נחום ברנע הוא חתן ראוי של פרס ישראל, לפחות לפי אמות המידה הממסדיות. הוא באמת עיתונאי חרוץ, יותר רפורטר מאשר פובליציסט וגם אם נעשה קצת שחצן בעת האחרונה, זה לא ממש באשמתו. במשך שנים רבות היה איש-עמל צנוע ונעים-הליכות, ותמיד ניסה ליישם את האמיתות הקצת ירחמיאליות שאותן למד בעיתון ההסתדרות "דבר" ולהפכן למשהו יותר אוניברסאלי ומעניין. כמו רוב ילידי הארץ בני גילו הוא הוקסם מארצות-הברית ובתקופת עבודתו שם הפנים ערכים רכושניים שהכשירו אותו להתמודד עם ישראל של תחילת המאה ה-21. ההשלמה עם תאוות הבצע ועם האתוס של העדר שוויון, כערך רעיוני וכאבן פינה לבניית הכלכלה, היתה איטית והדרגתית. קראתי את כל מאמריו הארוכים ב"ידיעות אחרונות" של יום שישי בחודשיים האחרונים כדי להיות בטוח שברנע באמת משתדל לתמרן ולזגזג בין תדמיתו הנקייה לבין הווייתו הממסדית.

אין טעם לפטור את הדילמות שבהן הוא שרוי כסתם צביעות או צדקנות. האיש גדל בסביבה פוליטית פוריטאנית, שבה הנחילו תודעה של שירות הכלל והזדהות עם החברה ועם המדינה. אני יודע זאת, כי קיבלתי את אותו חינוך עצמו וגדלתי על אותם עיקרים. מנקודת ראות סוציולוגית ברנע הלך תמיד בתלם, אבל קווי המיתאר של אותו תלם עוצבו על ידי תנועת העבודה הישנה. הוא תועל, כמו כל קבוצת ההתייחסות שלו, למרכז הלאומני של "קדימה" ומפלגת העבודה. ברנע יכול להיות חבר ביקורתי, אפילו נשכני, של המרכז הזה, אבל אינו מסוגל ואינו רוצה לחרוג מעבר לקווים המוגדרים. מי שמייחס את כתיבתו המאכזבת בעת האחרונה רק לחברותו רבת השנים עם אהוד אולמרט (שעשה את הדרך למרכז מהליכוד, לעומת ברנע, שעשה אותה ממפא"י) לוקה בשטחיות ייתרה. הפשרה שלו עם המציאות וחוסר היכולת שלו להאבק למען שינוי מבני היא פועל יוצא מכל דרך חייו.

מפעם לפעם אני מותח ביקורת על ברנע, חרף חיבתי רבת השנים לאיש. הוא עיתונאי חשוב ומשפיע, ולכן קשה להתעלם ממנו. באמצעות עיון בכתיבתו אפשר לאתר תהליכים חשיבתיים ופוליטיים בקרב קבוצת ההתייחסות הגדולה ועתירת ההשפעה שלו. הוא גם איש מסוכן, לעצמו ולאחרים. קבלת דין הממסד כבר עלתה לו ולרבים מבני דורו במחיר אישי כבד מנשוא. כדי להשתחרר מתסמונת העקידה יש צורך בחשיבה רדיקלית מול כל הממסדים ולא להסתפק בהתנגדות לממשלות הליכוד. תודעת השירות הציונית עלולה להיות מסוכנת לנו ולבנינו, אם היא כרוכה במחויבות מוחלטת לאנשים בלתי ראויים. האם גולדה מאיר, ביבי נתניהו, אהוד ברק או אהוד אולמרט ראויים לשלוח את ילדינו למלחמות בלתי צודקות ולסכן את חייהם? האם לא הגיע הזמן שברנע, ואולי גם דויד גרוסמן, יאותתו לדור שלם של צעירים שהגיע הזמן לסרב?

אבל ברנע, שתמיד היה זהיר מאוד בנושא הפוליטי, כשל לאחרונה דווקא בנושא השחיתות ושלטון החוק, בניגוד לרבים מחבריו שהבינו שאם ראש הממשלה יצליח להרוס את בית המשפט העליון בשירות האינטרסים האישיים שלו, נאבד כולנו. למען האמת, ניתן היה לצפות ממנו לעמוד כחומה בצורה מול שר המשפטים המתעתע דניאל פרידמן, שמונה לתפקידו בציניות תהומית על ידי ראש הממשלה, האיש שעדיין מתמודד עם שורה ארוכה של האשמות פליליות. אבל ברנע העדיף לנקוט בעמדה ניטרלית כביכול, שעלולה לסייע לפרידמן לקעקע את שלטון החוק במדינת ישראל. תוך כדי מעשה, עלה ברנע על מוקשים אידיאולוגיים, שמוסיפים חומרה לגישתו הבלתי אחראית ממילא. כדי להבין את עומק חטאו הרעיוני של ברנע, כדאי לעיין דווקא בגישתו התמוהה כלפי פסיקת הבג"ץ בעניין מיגון יישובי קו העימות בדרום.

