נחום ברנע הוא חתן ראוי של פרס ישראל, לפחות לפי אמות המידה הממסדיות. הוא באמת עיתונאי חרוץ, יותר רפורטר מאשר פובליציסט וגם אם נעשה קצת שחצן בעת האחרונה, זה לא ממש באשמתו. במשך שנים רבות היה איש-עמל צנוע ונעים-הליכות, ותמיד ניסה ליישם את האמיתות הקצת ירחמיאליות שאותן למד בעיתון ההסתדרות "דבר" ולהפכן למשהו יותר אוניברסאלי ומעניין. כמו רוב ילידי הארץ בני גילו הוא הוקסם מארצות-הברית ובתקופת עבודתו שם הפנים ערכים רכושניים שהכשירו אותו להתמודד עם ישראל של תחילת המאה ה-21. ההשלמה עם תאוות הבצע ועם האתוס של העדר שוויון, כערך רעיוני וכאבן פינה לבניית הכלכלה, היתה איטית והדרגתית. קראתי את כל מאמריו הארוכים ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי בחודשיים האחרונים כדי להיות בטוח שברנע באמת משתדל לתמרן ולזגזג בין תדמיתו הנקייה לבין הווייתו הממסדית.
אין טעם לפטור את הדילמות שבהן הוא שרוי כסתם צביעות או צדקנות. האיש גדל בסביבה פוליטית פוריטאנית, שבה הנחילו תודעה של שירות הכלל והזדהות עם החברה ועם המדינה. אני יודע זאת, כי קיבלתי את אותו חינוך עצמו וגדלתי על אותם עיקרים. מנקודת ראות סוציולוגית ברנע הלך תמיד בתלם, אבל קווי המיתאר של אותו תלם עוצבו על ידי תנועת העבודה הישנה. הוא תועל, כמו כל קבוצת ההתייחסות שלו, למרכז הלאומני של "קדימה" ומפלגת העבודה. ברנע יכול להיות חבר ביקורתי, אפילו נשכני, של המרכז הזה, אבל אינו מסוגל ואינו רוצה לחרוג מעבר לקווים המוגדרים. מי שמייחס את כתיבתו המאכזבת בעת האחרונה רק לחברותו רבת השנים עם אהוד אולמרט (שעשה את הדרך למרכז מהליכוד, לעומת ברנע, שעשה אותה ממפא"י) לוקה בשטחיות ייתרה. הפשרה שלו עם המציאות וחוסר היכולת שלו להאבק למען שינוי מבני היא פועל יוצא מכל דרך חייו.
מפעם לפעם אני מותח ביקורת על ברנע, חרף חיבתי רבת השנים לאיש. הוא עיתונאי חשוב ומשפיע, ולכן קשה להתעלם ממנו. באמצעות עיון בכתיבתו אפשר לאתר תהליכים חשיבתיים ופוליטיים בקרב קבוצת ההתייחסות הגדולה ועתירת ההשפעה שלו. הוא גם איש מסוכן, לעצמו ולאחרים. קבלת דין הממסד כבר עלתה לו ולרבים מבני דורו במחיר אישי כבד מנשוא. כדי להשתחרר מתסמונת העקידה יש צורך בחשיבה רדיקלית מול כל הממסדים ולא להסתפק בהתנגדות לממשלות הליכוד. תודעת השירות הציונית עלולה להיות מסוכנת לנו ולבנינו, אם היא כרוכה במחויבות מוחלטת לאנשים בלתי ראויים. האם גולדה מאיר, ביבי נתניהו, אהוד ברק או אהוד אולמרט ראויים לשלוח את ילדינו למלחמות בלתי צודקות ולסכן את חייהם? האם לא הגיע הזמן שברנע, ואולי גם דויד גרוסמן, יאותתו לדור שלם של צעירים שהגיע הזמן לסרב?
