס. ההתנגדות להם איננה בגלל החרדיות שלהם, אלא בשל הפאשיזם הגזעני הגלוי והלוחמני שהם מחצינים. גם גילויי השנאה שלהם כלפי ההומואים והלסביות היו דוחים. הניסיון להפוך את ירושלים לטהרן לאומנית פשוט לא יצלח.
ראיתי רבים ממשתתפי הצעדה בדרכם למכוניות שלהם בשכונת רחביה ובגבעת רם. הם נראו שמחים, וגם חביבים ושוחרי טוב. לא הבחנתי אפילו בשמץ של לעג למפסידים או שנאה כלפי מישהו. למען האמת, הם נראו לי קצת זרים, נורא תל-אביבים ולעתים תכופות יש לי יותר שפה משותפת עם בני עירי, כולל ליכודניקים אוהדי בית"ר וחרדים, מאשר עם האורחים לשעה קלה שהגיעו אלינו מהשפלה וחזרו לחיות בתל-אביב. אבל הגאים הבקיעו שער לצד הנכון, ואת זה יהיה קשה מאוד לשכוח. לא ייתכן שצעדות פאשיסטיות למען התנחלויות הן דבר מקובל בעיר, למרות העובדה שהן פוגעות מאוד ברגשותינו, ואילו צעדה שמחה ואנושית מאוד של אנשים המאמינים בדרכם, היא פסולה. לכן זו היתה צעדה אנטי פאשיסטית ולא אנטי דתית, וכך היא תחרת לזמן ארוך בתולדות העיר.
הצועדים לא רצו לנשל אף אחד, לא לגרש עם שלם מעל אדמתו, לא להקים מחסומים ולא להרוס בתים. אין להם יומרה להקים גדרות אפרטהייד וגם לא לקבוע כיצד ינהל העם הפלסטיני השכן את חייו. הם חגגו את אורח חייהם, וזו זכותם המלאה. הם פרצו לכולנו נתיב בחומת הבערות והפאשיזם שמאיימת על עירנו, ובזכותם יוכלו חילונים ודתיים מהמחנה הדמוקרטי לעמוד על נפשם ולהגן על זכויותיהם. לא צריך להיות שמאלנים כדי להעריך את ההישג הענקי הזה; גם סתם דמוקרטים מן השורה יכולים להתברך בו.
ההסתייגויות הרעיוניות נובעות בעיקר מהפן הסוציאליסטי בהשקפת עולמנו. הליברליזם שלנו נובע מהסוציאליזם ואף כפוף אליו. אם הליברליזם מחייב תמיכה בכלכלת שוק חופשי, אז אנחנו תומכים במגבלות רבות עליו ואף בהכפפתו לצרכי החברה. מזה נובעת התמיכה בחקיקה שתחייב כל מעביד לאפשר לעובדים להקים ועד מייצג, ולשאת ולתת עם הוועד הזה, וגם במיסוי הוגן על הון, בשכר מינימום גבוה, בהרחבת השירותים החברתיים ובחתירה לשלום עם נכונות לשלם את מחירו המלא, כדי שניתן יהיה לממן את כל השינויים האלה.
בנושא הצעדה, כמו בנושאים ליברליים אחרים, נוצר פער ערכים ופער תודעתי גדול בין יוזמי הצעדה ומשתתפיה לבין רבים בציבור הרחב, בעיקר הערבי והמזרחי, שהסתייג מהמארגנים מסיבות דתיות, חברתיות ושבטיות. זוהי טרגדיה בעיני, שממנה נובעת חולשת השמאל הישראלי גם בנושאים אחרים. רבים מהמתנגדים הפסיביים של הצעדה ראו בה לצערי גם מאבק של העשירים נגד העניים. ישראלים מסורתיים רבים מהעשירונים התחתונים רואים בגאים המוחצנים את האויבים המעמדיים שלהם, וזוכרים היטב שכוחות רעננים ופעילים כאלה לא תמכו בשום מאבק פומבי נגד העוני, או לפחות לא בלטו בו די הצורך. הם רואים בצעדה מעין לוקסוס, שעשוע של אנשים אמידים הפתוחים לעולם הגדול ואדישים לגמרי למצוקתם של תושבי הכפרים הערבים, עיירות הפיתוח ושכונות העוני המזרחיות. לעתים קרובות מאוד הם טועים באיפיון הזה, אבל לא ניתן להכחיש את עובדת קיומו ואת הנזק הגדול שהוא גורם לכל הפעילות הדמוקרטית במדינה, כולל המאבק בכיבוש. במלחמה הגדולה על נפשם של האנשים האלה, שיש להם אינטרס ברור גם בשלום וגם בשוויון כלכלי וחברתי, אנחנו מפסידים.
