הכתבה המחפירה במוסף "הארץ" בה ראיון עם יעקב ביטון מאת דליה קרפל חייבה אותי להתייחסות ("שירי סבתא", 10/8/2007). שוב אקזוטיזציה של הגוף המזרחי. שוב הפסיכולוגיזציה הזולה, המבט לתוך הגוף, התחתונים של הסבתא, כאילו יעקב ביטון הוא תופעה המתנהלת בשולי החברה "הנורמלית". רק השוליים הפסיכוטיים המזרחים ישנים עם התחתונים של הסבתא. לשים את התחתונים האלו באינסרט, להיות צהובים. למה לא. אם ידיעות אחרונות צהובים אז בוא גם נהיה אנחנו.
אני מתפלא על דליה קרפל, על העורך של הכתבה ועל העורך בכלל של מוסף "הארץ". איך אפשר לעשות ראיון שלם על משורר חשוב, ראשוני, חלוצי ואחד הקולות הנדירים היום בחברה ובתרבות בישראל ולא לראיין אף איש מקצוע אחד העוסק בתרבות. לא סוציולוג שיחבר את השירה של ביטון לתופעות חברתיות, לא אנתרופולוג, היסטוריון, קל וחומר חוקר שירה.
הכתבה נפתחת בהשפילה את המשורר בכך שהופכת אותו לתופעה מוקצנת, אקצנטרית, מוזרה: הוא גר עם סבתו ולובש את תחתוניה. אין כל התייחסות לבעיה האתנית בישראל. השאלה מה אתה חושב על שירה מזרחית באה לתקוף את המונח. מדוע לא לשאול עם מי אתה מתכתב בשירה המזרחית? מדוע לא לשאול איך אתה מתחבר לטקסטים של ארז ביטון. תחת זאת חייבים לתקוף. כי אם התחלנו ואמרנו שאתה תופעה אקצנטרית, פסיכוטית, חיה אקזוטית החיה מחוץ למרכז הנורמטיבי, אז עכשיו בטח שלא נוכל להאשים את זה ביחסים החברתיים, האתניים המהדהדים לתחום התרבותי. לא רק שאתה תופעה, אלא גם לא נוכל לדבר עליה באופן חברתי ובטח לא אתני.
ליבי איתך יעקב ביטון. כי נמאס לי לחיות במדינה הזו שמקטלגת אותנו והופכת אותנו להיות בעיה. איך זה מרגיש להיות בעיה? השאלה הפוכה, מי הופך אותי להיות בעיה ומדוע הפתרונות לא הופכים זמינים בכל רגע ורגע. הכתבה שעשו איתך משפילה, ומזכירה גם את היחס המשפיל שנתנו ללהקת אלג’יר למשל. ליבי איתך ושייפסקו התופעות האלו שבאות ומקטלגות אותך ועושות כתבות כאלו צהובות. אתה נותן להן ליצ’י והן כותבות שאתה עני. לפחות היו מספרים על הדרך מהבית שלהם אליך. מהמערכת אליך. לפחות היו מספרים מדוע החשיבה השמרנית החד תרבותית שלטת ומדוע היא חוסמת את הדרך של אוכלוסיות אחרות למרכז. מדוע אין בכלל דיון בחברה רב מרכזית כפי שהציעה אלה שוחט.
לא בקלות אני כותב את הדברים הללו, חשבתי קצת, התייעצתי עם חבריי. אבל לא ניתן לשתוק כשמנסים להפוך אותנו לחפץ. ליבי איתך יעקב ביטון וזרע הרחמים עוד ייצמח בלב. ובקרוב שנזכה לקרוא את הספר החדש שלך בהוצאת כתר.

תחושה לא נעימה של חוסר יושר עולה מקריאת המאמר הזה. נראה לי ששמואלוף כועס קודם כל על ביטון עצמו, על הדרך בה הוא מדבר ומציג עצמו בכתבה. למה שמואלוף חייב לראות בכל כתבה על משורר מזרחי כמייצגת את המזרחים כולם? לא ברור. אבל נראה שהוא לא מסוגל להתמודד עם הכעס או תחושת הבוז שעולה בו, ולכן מוציא את התסכול על מערכת העיתון ועל דליה קרפל .
