לאחר האירועים הטרגיים ברצועת עזה וההשתלטות המלאה של החמאס עליה באמצעות הפיכה צבאית, אנו סבורים שחשוב להדגיש את הנקודות הבאות:
- אנו מגנים את ההפיכה הצבאית שביצע החמאס, ואת ההשלכות המתבטאות בקריעת עזה מהגדה המערבית. המצב החדש הזה ישלים, כצפוי, את התהליך בו החלה ישראל מאז 1991, לפצל את השטחים הפלסטיניים הכבושים וליצור שתי ישויות נפרדות, ובדרך זו לשים לאל את האחדות המדינית והגיאוגרפית של השטחים הכבושים.
- כה ברור עתה שהקרבות הפנימיים רוויי הדם היו תוצאה ישירה ועקיפה של המדיניות ארוכת הטווח של המצור, הסגר, הפקעת האדמות, ההתנחלויות וכן הלאה. מדיניות זו גרמה לשיעורי עוני ואבטלה גבוהים, כמו גם להרס אפשרויות סחר, מאחר שישראל, ככוח הכובש, הגבילה בצורה חריפה את התנועה בתחומי הגדה המערבית ובין הגדה לבין רצועת עזה.
- הקהיליה הבינלאומית, ובעיקר ארצות-הברית והאיחוד האירופי, גם הם אשמים בהחרפת הסבל והיסורים של הפלסטינים, וזאת באמצעות כפייתם של סנקציות מדיניות ושל מצור כלכלי על עמנו מתחילת 2006.
- אנו גם מכירים בכך שמצב השחיתות בקרב הרשות הפלסטינית, האנרכיה בתחום הביטחון והעדר אמצעים לתיקון המצב – תרמו להחרפת המתיחות ומעשי האיבה.
- הפיצול רחב הממדים של החברה הפלסטינית לשני קטבים, לו אחראים פתח וחמאס ומדיניותם לפני ואחרי הסכם מכה, מדיניות שנועדה לפצל ביניהם ולהשתלט באופן בלבדי על הכוח, סללו את הדרך לסילוק כל הזרמים הפוליטיים והחברה האזרחית מלהיות שותפים אמיתיים. זה סיבך עוד יותר ובאופן שלילי את המצב בזירה הפנימית ועודד את הלחימה הפנימית.
לכן אנו אומרים היום, שאנו מודאגים ביותר בארבעה עניינים:
- המתקפה על הרשות החוקית וההשתלטות הצבאית של החמאס על עזה.
- ההפרדה המלאה של רצועת עזה מהגדה המערבית.
- המשבר ההומניטרי רחב הממדים בעזה, שיפרוץ אם ישראל תממש את איומיה לנתק את השירותים ואת האספקה החיוניים.
- המצב שישרור תחת הפיקוח של החמאס ומה שיקרה בכל הקשור לחברה האזרחית החילונית, לחירויות הפרט בכלל, כמו גם לזכויות הנשים, וכן הלאה. זאת, בהביאנו בחשבון את ההכרזות של מנהיגי החמאס, כי בדעתם להקים רשות איסלמית בעזה.
הלקח, שחשוב ללמוד ממה שהתרחש בעזה, הוא: הרעבה והשמה תחת מצור של אוכלוסייה שלמה אינן גורמות לנבילת המצפון ואינן מחלישות את התנועות הפוליטיות או הרעיוניות. להיפך, לאחר שנה ומחצה של מדיניות של חרם בינלאומי על הרשות הפלסטינית, החמאס התחזק, ואילו מדיניות החרם נכשלה. נחלה כשלון מוחלט גם ההערכה האמריקאית, כי ניתן לסלק ממשלה נבחרת באצעות שימוש בלחץ קיצוני על האוכלוסייה.
מצד שני, זו היתה התנהגות לא נבונה מצד גורמים מסוימים בפתח וברשות הפלסטינית, שבחרו להטיל את יהבם על לחץ חיצוני ולנהל מדיניות מסוימת, התלוייה באופן מלא ברצון הטוב של ארצות-הברית וישראל.