הבורגנים הישראלים, וגם הצעירים יותר שטרם התבססו מבחינה כלכלית, תירגמו בשני העשורים האחרונים את הוויית חייהם לאידיאולוגיה. כך שובש לחלוטין המושג "שמאל". ניאו-ליברלים מובהקים, התומכים בתאצ’ריזם הקניבלי, נתפסים כשמאל בגין תמיכתם בעקרונות דמוקרטים ובשל התנגדותם לכיבוש. רבים מהם חוזרים לתמוך במרכז הלאומני בשעות חרום שדווקא בהן דרושה עמידתם העקבית והתקיפה נגד הממסד. לעתים הם אינם מסוגלים להכיר בגזענות שלהם עצמם ולכן אין שום סיכוי שיתמודדו איתה בהצלחה. מי שהיה מסוגל להעדיף את אהוד ברק על עמיר פרץ עוד לפני קיץ 2006, עשה הכרעה עדתית-מעמדית מובהקת לכיוון השמרני. עוד יותר חרותה בזיכרון הקולקטיבי של הציבור המזרחי הפגנת התמיכה ההמונית של הציבור הליברלי באהוד ברק אחרי ניצחונו בשנת 1999. עשרות אלפים ניצבו בכיכר רבין ושאגו במלוא גרונם: "רק לא ש"ס". בכך סיכלו את הסיכוי להקמת ברית עם הציבור המזרחי, והבליטו את העדיפות שהם נותנים לגורמים המעמדיים והעדתיים על המכנה המשותף הפוליטי. ברק הרחיב את ההחרמה המעמדית-אתנית הזאת גם לציבור הערבי ובכך חתם את גורלה של העבודה כחלופה דמוקרטית לליכוד לזמן ארוך מאוד.
מארגני מצעד הגאווה לא יצרו את הסיטואציה הפוליטית הזאת, והם אינם אשמים בהשלכותיה הממאירות. אבל האבק הרעיל של הקרע בין הציבור הנאור לבין המוני המזרחים והערבים הגיע גם לבית הפתוח, והפך אותו, אולי, לקצת פחות פתוח. העתיד של כל המאבקים הדמוקרטיים במדינה תלוי לחלוטין בהפנמת הדילמה הזאת אצל השמאל כולו. אם לא נזדהה עם החברה ולא נפנה אל הציבורים שמנוכרים אלינו, תגבר ידם של הכהניסטים על אף ההצלחה המזהירה של צעדת הגאווה.
מר חיים ברעם, ברשומתו זו, מציע לנו זן שמאלנות חדש ומיוחד: לא עוד שמאלנות חובקת כל, עם אידיאולוגיה מתקדמת ונאורה, הנותנת מענה הולם לכל הבעיות כולן – כי אם מעין "ניאו-שמאלנות", רדוקציונית במובהק. היות הציבור החרדי, סקסיסטי והומופובי כתוצאה מעצם-אמונתו (כי ההומופוביה, כידוע, קיימת כבר בתנ"ך…), חמקה, מן-הסתם, מעיניו של ברעם. רק הכהניסטים, חפצים להפוך את ירושלים – לטהראן?? רק הם?!
עם כל הכבוד (ובדרך-כלל, דווקא, רחשתי כבוד רב מאד, למר חיים ברעם – משום-כך אני מאוכזב, כעת, כה-קשות), הרי לא ניתן, בשום-פנים-ואופן, להתעלם מן העובדה, ש*ה*מפלגה *ה*הומופובית ביותר, בכנסת ישראל, היא ש"ס. ו*זאת* היתה הסיבה, לקריאות "רק לא ש"ס" – שגם אני שותף מלא להן – זאת, לא איזושהי "גזענות" מדומיינת, אשר לא היתה ולא נבראה.