קראתי את הכתבה שלה. אפשר אולי היה לנסח אותה בדרך מעט פחות צהובה, אבל היא ודאי שלא מחפירה. היא לא "הופכת" אותו ל"תופעה" מוזרה שלובשת את תחתוני סבתו. אלה דברים מרגשים שהמשורר בעצמו רצה לחשוף, כחלק מרגש הזדהות עמוק עם הסבתא, וזו זכותו לפרסם זאת, גם אם זה מביך את שמואלוף שלא רוצה "לצאת פריק" מול קורא אשכנזי כלשהו.
נ"ב: לא ברור גם מה רוצה שמואלוף מאלג’יר. יחס משפיל? הלהקה הגדולה הזאת זכתה להערכה ולהצלחה ענקית, הן בקרב הקהל (וכמי שנכח בהרבה הופעות שלהם אני יכול להעיד על כך) והן בקרב הביקורת. וגם לאחר פירוקה ממשיכים חבריה לשעבר (גבריאל ואביב) לזכות להצלחה ולהערכה ביקורתית בפרויקטים שלהם.
טריק בורגני ידוע להפוך נונקונפורמיזם לבחירה אופנתית משונה ע"י הגחכה של הדמות.
אני זוכר לפני שנתיים במעריב כתבה על אנרכיסטים נגד הגדר, שבה ראיינו כמה אנרכיסטים כאלו והתמקדו במיוחד בעובדה שאחת היא לסבית (רחמנא ליצלן), לאחד שיער ורוד וכו’.
איזו השתלחןת מיותרת…
למה לא יכולה להיות כתבה שמתעסקת בפרט, וחייבת להתעסק בקונטקסט החברתי. הרי אם היתה רוצה, הייתה קרפל יכולה להתעכב על שירתו מעט יותר -ואז אולי היה משהו בדבריך. אבל זו כלל לא כתבה על שירה שמצריכה קול סמכותי שיאשש את דבריה של קרפל. מה, עוד פעם חנן חבר? או אולי מתי שמואלוף?
זו רשימה קצרה על הפרט היצירתי, על המשורר והביוגרפיה שלו. לא על היצירה המזרחית או הלא-מזרחית, אלא על הכישרון החי. אתה, הביקורת המאוד לעוסה שלך, הרצון שלך לראות בשאלה של דליה קרפל תקיפה, הם הם שלא מאפשרים רב מרכזיות. ומה בכלל המקום של "דיון ברב מרכזיות" בכתבה בעיתון. את הדיון ברב מרכזיות יתחילו, ימשיכו, ויסיימו בין כתלי תיאוריה וביקורת. ואם נראה טפטוף של דיון רגיש בנושא בספרות הפופולרית, אשרינו. אך לכך דרושים כותבים עדינים מתוחכמים ורגועים. דור שלא אלה שוחט, לא אתה ולא אני שייכים אליו. ומה פתאום "אותנו", מי שם אותך, את ביטון ואותי באותה קטגוריה – איזנשטאט אולי.מאיפה היומרה והעדר הרפלקסיביות של מבקר שבאותה נשימה שיורק להבות לעבר המהותניים העסוקים באובייקטיביזציה, מדבר על "אותנו".
ליבך איתו. בטח, ליבך איתו.
למתי
תודה על המאמר.
הקומיסרים של "המזרחיות-הרדיקלית" לא מוכנים שמזרחי יתראיין לעיתון מבלי שיעבור אצלם קודם תדריך בנושא "איך מזרחיים אמורים להראות ןלדבר".
אין דבר כזה, "הסבתא". "סבתא" זוהי מלה ארמית, שפירושה "הסבה"/"הסבת". כלומר – אם-האם, או אם-האב, בתוספת תווית-היידוע "קמץ ואל"ף) – המונע נשילת ת"ו-הנקבה הסופית. ומכאן אתה מגיע למסקנה, ש"הסבתא" מתורגם ל"the the grandmother" – יידוע כפול, מבנה זר ותמוה, אשר לי, לפחות, אין מושג, על שפה כלשהי, בה הוא משמש. המקרה זהה, אגב, בביטויים מוזרים, כגון "האבא", "האמא" ו"הסבא".