אבל ברנע, שתמיד היה זהיר מאוד בנושא הפוליטי, כשל לאחרונה דווקא בנושא השחיתות ושלטון החוק, בניגוד לרבים מחבריו שהבינו שאם ראש הממשלה יצליח להרוס את בית המשפט העליון בשירות האינטרסים האישיים שלו, נאבד כולנו. למען האמת, ניתן היה לצפות ממנו לעמוד כחומה בצורה מול שר המשפטים המתעתע דניאל פרידמן, שמונה לתפקידו בציניות תהומית על ידי ראש הממשלה, האיש שעדיין מתמודד עם שורה ארוכה של האשמות פליליות. אבל ברנע העדיף לנקוט בעמדה ניטרלית כביכול, שעלולה לסייע לפרידמן לקעקע את שלטון החוק במדינת ישראל. תוך כדי מעשה, עלה ברנע על מוקשים אידיאולוגיים, שמוסיפים חומרה לגישתו הבלתי אחראית ממילא. כדי להבין את עומק חטאו הרעיוני של ברנע, כדאי לעיין דווקא בגישתו התמוהה כלפי פסיקת הבג"ץ בעניין מיגון יישובי קו העימות בדרום.
בתחכום מעודן, אבל די שקוף, מצטט ברנע בניטרליות אוהדת את שר המשפטים שהגיב בחימה שפוכה על דבריו הנכוחים של דן מרידור ש"בג"ץ הוא הגורם היחיד ששומר על זכויות האדם והאזרח". מה לזכויות האדם, שאל פרידמן באוזניו הכרויות לרווחה של ברנע, ולמיגון בתי הספר בשדרות? מה שבג"ץ רוצה באמת הוא לנהל את המדינה. אז ברגע שהסוציאל-דמוקרט לשעבר ברנע איננו מבין שהבסיס לזכויות האדם של תושבי שדרות הוא השוויון, ושיש להם זכות לחיות בביטחון בדיוק כמו כולנו, אז יש לנו סיבה טובה לפסימיות. כדי שלא יהיה מקום לטעות אחזור שוב: הזכות לחיים, לשוויון, לעבודה, לחינוך, לשיכון ולבריאות היא זכות מקודשת בעיניים סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות, בדיוק כמו התביעה לעליונות שלטון החוק בעיניים ליברליות.
אין זו דרכם של דוברי השמאל הרדיקלי בישראל להגן בצורה עיוורת וקנאית על בתי המשפט. אנחנו מודעים היטב לעובדה שהם מסייעים לרשות המבצעת לאכוף את הכיבוש ואת הדיכוי שנובע ממנו, ומספקים תירוצים ביטחוניים למעשים שמבטאים ומשקפים גזענות ולאומנות מהסוג המגונה ביותר. עם זאת, אנחנו גם נמנעים מגישה רכילותית לנושאים פוליטיים. ההתנהלות של דורית בייניש והעובדה שעיתונאים מסוימים לא מעריכים ומכבדים אותה כפי שהעריכו וכיבדו את קודמה אהרן ברק, אינם אלא פרטים בלתי חשובים במסכת הדיונים העקרוניים על עליונות שלטון החוק מצד אחד, מול השחיתות הפושה במדינה מן הצד האחר.
אבל ברנע מעדיף לצפות בנעשה מכסא גבוה המוקף באוויר דליל ומנוכר, כאילו היה שופט טניס בווימבלדון הירוקה. אסור לפטור אותו בטענה שהוא בור בנושאים משפטיים. ברנע יודע המון, והוא גם מתייעץ עם חברים ועמיתים שמכירים את החומר יותר ממנו. זה בהחלט לזכותו. אבל מי שמודע לכך שאולמרט יצר מצב חדש ומסוכן והביא למשרד המשפטים שר מקורב, בחיפוי מוצלח של מסך מעובה של טיוח ותואנות שווא (ממש כמו חייל שכיר שגויס לצבא זר) איננו יכול להתגדר בנאיביות כלשהי. השר פרידמן מפיץ באורח שיטתי ובשער בת רבים את הדעה שנשיאת בית המשפט העליון איננה אלא עריצה ששואפת להנהיג דיקטטורה, ולהכפיף אליה את הרשות המבצעת והמחוקקת. כל שונאי שלטון החוק במדינה תומכים בו. הניטרליות של ברנע איננה אלא הצטרפות לרעים נגד הטובים, ולכן אין לה כפרה. אני נוטה לקבל את דעתה של בייניש ששר המשפטים מבקש להניח את הבסיס לחיסול העצמאות של המערכת המשפטית. היא חוששת, ובצדק, שאחרי פרידמן יבוא איש גרוע עוד יותר, פוליטיקאי מושחת שישלים את המלאכה.