השאלה כעת היא לאן ניתן להתקדם מהנקודה בה אנו נמצאים?
המשך מדיניות החרם מצד ארה"ב, ישראל והקהילה האירופית יוביל לאסונות נוספים. הקהילה הבינלאומית חייבת לשנות כיוון. עליה לנהל קשרים עם רשות לגיטימית אחת ועם ממשלה חוקית אחת וללא תנאים מוקדמים. הקהילה הבינלאומית צריכה להתנהל מול הפלסטינים באמצעות ממשלתם ולא על בסיס אישי, כפי שזה נעשה בעבר, באמצעות מה שמכונה המכניזם הבינלאומי הזמני. עליה לסייע לממשלה הפלסטינית לעסוק בצרכים של בני עמה בגדה המערבית כמו גם ברצועת עזה, ולא לעבור מעל לראשה, או לפעול באצעות הצגת תנאים ומתן הנחיות.
כאשר תינתן לממשלה הפלסטינית ולנשיא עבאס האחריות המלאה לעמו בכל המישורים: המדיני, הפיננסי, הכלכלי והביטחוני, וזאת ללא התערבות מרובה, הוא יוכל להצליח לבצע פריצת דרך ולשוב למצב שקדם ללחימה ברצועת עזה.
המדיניות, המנוהלת בשם חיזוק הנשיא עבאס, צריכה להתבסס על גישה מדינית אמיתית ועל ביצוע צעדים מוחשיים לקראת הסדר סופי של הבעיה הפלסטינית, ואין להסתפק בסיוע פיננסי ובסילוקם של כמה מחסומים.
הצעדים המקדימים הנחוצים הם: הפסקת אש מלאה והדדית, נסיגה מלאה מהאזורים המיושבים בפלסטינים, סילוק כל המחסומית הצבאיים, שחרור מסיבי של עצורים, ופירוק המאחזים המכונים לא-חוקיים. צעדים כאלה יוכלו ליצור סביבה חדשה ולהעניק לאוכלוסייה הפלסטינית תקווה, שהדרך המדינית לא נכשלה. נקיטת כל המאמצים, כדי להתמודד עם חמאס, תהיה חסרת משמעות, אם לא יינקט צעד דרמטי כמו מתן דחיפה לעבר הסכם, המבוסס על היוזמה הערבית. ללא הצגה של חלופה מדינית אמיתית, הקיצוניות והפונדמנטליזם ימשיכו לנחול הצלחות.
חבל שמפלגת העם היא מפלגה כה קטנה בקרב הפלסטינים בשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-1967
כי למפלגה זו התכנית הפוליטית היחידה המסוגלת להוציא את הפלסטינים מן הבוץ.
ניכר מדבריו של חנא עמירה שהנהגת העם הפלסטיני נמצאת באחת משעות השפל החמורות בתולדותיה.
יש במצב הנוכחי מילכוד כפול, אם לא משולש:
כל נסיגה עתידית של ישראל מן השטחים הפלסטיניים הכבושים עלולה להסתיים כפי שהסתיימה הנסיגה הישראלית מרצועת עזה – בהשתלטות החמאס ובהשמדת הכוחות הנאמנים לרשות.
מצד שני, ישראל לא תסכים לעולם ליוזמה הערבית, המדברת על שיבת כל הפליטים לתחומי מדינת ישראל על פי החלטת האו"ם 191, ועל כן הסיכוי שהכיבוש יסתיים שואף, בשלב, הזה, לאפס.
אבל כאמור גם אם יקרה הבלתי יעומן וממשלת ישראל תסכים לנסיגה הרי שלאחר שזו תבוצע עניין של זמן הוא עד שהחמאס ישתלט על השטח המשוחרר והרשות תחדל מלהתקיים (כפי שקרה בעזה)
נראה שתוכניתו המקאויאליסטית של אריאל שרון, שצפתה מראש השתלטות חמאסית על רצועת עזה ופיצול פלסטין לשתי ישויות עויינות זו את זו קורמת עור וגידים ועתידה להמיט אסון על העם הפלסטיני.
נו, אז מה אתה מציע??