מר ברעם שכח, כמובן – או שמא, העדיף לשכוח – ששמאלנות איננה רק חד-נושאית ואף איננה דו-נושאית. להציב הכל, אך ורק על גבי התנגדותנו (הברורה מאליה) לכיבוש ולקפיטליזם, זוהי רדוקציה חמורה ביותר – ממש כשל אותם "שלום עכשיו"ניקים פרו-אמריקאיים, האומרים "אז מה אם פלוני, הוא מיליארדר נצלן? הוא מתנגד לכיבוש? אז הוא שמאלני נהדר!!" ובדיוק כך, חוששני, חוטא גם חיים ברעם.
שמאלנות מהותית, חייבת להיות מבוססת, לכל הפחות, על המרכיבים הבאים:
* התנגדות לכיבוש
* תמיכה בכלכלה חברתית
* תמיכה בביזור קבלת-ההחלטות, עד לכינון דמוקרטיה ישירה
* פעילות למען איכות-הסביבה
* התנגדות גורפת, לכל סוג של כפיה דתית
* התנגדות מוחלטת לתאגידים בין-הלאומיים ולתהליכי-הג-לא-בא-לי-זציה.
* תמיכה עקרונית, לפחות, במשטרים הסוציאליסטיים של דרום-אמריקה, אל מול האימפריאליזם של ארה"ב
* לפחות איזושהי אהדה, במידה כזו או אחרת, לרעיון ביטול-הרכוש
* לפחות אהדה לפעילות, למען שיפור תנאי-חייהן, של חיות-המשקים
* תמיכה כזו או אחרת, בהפסקת ניסויים בבעלי-חיים לא-אנושיים
* התנגדות גורפת, לכל שימוש בביקוע גרעיני
* התנגדות מוחלטת, לכל סוג שהוא של עינויים
* תמיכה ברעיון הקואופרטיבים
* העדפת תחבורה ציבורית ידידותית לסביבה
* תמיכה מלאה בנישואין חד-מיניים
והרשימה עוד ארוכה – וכל המרבה, הרי זה משובח. אולם – לראות באנשי ש"ס, ההומופובים והלאומנים, אשר אין ברשימתם ולו אשה אחת (לפחות, לא במקומות ריאליים…), "אנשי שמאל פוטנציאליים", אך ורק מפני שהם, במקרה, מזרחיים… זו איננה רק רדוקציה טפשית; זוהי גזענות לשמה.
ראשית כתבת שהתמיכה באבו מאזן היא התעלמות מרחשי ליבם של הפלשתינים. אני מניח שאתה מתכוון לכך שהעזתים בחרו את החמאס כמיצגם. אשאל לכן את השאלה ששאלתי בהקשר אחר – האם העובדה שעם מסויים בחר שתשלוט בו מפלגה דתית לאומנית בעלת אג’נדה אנטי סוציאלית (תמיכת החמאס החנוך היא דרך לשליטה לא אג’נדה)מחיבת כל אדם לתמוך במשטר הזה ולהעדיף אותו על האופוזיציה. כדי להרחיק עדות אבקש שתתיחס בבקשה לא לפלשתינים אלא לגררמנים למשל שבחרו צבהיטלר לקנצלר. שנית, לא מגיעה מילה טובה למשטרה שרק נחישותה הבלתי מתפשרת למען המצעד איפשרה אותו?
לחיים,
קריאתך לכיבוד הציבור הדתי ובדו-קיום מבורכת, אולם, נוכח המציאות צריך לשקול את אפשרות החרדיזציה של ערים שלמות. בעיר מגורי, חדרה, ישנם 160(!) בתי כנסת. זהו מספר חסר פרופורציות לחלוטין למספר תושבים החרדים של העיר (שאכן הולך וגודל). בשכונתי החילונית לגמרי הוקם בית כנסת שנשאר שומם ומגיעות הסעות(!) מכל העיר העיקר שתהיה בו נוכחות. הדבר מזכיר לי סוג של התנחלויות בתוך הארץ. האם באמת החרדים שאינם כהניסטים לא ניחנים בחשיבה דומה רק בתוך ישראל? צריך לדון בסוגיה הזו.