את כל הפרטים האלה למדתי, בין השאר, גם מכתבתו של ברנע עצמו ביום שישי שעבר, אבל הדגשים שלו נטו לצידו של השר ונגד השופטת. המפתח האמיתי להבנת גישתו של ברנע הוא המשפט הבא: "קל, אולי קל מדי, לתאר את המאבק בין השניים כמאבק אישי בלבד. שני אנשים מכובדים, מורמים מעם, מתפלשים בבוץ, ולנו לא נותר אלא להחליט איזה סוג של בוץ אנחנו מעדיפים, של בייניש או של פרידמן". יש כאן המון ערמומיות טיפוסית מאוד לכותב. הוא עצמו מנסה לספק גם הסברים יותר עקרוניים למריבה, אבל ההדגשים האישיים מאפשרים לקוראיו לזלזל בעיקר בבייניש. אחרי הכל, פרידמן היום הוא פוליטיקאי, חרף התואר האקדמי המכובד שלו, אבל הגברת בייניש נמצאת על כס השופטים.
מי שלא תומך בגלוי, בלהט, באומץ לב ובעקביות בבית המשפט העליון מול כנופיית אולמרט מסגיר את מדינת ישראל בידי המושחתים. ברנע יודע היטב מדוע הובא פרידמן למשרד המשפטים. הוא מכיר את אולמרט כבר שנים רבות, ומבין לא פחות מאיתנו שראש הממשלה קרא את מאמריו של פרידמן בגנות בית המשפט העליון והבין שיש לו בן-ברית שקשה לפקפק במיומנותו המקצועית. מעולם לא נרתם אדם כה נכבד למשימה כל כך לא מכובדת. את המשפט הזה ניתן בעצם לכתוב גם על פרידמן וגם על ברנע. בעיתונו של ברנע פועלים מיטב הלוחמים למען שלטון החוק והם נרתמו להגן על בייניש גם אם אינם מחבבים אותה במיוחד. יש מבחנים שאסור להיכשל בהם, והחשוב שבהם כיום הוא לצאת נגד פרידמן, להתייחס אליו בחשדנות רבה, ולהבין שבשעה זו בייניש ועמיתיה מצילים אותנו מפני הידרדרות למעמד של רפובליקת בננות.
לחיים,
קודם כל, כל בני האדם מושחתים. מסע התעמולה שמנוהל היום נגד הפוליטיקה הישראלית הוא כלי של בעלי ההון שמנסים לעשות דה-לגיטימציה של הפוליטיקה הקלאסית כדי להפריט עוד ועוד מוסדות שיהיו "חפים מפוליטיקה". כשאני צריך לבחור בין אליטה אנכרוניסטית ואליטה שלטונית, הרי שאני מעדיף אופציה נוספת.
בנוגע למה שאמרת לאיתן לרנר: "ויכוח טמיר בשמאל בין אינדבידואליזם פוסט מודרניסטי לבין קולקטיביזם מודרני". אני טוען שזו לא סוגיה של תחרות אלא של התווספות. האינדיבידואליזם הפוסט-מודרני לא פוסל חברות בקולקטיביזם, ואילו הקולקטיביזם המודרני (או שמא הפוסט-מודרני) לא פוסל את מימוש העצמי, בד בבד עם קידום מטרות חברתיות בקבוצה.
כמו שבקולקטיב אסור לאבד את הזהות של האינדיבדואל ולהיכנע לתכתיבים ממסדיים, כך לא צריך אינדיבידואליזם דתי שפוסל כל קבוצה באשר היא קבוצה, ובתורו מהווה ממסדיות דכאנית בפני עצמה.
כמו שברוך קימרלינג ז"ל צחק על ההבדל שעושה הממסד בין השוליים והמרכז (הוא קרא לעצמו "שולי במרכז"), כך לעיתים האינדיבידואל מקדם את האינטרסים שלו באמצעות קבוצה ולהפך.