עליי להבהיר שוב נקודה חשובה: איננו יכולים ואיננו רשאים, להכתיב לפלשתינאים, מי ימשול בהם ומי ידבר בשמם.
עיקרון זה, עליון הוא על כל עיקרון אחר.
כל נסיון – ישראלי, אמריקאי, רוסי או סיני – להכתיב במשהו לפלשתינאים, מי ימשול בהם ומי רשאי לדבר בשמם, הוא פשיסטי ואימפריאליסטי, מעצם-טבעו ומטבע-הגדרתו.
אנחנו צריכים לצאת! בשלבים: שלב א’ לפרק, את כל המאחזים וההתנחלויות, שמעבר לגדר; שלב ב’ להוציא משם את הצבא; שלב ג’ לפרק, את כל המאחזים וההתנחלויות, שמעבר מזה לגדר, לפרקה ולבנות גדר חילופית, על הקו הירוק; שלב ד’ להוציא, גם משם, את הצבא. ומומלץ בחום, שהשלבים הללו יבואו, כמה שיותר מהר, בזה אחר זה וגם כולם ביחד.
כעת – מה יבחרו אז הפלשתינאים – עניינם!! גג, נגן על ישראל, מתוך הקו הירוק, תוך כיבוד הריבונות הפלשתינאית, באוויר, ביבשה ובים, כל עוד לא תקפונו (כלומר, בלי טיסות ו"בומים על-קוליים", מתוך מטרה "להפחיד אותם"…).
למגיב לאמיר
לטיעוניך יש אחיזה איתנה במציאות. למה שלא נתקפל גם משאר השטחים הכבושים, כמו שייח’ מוניס וכיו"ב?
למה שלא נכבוש ונתנחל גם בעבר הירדן המזרחי בדרום לבנון וכיו"ב?
המאמר מלא התפתלויות. אך המסר המדיני הוא ברור ומבוסס על המשך התמיכה הבלתי מסויגת באבו מאזן ובפת"ח! תיאור האירועים בעזה הוא חד-צדדי ומתעלם מהתוכניות הצבאיות של האמריקאיים ושל פת"ח לחסל את חמאס פיזית כדי לבטל את התוצאות הבחירות ואת התמיכה ההמונית בחמאס. הכותב ממשיך להתעלם מהקשרים המסוכנים בין פת"ח ובין הגורמים הביטחוניים האמריקאים. הכותב מבקש לראות בממשלת אבו מאזן ממשלה חוקית לכל דבר תוך ניסיון כושל ומגוחך להחרים את חמאס. הניסיון לשלוט בלי ונגד חמאס הוא שם המשחק של בוש וחבריו. כמה עצוב לראות אנשים שרואים את עצמם כאנשי שמאל נופלים בהפח הזה.
"כל נסיון – ישראלי, אמריקאי, רוסי או סיני – להכתיב במשהו לפלשתינאים, מי ימשול בהם ומי רשאי לדבר בשמם, הוא פשיסטי ואימפריאליסטי, מעצם-טבעו ומטבע-הגדרתו."
אלמוני, תמיד טענתי ובצדק שהשמאל מסתכל על דברים מזווית הראייה של ההיגיון והתועלתנות המתפשרת השואפת לבצע צדק. אך כשאנשים התומכים ברעיון הגיוני ונעלה כמו שלום, בצורה כה רובוטית, שהמילה ‘אימפירליזם’ יוצרת אסוציאציה ישירה לדברים שליליים, כל הרעיונות של השמאל נמחקים לא כי אין הם שווים, אלא כי אותה מכניות הורסת את מהותם.
אני יכול לטעון בנקל, שהוריך הם אימפריאליסטים כי הם הכתיבו\מכתיבים לך דברים. אני יכול לומר לך שכל נסיבות העולם הם מטבעם אימפריאליסטים וכובשניים בדרך שבהם הם מולידות לאדם אישיות, ואין הוא יכול ליצור את עצמו.
אולי מספיק?