ניקח לדוגמא את תנועות הגישור למיניהן:
לטעמי, התנועות הללו הן פיקציה ובלתי ניתנות ליישום. אני יכול להעלות בדעתי התקרבות של החילונות לדת מטעמים פוסט-מודרניסטיים שלרוב הינם אינהרנטיים למשמעות החילונית, אבל, אני לא רואה שום אפשרות שחרדי יהיה פחות חרדי. בעוד אתה מחפש פשרה פוליטית וטוב שכך, יתכן והם מבצעים "כיבוש" בתוך ארצם.
כל הנקודות שהואלת בטובך ללקט עבורי מקובלות עלי. יותר מזה, אני מדגיש אותם בכל כתבי כבר 30 שנה. לכן אני מתקשה להבין את עומק אכזבתך. קשה מאוד לעמוד בציפיות של אנשים בכלל, ושל אנשים שוחרי טוב בפרט.
רק מלה אחת על החרדים. אני לא מזדהה איתם במיוחד אבל רואה אותם כחלק חשוב מאוכלוסיית עירי ומקווה שרבים מהם לא יפלו לחור השחור הכהניסטי, שממנו אין דרך חזרה. כל כתיבתי מנסה לחתור להבחנות בין סוגים שונים של התנהגות חברתית ופוליטית. הכללות גורפות ואנטי אינטלקטואליות משעממות אותי.
היחס לש"ס צריך להיות הרבה יותר מורכב, וגם בתנועה הזאת יש גוונים כהניסטיים מסוכנים ולעומתם גוונים יותר מתונים מבחינה מדינית ויותר שוויוניים מבחינה חברתית. סובלנות היא גם חלק מתפיסתי השמאלית, ולכן אני מגלה סובלנות כזו כלפי טרוניות בלתי מוצדקות.
לדעת המגיב הנ"ל החרדים אינם ציבור לגיטימי הראוי להתייחסות אוהדת ולו לרגע קטנטן. מעניין מה דעתו של אותו מגיב כאשר מדובר בחבורה התואמת הפלסטינית – החמאס.
האם גם הם פסולים מכל וכל? כי כידוע לעיתים אפשר להכשיר את השרץ כאשר הוא מוסלמי ולדרוך עליו כאשר הוא יהודי.
כלום לא קיימים במחוזותינו
* הומואים ערבים?
* הומואים מזרחיים?
* הומואים דתיים?
* הומואים עניים?
* הומואים ירושלמים מצביעי ליכוד ואוהדי בית"ר?
בשביל אלו צעדה הצעדה לא פחות מאשר בשביל דרי שדרות רוטשילד, ובני קבוצות אלו צעדו בה בגאון.
כל מאבק לקידום זכויות אדם של אוכלוסייה מסוימת (במקרה זה מיעוטים מיניים, אך אבחנה זו תקפה גם לגבי נשים, ילדים, נכים וכולי) חייב לקחת בחשבון שאוכלוסייה זו סובלת מדיכוי לא רק מצד "הרוב" כי אם גם, ובימים אלו בעיקר, מצד מיעוטים אחרים. התעלמות מכך בשמה של פוליטיקה רב-תרבותית משרתת ומחזקת את המדכאים בקרב כל קבוצה ומונעת כינונה מחדש של סולידריות חברתית כלל-אזורית שחוצה מגדרים ומגזרים.
לאדון אשר קבע מהם עקרונות השמאל
"* התנגדות לכיבוש
* לפחות איזושהי אהדה, במידה כזו או אחרת, לרעיון ביטול-הרכוש"
האין סתירה בין השניים? אחד מן הטיעונים החזקים של המשאל כנגד ההתנחלות הוא נישול רכושם של הפלסטינים. מאידך, המגיב לעיל קורא לבטל את עניין הרכוש והקניין. מכאן אני מסיק, כי אין למגיב כל התנגדות לכניסת יהודים להתיישבות ביהודה ושומרון, הרי אין זה רכוש וזה שייך לכולם, הלא כן?