לאיתן לרנר,
אתה צודק, כמובן. למען האמת, בעבר העירו לי בלי סוף על כתיבה בגוף ראשון יחיד, ואחרי שדחיתי את הדברים אולי קצת הפנמתי אותם. מעניין אם הרגישות לנושא הזה מסווה ויכוח טמיר בשמאל בין אינדבידואליזם פוסט מודרניסטי לבין קולקטיביזם מודרני.
לשי נ , אני מזדהה עם הביקורת שלך על בתי המשפט אבל עדיין רואה חובה להילחם בנציג הרשות המבצעת המושחתת כשהוא בא לחסל את בג"צ.
ההתיחסות שלי היא מעשית בלבד.
לא איכפת לי מהחוקים הבורגניים של הפרדת רשויות. אני תומך במה שמקדם את המטרות הסוציאליסטיות (או במה שהכי פחות פוגע), ולכן אם רוב העם יחליט להיות יותר יהודי ופחות דמוקרטי, אשמח אם ביה"מש ימנע זאת (כמו שאשמח שאם ביהמ"ש יפסול חוק שתורם לסוציאליזם, הכנסת תמנע זאת).
לחיים ולנין,
הסתכלתם לאחרונה על הרכב השופטים? כמה מהם לא מונו בשיטת "חבר מביא חבר"?
אם בשמאל "נאור" עסקינן, אזי כמה שופטים ערבים (יהודים, מוסלמים ונוצרים) מכהנים?
לנין בנוגע ל- "פוליטיקה צריכה להתנהל (עם כל הצער שבדבר) בידי פוליטיקאים ולא שופטים" הכוונה היתה אירונית: הכל פוליטי אז למה להעמיד פנים שיש גוף שהוא לא פוליטי. אם יש שופטים שרוצים לנהל את המדינה, בבקשה, שיבחרו לכנסת.
לטעמי, דמוקרטיה מתחילה מלמטה למעלה ולא להפך (להלן ההסבר):
בית המשפט הנוכחי הוא בעצם אליטה ישנה ש"זזה" יחד עם שאר מוקדי הכוח. בית המשפט מנסה "לחנך" את העם להיות יותר דמוקרטי, אבל מה לעשות שזהו לא תפקידו. אם המדינה לא מתנהלת באופן דמוקרטי הרי שזהו כשל חינוכי ולא כשל משפטי.
נאורות צריכה להתלוות לשוויוניות ולא להפך.
לכן צריך להחליט, בית משפט כמו האג או בית משפט לוקלי? אם רוב העם החליט להיות יותר יהודי מדמוקרטי, אזי בית המשפט לא יכול לעצור זאת.
זו סוגיה שיש לדון בה: אם המדינה היא שמרנית, האם בית המשפט יכול להיות ליברלי? האם כך הוא מייצג את העם?
כנראה שלא קראת בעיון מספיק את מה שברעם כתב.
הוא לא מתייחס לבית המשפט העליון כקודש הקודשים, אלא תומך בו נגד פרידמן מסיבות טקטיות בלבד, לא בגלל שביהמ"ש הוא אור לגויים, אלא בגלל שכיום הוא עדיף למטרות של השמאל מהחלופה הפרידמנית (עדיף אבל לאו דווקא טוב. זו בחירה בין רע למאוד רע).
ובכך אין ספק שברעם צודק.
"פוליטיקה צריכה להתנהל (עם כל הצער שבדבר) בידי פוליטיקאים ולא שופטים".
זה מפי מי שאמר שהכל פוליטי.
נתעלם מניתוח עובדתי של הציטוט הזה ונעיר-
בתור שמאל סוציאליסטי צריך לתמוך באפשרויות היותר טובות למטרות שלנו, גם אם הן לא תואמות אמות מידה מינהליות/מוסריות/משפטיות/חוקתיות/פוליטיות בורגניות וגם אם הן בעצמן מהוות בחירה רעה, כאשר האלטרנטיבה יותר רעה.
