הממשלה מתכנסת הבוקר כדי להחליט על תקציב המדינה לשנה הקרובה. הממשלה פועלת לכאורה תחת המגבלה שמטיל התיקון משנת 2004 לחוק להפחתת הגירעון, לפיו, משנת 2005 ועד לשנת 2010 יגדל תקציב ההוצאות של הממשלה בלא יותר מאחוז בודד לשנה.
ההחלטה של גידול התקציב באחוז אחד לשנה מהווה למעשה קיצוץ בתקציב במשך עשור שלם. זאת, כי האוכלוסייה גדלה מדי שנה בקצב כפול מהגדלת התקציב. לכן, מדובר על קצת יותר כסף עבור מספר רב יותר של אזרחים. אך, על פי נתונים שמסר בסוף השבוע מרכז אדוה, הממשלה מעולם לא עמדה במגבלה שנטלה על עצמה. ב-2005 הוגדל תקציב ההוצאות באחוז נוסף, כדי לממן את ההתנתקות. כעבור שנה עם הקמת ממשלת אולמרט-פרץ, הוחלט לתקן שוב את חוק הפחתת הגירעון ולהעמיד את מגבלת גידול ההוצאה הממשלתית על 1.7% במקום על 1%.
גם השנה נרשמה חריגה מן המגבלה החדשה של 1.7%, ותקציב ההוצאות הוגדל ב-1.6% כדי לממן תוספת לתקציב הביטחון ופיצוי ליישובי הצפון. זאת, בעקבות מלחמת לבנון השנייה. עוד תוספת, בשיעור של 0.5%, ניתנה למימון מתמשך של ההתנתקות. בסיכומו של דבר, הגידול הכולל בתקציב ההוצאות ב-2007 היה 3.8%. על פי תחזיות האוצר גם בשנה הקרובה לא תעמוד הממשלה במגבלת הגידול של 1.7%. אשתקד, לאחר מלחמת לבנון, נקבע כי בשנת 2008 תוכל הממשלה להגדיל שוב את תקציב ההוצאות בשיעור של אחוז נוסף מעבר למגבלה של 1.7%, כדי לממן את מלחמת לבנון השנייה.
לכאורה, הכל טוב. היתכן שראשי המדינה והפקידים הבכירים הגיעו למסקנה שגידול התקציב באחוז אחד אינו עומד בציפיות האזרחים או בצרכיהם, ולכן, כפי שמקובל בישראל זהו תקציב של "ישראבלוף"? במלים אחרות: הכנסת מחליטה מה שהיא מחליטה, אבל את המציאות התקציבית מכתיבים ראשי האוצר – השר והפקידים הבכירים. אבל השמחה היא מוקדמת. כי המשותף לכל החריגות הללו הוא, שיש להן יעד אחד: תקציב הביטחון.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 תקציב הביטחון נהנה ממעמד על-תקציבי, המאפשר להתעלם מהמגבלות הקיימות. ראש הממשלה אריאל שרון למשל, הוסיף במשך שלוש השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון, מיליארדים שלא באו לידי ביטוי בשום תקציב שאושר על ידי הכנסת. הקריאות ליציבות פיסקלית, להקטנת הגירעון, לשמירת מסגרת התקציב ולצמצום החוב מועלות בדרך כלל רק כאשר הסוגיות החברתיות מועלות לדיון. מצב עניינים זו מוביל לכך שבכל הנוגע ליוזמה בתחומי החברה, המדיניות הנקוטה מאופיינת, במקרה הטוב, בקיפאון ובדריכה במקום ובמקרה הרע – בשחיקה ונסיגה. כך, בעוד שוועדת ברודט פתחה פתח להרחבת הוצאות הביטחון, המלצות ועדת שוחט מובילות לקיפאון במערכת ההשכלה הגבוהה לפחות עד שנת 2013: קיפאון במספר הסטודנטים, קיפאון במספר המוסדות וקיפאון בנגישות להשכלה גבוהה.
לפיכך, ההחלטה שתקבל הממשלה הבוקר תשפיע על החיים כאן לא רק בשנה הקרובה. אימוץ המלצות ועדת ברודט יחייב הגדלה של תקציב הביטחון במשך מספר שנים, ובכל אותה תקופה תתקשה הממשלה להקצות משאבים לפיתוח חברתי.
השאלה האמורה לעמוד במרכז דיוני הממשלה הבוקר, בסוגיית התקציב לשנה הקרובה, היא מהי הדרך הטובה ביותר להבטיח את חוסנה של החברה הישראלית לעתיד לבוא. על פי מרכז אדוה תוספת של 1 מיליארד שקל לביטחון ולכיבוש תיבלע בים הגדול של תקציב הביטחון; לעומת זאת, תוספת של 1 מיליארד שקל לתקציב ההשכלה מהווה גידול של כ-20% לכספים המיועדים לאוניברסיטאות. הברירה היא פשוטה: תותחים או ספרים. אין לנו ספק במה הממשלה תבחר. אם לשפוט על פי עמדותיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון ומנהיג מפלגת העבודה אהוד ברק; הממשלה תבחר שוב בתותחים.
או תקציב של כיבושים ולאו דווקא של אזרחים; או תקציב של גנרלים ולאו דווקא של סטודנטים.
אין ספק
גם נחמיה רב-הפרשנים ומגדלור הבורגנות הישראלית פרסם הבוקר במוסף הכלכלי של הארץ מאמר פרשנות המתייחס לתקציב המדינה תחת הכותרת "תקציב בחאקי". האם הוא קורא את הגדה השמאלית? סתם ניחוש.