אגב, אני מסכים עם הרעיון שלך שלאף אחד חוץ מהפלשתינאים אין זכות לבחור את מנהיגם, אך אני ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר. אני, כמוך, הייתי רוצה באוטונומיה פלשתינאית. אך הם עצמם, הם אינם רוצים להשיג אוטונומיה בדרכי נועם ושיח, סדר וצדק, אלא בדרך של טרור. אני חושב שעם המורכב מטרוריסטים, לא רשאי להחזיק במדינה ויותר מזה, רישות לתת לו מדינה, למעשה ידרבן מדינה-טרוריסטית שתוכל לפתח צבא ולצאת למלחמות טוטאליות. אני מקווה שאני לא צריך לומר, שהעם הנתון בדיכוי, דורש לדכות את הכל כשיוצא הוא מהדיכוי.
לאט לאט. לתת להם את כל הטוב שבעולם לא ייתן כלום.
נראה לי שהאדון, ומפלגת העם, קצת איבדו כיוון- אני פלסטינית חילונית, ויש לי בעייה רצינית עם ימין אסלאמי, אבל להפוך את השתלטות החמאס בעזה לבעייה היחידה ולהתעלם מהבחירה הדמוקרטית של חמאס ע"י רוב מוחץ של הפלסטינים אינה הפתרון. השמאל הפלסטיני, ובמיוחד מפלגת העם, הוכיחו את חוסר הרלוונטיות המוחלט שלהם והגיע הזמן שיעשו חשבון נפש וישבו בבית קצת להחליט על מדיניות אלטרנטיבית שיחזירו להם מקומם, מה שבטוח זה שתמיכה עיוורת באבו מאזן היא לא המפתח!
כל עוד יהיו ברמאללה בתי קפה לעשירים בלבד שקולה עולה בהם 15 ש"ח בעוד שבבתי קפה בחלק השני של העיר מקבלים סודה ב- 2 ש"ח לא אבו מאזן ולא הניה יעזרו להם.
העניים הפלסטינים נלחמים בדם שלהם כדי שהעשירים יוכלו לשלוח את הילדים שלהם לחו"ל, לסוע במכוניות פאר לוילות הענקיות שלהם, המגודרות מכל כיוון ולהתנדף עם הדרכונים הזרים ברגע שקורה משהו?
בשביל מדינת שחיתות לא צריך להלחם.
הפתרון לדעתי: פירוק הרשות הפלסטינית. ז"א הפלסטינים צריכים להתכחש ל"אוטונומיה". האוטונומיה היחידה שיש להם היא למות ולרעוב בשקט. אבו מאזן צריך להסתלק עם הכסף שלו ולעשות עסקים בחו"ל (הוא יכול לקחת איתו את ביבי וברק). מתוך העם הפלסטיני צריך לקום מנהיג עממי (ורצוי מנהיגה.הגברים לדעתי מיצו את עצמם והגיע הזמן להתפנות מהבמה אחרי כשלונות מרובים וחמורים מידי) או סוג של סנאט רומי, קבוצה של אנשים, סוציאליסטית כמובן, דומה למה שהיה עראפאת בשנות ה- 70, לפני שבעצמו הבורגנות התחילה לקרוץ לו.
ישראל תמשיך לרצוח. אי אפשר להלחם בה. אפשר לנסות להרגיע אותה כמו שמרגיעים אריה זועם וצמא דם. בקשר לישראל, צריך לפרסם עדויות, תמונות ומאמרים בכל העולם, בכל דרך אפשרית. צריך לתרגם סיפורים פלסטיניים, לתמוך באינטלקטואלים שהדת או כל סוג אחר של דיכוי היא לא חלק מהתפריט היומי שלהם.
אסור לפלסטינים להפנים את הדיכוי הישראלי עד כדי כך שהם משכפלים אותו בתוכם. זו סכנה חמורה מאוד, שאנחנו היהודים נפלו לתוכה אחרי השואה.
התודעות העמוקות האלו נוצרות על ידי קריאת ספרים: יתורגמו לערבית מגוון רב מספרות הקלאסית של העולם, החינוך צריך להיות לקריאה וחקירה פילוסופית. זה על רגל אחת- ונקווה לטוב.