בתחכום מעודן, אבל די שקוף, מצטט ברנע בניטרליות אוהדת את שר המשפטים שהגיב בחימה שפוכה על דבריו הנכוחים של דן מרידור ש"בג"ץ הוא הגורם היחיד ששומר על זכויות האדם והאזרח". מה לזכויות האדם, שאל פרידמן באוזניו הכרויות לרווחה של ברנע, ולמיגון בתי הספר בשדרות? מה שבג"ץ רוצה באמת הוא לנהל את המדינה. אז ברגע שהסוציאל-דמוקרט לשעבר ברנע איננו מבין שהבסיס לזכויות האדם של תושבי שדרות הוא השוויון, ושיש להם זכות לחיות בביטחון בדיוק כמו כולנו, אז יש לנו סיבה טובה לפסימיות. כדי שלא יהיה מקום לטעות אחזור שוב: הזכות לחיים, לשוויון, לעבודה, לחינוך, לשיכון ולבריאות היא זכות מקודשת בעיניים סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות, בדיוק כמו התביעה לעליונות שלטון החוק בעיניים ליברליות.

אין זו דרכם של דוברי השמאל הרדיקלי בישראל להגן בצורה עיוורת וקנאית על בתי המשפט. אנחנו מודעים היטב לעובדה שהם מסייעים לרשות המבצעת לאכוף את הכיבוש ואת הדיכוי שנובע ממנו, ומספקים תירוצים ביטחוניים למעשים שמבטאים ומשקפים גזענות ולאומנות מהסוג המגונה ביותר. עם זאת, אנחנו גם נמנעים מגישה רכילותית לנושאים פוליטיים. ההתנהלות של דורית בייניש והעובדה שעיתונאים מסוימים לא מעריכים ומכבדים אותה כפי שהעריכו וכיבדו את קודמה אהרן ברק, אינם אלא פרטים בלתי חשובים במסכת הדיונים העקרוניים על עליונות שלטון החוק מצד אחד, מול השחיתות הפושה במדינה מן הצד האחר.

אבל ברנע מעדיף לצפות בנעשה מכסא גבוה המוקף באוויר דליל ומנוכר, כאילו היה שופט טניס בווימבלדון הירוקה. אסור לפטור אותו בטענה שהוא בור בנושאים משפטיים. ברנע יודע המון, והוא גם מתייעץ עם חברים ועמיתים שמכירים את החומר יותר ממנו. זה בהחלט לזכותו. אבל מי שמודע לכך שאולמרט יצר מצב חדש ומסוכן והביא למשרד המשפטים שר מקורב, בחיפוי מוצלח של מסך מעובה של טיוח ותואנות שווא (ממש כמו חייל שכיר שגויס לצבא זר) איננו יכול להתגדר בנאיביות כלשהי. השר פרידמן מפיץ באורח שיטתי ובשער בת רבים את הדעה שנשיאת בית המשפט העליון איננה אלא עריצה ששואפת להנהיג דיקטטורה, ולהכפיף אליה את הרשות המבצעת והמחוקקת. כל שונאי שלטון החוק במדינה תומכים בו. הניטרליות של ברנע איננה אלא הצטרפות לרעים נגד הטובים, ולכן אין לה כפרה. אני נוטה לקבל את דעתה של בייניש ששר המשפטים מבקש להניח את הבסיס לחיסול העצמאות של המערכת המשפטית. היא חוששת, ובצדק, שאחרי פרידמן יבוא איש גרוע עוד יותר, פוליטיקאי מושחת שישלים את המלאכה.

את כל הפרטים האלה למדתי, בין השאר, גם מכתבתו של ברנע עצמו ביום שישי שעבר, אבל הדגשים שלו נטו לצידו של השר ונגד השופטת. המפתח האמיתי להבנת גישתו של ברנע הוא המשפט הבא: "קל, אולי קל מדי, לתאר את המאבק בין השניים כמאבק אישי בלבד. שני אנשים מכובדים, מורמים מעם, מתפלשים בבוץ, ולנו לא נותר אלא להחליט איזה סוג של בוץ אנחנו מעדיפים, של בייניש או של פרידמן". יש כאן המון ערמומיות טיפוסית מאוד לכותב. הוא עצמו מנסה לספק גם הסברים יותר עקרוניים למריבה, אבל ההדגשים האישיים מאפשרים לקוראיו לזלזל בעיקר בבייניש. אחרי הכל, פרידמן היום הוא פוליטיקאי, חרף התואר האקדמי המכובד שלו, אבל הגברת בייניש נמצאת על כס השופטים.

מי שלא תומך בגלוי, בלהט, באומץ לב ובעקביות בבית המשפט העליון מול כנופיית אולמרט מסגיר את מדינת ישראל בידי המושחתים. ברנע יודע היטב מדוע הובא פרידמן למשרד המשפטים. הוא מכיר את אולמרט כבר שנים רבות, ומבין לא פחות מאיתנו שראש הממשלה קרא את מאמריו של פרידמן בגנות בית המשפט העליון והבין שיש לו בן-ברית שקשה לפקפק במיומנותו המקצועית. מעולם לא נרתם אדם כה נכבד למשימה כל כך לא מכובדת. את המשפט הזה ניתן בעצם לכתוב גם על פרידמן וגם על ברנע. בעיתונו של ברנע פועלים מיטב הלוחמים למען שלטון החוק והם נרתמו להגן על בייניש גם אם אינם מחבבים אותה במיוחד. יש מבחנים שאסור להיכשל בהם, והחשוב שבהם כיום הוא לצאת נגד פרידמן, להתייחס אליו בחשדנות רבה, ולהבין שבשעה זו בייניש ועמיתיה מצילים אותנו מפני הידרדרות למעמד של רפובליקת בננות.

Share on Facebook