אני דורש הבהרות
לחיים: היא הנותנת – לדעתי לפחות, אי-אפשר לראות בגורמים הומופוביים – בני-ברית, למשהו מעבר לברית טקטית לרגע. ממש כפי, שלא נלך לשתף-פעולה, למשל, עם דניאלה וייס, גם אם תצהיר זו, על התנגדות עקרונית לניצול עובדים.
ולמושון: מספיק פעמים אמרתי זאת, אך אחזור על כך שוב: אינני מעלה בדעתי ולו לרגע, לראות בחמא"ס בני-ברית למשהו. יחד עם זאת, בהם בחרו הפלשתינאים אז איתם צריך לשבת – לא לאהוב אותם, לא להסכים עם אף מילה שלהם, לא לקבל את דרכיהם, לא לכרות עמם ברית – אלא פשוט, לשבת, לסכם חילופי-שבויים, לסגור עניין בנגע לשיבה לקו הירוק, לצאת מן השטחים ושלום ולא להתראות!!
אבל כמובן, אם אתה וחבריך, תשיגו את מבוקשכם – אזי לעולמי-עד, יהיה עלינו לחיות עם החמא"ס – במדינה אחת.
שהרי, המצב הנוכחי לא יימשך לעד. במוקדם או במאוחר, אחת משתיים: או שיקומו שתי מדינות, עם הקו הירוק כגבולן – או שכל תושבי הארץ, ימצאו עצמם במדינה אחת. והאבסורד הוא, שדווקא הימין ההזוי, מוביל מהלך זה – באמצעות התנגדותו, למו"מ לצרכי-היפרדות עם החמא"ס…
ליהודי,
חונכתי להתייחס לכל אדם אבל אתה מותח את האתוס הזה עד לקצה גבול היכולת. כל הקישקוש שלך על רכוש וכיבוש הוא ממש מעליב גם למי שרגיל לרמתם הנמוכה של חלק ממגיבי הימין. כדאי שתקלוט סוף סוף לאיזה קהל אתה פונה. אף אחד לא פוסל כאן שום דעה, אבל לא ניתן להתמודד עם טיעונים כל כך נמוכים.
לא הייתי שופט לחומרה את המגיב בשם "יהודי".
בכל זאת יש פער בין גישת ביטול הגבולות והלאומים בעולם לבין תמיכה בשאיפות הלאומיות הפלסטיניות.
ישנם כמה שמבטלים את הלגיטימציה של ציונות מכל וכל אך הופכים ללאומנים פאנאטים כאשר מדובר בפלסטין, המגיב "יהודי" פשוט הצביע על סיפטום לתופעה הנ"ל.
ולמגיב בעניין החמאס: אני דווקא מסכים איתך. רק רציתי לחדד את העובדה שארגון כמו החמאס, למרות שהוא ארגון פלסטיני (מה שמעוור לעיתים קרובות עיני אנשים בגדה השמאלית) הוא עדיין ארגון פונדמנטליסטי מדכא ומסוכן.
מעין גרסה קיצונית יותר של ש"ס (ש"ס עדיין לא הפעילה מליציה חמושה) ולכן יש לשמור על אחידות ולשפוט ארגון לפי האידאולוגיה שלו ולא על-פי המטרות קצרות הטווח.
פשוט לשם ההומור שבכך, אני מתייחס להבליו האחרונים.
לו היו המתנחבלים משנים אורחותיהם, מקימים קומונות של אהבה ומזמינים את כל הפלשתינאים כולם, להצטרף אליהם למדיטציות של אחווה, בצל שלטים כגון "האדמה איננה שייכת לנו – אנו שייכים לאדמה", הייתי גם אני בעדם.
Happy Now??
עונג שבת תל אביבי לקרוא מאמר כזה. רוח פלורליסטית אמיתית, חדשנות מושגית של השראת אמת בשרות הנאורות. אי בודד של שפיות אמיתית, כזו שמצביעה על הנבלות האמיתיות – ולא, אלה לא החרדים, כפי שגרס המפוטם ההוא, זולל הכיפות, שכיום חובש כיפה חגיגית במשרתו ביד ושם.