חיים שלום
בקוראי באופן קבוע ובהנאה את מאמריך אני תמה ושואל : מדוע אתה יוצא בקריאות בגוף רבים לא אחת במאמריך ? "אנחנו מודעים היטב …" ולאחרונה ראיתי זאת בלא מעט מהמאמרים .בעיניי זה יוצר מצג שוא של דעות אחידות בשמאל ומעבר לזה נתפש בעיניי כמתנשא מעט כאשר מדברים בשם אחרים
שי, אתה מפרש בצורה קיצונית מדי את הטקסט הזה.בסך הכל אני, כמו יתר תומכי שלטון החוק, מנסה למנוע את מזימתם של העסקנים המושחתים נגד בית המשפט, כיוון שמטרתם היא לחלץ את עצמם ואת חבריהם מתביעות פליליות על מעשי שחיתות חמורים. על זה ניטשת המערכה ולא בכדי התגייסו כל אנשי אולמרט למאבק נגד בייניש.
היית חייב במאמר זה להטעים מאותם מאמרים של פרידמן, ולא רק לאזכר אותם.
ויש משהו לא מוסרי בכתיבה על מערכת המשפט מבלי להכנס למארת התורים והסחבת. הרי לא מדובר בסתם כשל ניהולי או תקציבי, הרי זה מכוון: בסיכסוכים כספיים לאזרח הקטן אין זמן, אין אשראי בשביל להחזיק מעמד ולזכות בתביעה שנמשכת שנים, הוא חייב תוצאות מהירות. אז במקרה הטוב הוא עושה פשרה מגוחכת ובמקרה הרגיל מוותר מראש. ואילו לבעלי ההון שום דבר לא בוער, שייקח כמה שייקח. ולכן מנקודת המבט השמאלית, אותה אתה מנסה להציג, ההתעסקות הרבה הזאת בסיכסוך בין פרידמן לבייניש היא הסחת דעת, או כמו שכתב חנוך לוין (דומני בהקשר קצת אחר) "בכי בחדרים ובגנים שתיקה/ המלך משחק עם המלכה".
האתר שלי:
— קישור —
חיים,
להציג את שיקולי בית המשפט העליון כ- "טהורים" זו מעין התחסדות. בית משפט זה קנה לעצמו בצדק את מעמדו כאליטה. בית משפט זה גם לא חף מפוליטיקה ומזכיר את בית המשפט האמריקאי בכך שהוא עוטה על עצמו מעטה של קדושה.
יתכן ומניעיו של אולמרט פוליטיים גרידא, אולם התוצאות הבלתי מכוונות של מעשיו יכולים לחזק את השלטון הפוליטי שקועקע בפרץ ההפרטה.
בית המשפט העליון אינו קדוש (בדיוק כמו הצבא) וכמו כל פקולטה לרפואה הוא אוהב אנשים שדומים לו. אולי פרידמן יגרום סוף-סוף לגיוון בהרכב האנכרוניסטי של בית המשפט.
פוליטיקה צריכה להתנהל (עם כל הצער שבדבר) בידי פוליטיקאים ולא שופטים.
בסופו של דבר צריך להחליט: האם בית המשפט העליון הוא שלוחה של בית הדין בהאג? האם הוא בית דין לוקלי בלבד ולכן פועל במסגרת המדינתית? אלו שאלות שצריך לדון בהן.
העובדה שאתה "חרד" כל-כך לגורל בית המשפט מזכירה לי חרדת קודש אחרת בנוגע ל- "מדינה יהודית ודמוקרטית".
בשביל לעמוד במבחן הזמן ארגון חייב לדעת להשתנות ולהתעדכן ויתכן שפרידמן הוא זה שיעדכן אותו. הפחד המוזר מפגיעה ב- "קודש הקודשים" וכו’ מזכיר לי פחדים של חברי כנסת מהימין בנוגע לגורלה של "המדינה היהודית".
מה גדולה שמחתי לקרוא כי איש השמאל העקבי והסוציאליסט חיים ברעם מתייצב כחומה בצורה שמגינה על בית המשפט העליון אל מול הפוגרום שמנהל אולמרט בעזרת בא כוחו פרידמן
מעניין…
— קישור —