ראו "מאמר" נאקה חזירית של בן גביר בנענע, באותו עניין. כתוב שם בעיקר: אוינק אוינק אוינק חחררר.
תגובות 4, 10, 17 הם של עבדכם הנאמן
— קישור —
אתה צודק כמובן, ומכאן שאתה תהיה בראש המזמינים את הפלשתינאים קודם כל לחזור כולם למקומות בהם הם גרו באשקלון, רמלה, לוד, יפו, עכו, חיפה, ירושלים, כפריהם וישוביהם בגליל, במישור החוף ובשפלה.
שנית, תדחוק בהם להתיישב בוילות המאיון העליון בסביון, קיסרייה ובהרצליה פיתוח, איש איש לפי צרכיו, כפי שגרס מרקס: והרי הצורך הפלשתינאי לשבת באחוזה של שרי אריסון או נוחי דנקנר ואליעזר פישמן, גדול בהרבה מהצורך של האחרונים לשבת שם. שהרי הפלשתינאים שנים רבות חיו בתנאים קשים ונוראים תוך סבל, מה שיצר צורך דוחק לקבל תמורה ופיצוי ונחת מהחיים כתמורה לסבל. בעוד האדונים והגברות פישמן את אריסון חיו במותרות, קיבלו מעל ומעבר מהחיים, וכרגע הצורך שלהם לא כה דוחק.
אתה צודק: זה סוציאליזם ואחוות עמים והאדם, האדם הפשוט והקונקרטי כמוקד. ולא איזמים גדולים מהאדם המשמשים להסחת דעת מדברים המדבירים את האדם ורוחו.
ככל שהשמאל יהיה פחות אידיאליסטי ויותר פוליטי ואופורטוניסטי, הרי שהרלוונטיות שלו תחזור ותעלה. פתאום לא יהיה ברור מי "יפי הנפש".
חשבתם פעם, מדוע מכנים אותנו יפי נפש? נפש יפה זו מחמאה נהדרת, אבל השימוש שעושים במונח הזה משרת צרכים פוליטיים של צד שנמצא לעומתנו בצד השני של המתרס, וקוצר ראותו משווע.
האידיאלים של השמאל כמו כל האידיאלים, הם סובייקטיביים לנקודת המבט של עיני המתבונן. לכן, השמאל צריך לעשות בדיוק את ההפך – להציג את עמדותיו כפוליטיות ביותר לטווח הארוך ולא להתעסק כלל באידיאלים. לטעמי, אי-השוויון כקוצר ראייה פוליטי צריך להיות רם במעלה באג’נדה שלנו. הכיבוש אינו אם כן פגיעה באידיאלים (לפי הצד הימני) ולכן הצגתו ככזה לא תועיל. לעומת זאת, הכיבוש יוצר אי-שוויון פוליטי משווע וככזה פוגע באינטרסים של ישראל לטווח הארוך. השמאל הישראלי צריך להתמקד בחתירה לשוויון חברתי ופוליטי ולא באידיאלים שרוב בני האדם אינם רואים או אינם חולקים. בדיוק כמו דת (כת).
למיכאל שרון
איני סוציאליסט (אני למעשה, כדברי בני המחנה שלך, חזיר קפיטליסטי (ימין כלכלי וגם מדיני)), לכן איני אהיה בראש המזמינים את הפלסטינים לשוב לבתיהם.
האחראי הבלעדי על קליטת הפליטים הם מדינות ערב, הם האחראים הישירים על מצבם והם אלה שמטפחים את אותה בעית פליטים שהם יצרו ע"מ לנגח את ישראל מיום הקמתה. למרבה הצער, ישנם ישראלים, מעטים אמנם, שקונים את זה.
אתה מזכיר לי את מולא עומר מסביר באלו תנאים הוא ישקול להסגיר את בן-לאדן לארה"ב…
גם אם נניח שיש לפחות עשרה ישראלים שלמים שעוברים את המבחן שהצבת (חלק מהם ינופו בוודאי בשלב הבא, שבו תגלה לנו את התנאים ברשימה למתקדמים), איך אתה ממליץ לעשרת המופלאים להתקדם בדרך לכיבוש היעד?
שת"פ עם שמאלנים לא מהותיים עשוי לטמא את המערכה, לא כן? ועם כאלו שאפילו לא מתחזים לשמאלנים – הס מלהזכיר…
אפשר להבין מזה שאתה סומך על אבינו שבשמיים שיעשה בקסמיו לשינוי המצב, כי מבני אדם סתם, נפלים שכמותם, לא תבוא הישועה?
כמעט נפלתי מהכיסא אחרי שקראתי את התגובה שלך ליהודי 🙂
חיים היקר, כותרת מאמרך היא "עם שוך המהומה". הרשה לי בבקשה לתת הערונת בשולי הכותרת: מהומה היא דבר טוב מאד לגורם קצת נסתר מאחורי שאון הארועים – חוגי ההון הגדול בישראל.
מתי מעלים מחירים – באופן שרירותי כמובן, ללא זיקה לשווקים, לעיתים תוך מילמול סטנדרטי וריטואלי, חסר שחר לחלוטין, אודות "התייקרויות חומרי גלם"?
נכון. מגניבים לנו העלאות מחירים ברגעי מהומות. המתבונן חד העין יכול היה להבחין בדפוס עקשני זה, נאמן ולא מאכזב לעולם – תמיד זה ככה, אין אפס – מזה שנים רבות מאד.
ראו סעיף 1 במאמר קלאסי חשוב: שחיתות וחמס בישראל בריבוי הבטיהן
— קישור —
1) בשאון מהומת ההינתקות, ניצחון החמאס ושאר הסנסציות שעל סדר היום, מגניבים לנו עליות מחירים גדולות.
כך היה תמיד. כאשר מבהילים אותנו הפרשנים, אהוד יערי ואחרים בנושא מאות טילים לחיזבאללה, עשרות תאי אל-קאידה בעזה ומהומות אלוהים נוספות – בדוק מייד את כיסיך ומה מצב המחירים בסופרמרקט.
מיכאל מ. שרון (יום שישי, 03/01/2003 שעה 20:15):
לפני יום או יומיים הילכו החדשות אווירת אימים כבדה: החיזבאללה עומדים להשיג מאות טילים קצרי טווח ורקטות; עומדים להיות מוקמים עשרות תאי אל-קאידה בעזה, ומה לא.
בתחנת הדלק באותו יום, אשר יגורתי בא לי: מחיר ליטר דלק הועלה בקפיצה נחשונית ב- 36 אגורות (ב- 10% ולא בחצי אחוז או אחוז). בארצות הברית היתה קמה בעניין צעקת חמס אדירה. אך אנו המומי חדשות, מוציאים הארנק ומשלמים בלאות ובהיסח דעת, על מנת להספיק להגיע הביתה לחדשות הלילה.
צפייה מהנה!
________
דוגמית קטנה: סצינה אופיינית בעיתון בישראל
מליל ה-1.7.07 :
-"לא נשתוק, ניקח החוק לידיים"
רבבות הגיעו הערב לכיכר רבין למחות נגד עסקת הטיעון שרקם היועמ"ש מני מזוז לנשיא המדינה קצב נפגעות תקיפה מינית מבטיחות: לא נשתוק, נעשה אינתיפאדה
מאת: עידן יוסף, ניר יהב כיסוי מלא
-מזוז: א’ וקצב קיימו יחסי מין
-הדלק מתייקר בכ-2%
החמאס כבש את השילטון ביו"ש – הסחת דעת מספקת בשביל להעלות את מחיר הדלק ב-31 בינואר 2006 בבת אחת ב-6 אחוזים. בשנה האחרונה, עתירת התפניות הסנסציוניות (כגון מהומת העקירה בגוש קטיף; הקסאמים על מערב הנגב; המפץ הגדול של "קדימה" והשבץ המוחי של
(את ההמשך תוכלו לקרוא במאמר. קריאה מהנה!)