לפיכך – או "סבתא", או "הסבה" (צורה ארכאית, שנעלמה – מסיבות כלשהן – מן העברית המודרנית, אך מצויה, פה ושם, ביצירות ספרותיות ישנות מאד). ובכל מקרה – ל?א "הסבתא"…
אם צריך לכעוס על משהו זה על כך שמשורר הכותב שירה כל כך גרועה זכה לכתבה במוסף הארץ רק בגלל שהוא מזרחי.
האפליה מתקנת!!!!
לסטודנט ללשון עברית
יש הרבה מילים בעברית שמקורן ארמית, אבל הן מילים בעברית, ולא בארמית. במילים אחרות, כשדוברי עברית אומרים "סבתא" הם מדברים עברית, לא ארמית, ולכן הם משתמשים בתווית היידוע העברית, שהיא ה’ הידיעה.
לדעתי שמואלוף עושה עוול גדול ליעקוב ביטון בכך שהוא שם על גבו תרמיל כבד של תופעות חברתיות, אנתרופולוגיות ואתניות.
אליבא דשמואלוף משורר מזרחי הוא קודם כל מזרחי ורק אח"כ משורר, וחבל מאוד שזו דעתו כי אם צורת ההסתכלות הזו תהיה נחלת כולם אזי לא נוושע לעןלם ממכת הגזענות שהיא כבר מנת חלקינו.
אבל מה לעשות? מה שמותר לשמואלוף אסור לי.
ביטון הוא משורר בזכות עצמו. הוא לא צריך את שמואלוף שינפנף בדגל עדתי, ויגן עליו ויפרש אותו.
כמשורר וכאדם ביטון הוא אכן מוקצן ואקסצנטרי בגלל מה שהוא ולא בגלל שמוצאו מרוקאי ("השוליים הפסיכוטיים המזרחים" – כפי שכתב שמואלוף). "ההשפלה" במקרה הזה קיימת רק במוחו של שמואלוף, ומותר למשורר ממוצא מזרחי לא להמשיך את מסורת השירה המזרחית אם לא מתחשק לו, לא זכור לי איזו מסורת שירה ממשיך דוד אבידן למשל, אז למה להדביק ולכבול את ביטון בכבלי שירה מזרחית? למה הוא חייב לאהוב אותה? ללטף אותה? להמשיך אותה?
עצתי לשמואלוף: תן לאדם ממוצא מזרחי להיות נציג של עצמו, לא תמיד הוא צריך את עזרתך
כי אתה הוא זה שמקטלג את ביטון ולא דליה קרפל.
ובעניין להקת אלג’יר ש"הושפלה" לטענתך – לא היה ולא נברא, שוב יצאת להגנת מי שלא צריך הגנה…
מצער שעיתון הארץ נתן במה להתמודדות רדודה עם שירתו המיוחדת של ביטון.
במקום התמודדות ענינית עם הגבהים השיריים והלשוניים העולים משירתו , בחר העיתון בעיקר בצביעת התכנים בצבע צהוב ועם מה שיותר פיקנטריה זולה.
אני מודה למתי שמואלוף על המאמר.נותר רק לקוות שעיתון הארץ יפרסם את כתבתו כתגובה לכתבה של מיכל קרפל.
כן, ביטון יוצא שם די מגוחך, אבל לא בגלל שאלותיה של קרפל ולא כי הוא מזרחי. הוא יוצא מגוחך אך ורק בגלל הדרך בה הוא מציג את עצמו. אבל ממילא שיריו גרועים ולא ברור לי מדוע הוא קיבל כתבה ונחשב להבטחה.
הוא עצמו חושף את הסדקים והמוזרויות של חייו, אני בטוח שאיש לא כפה עליו לחשוף אותם ומבחינת הכתבת, ייו האישים של המשורר הם בהחלט החומר שממנו עשויה כתבת ראיון עמו.
לא ברור לי למה בכלל לבקר א הכתבת, או לראות כאן אפליה של מזרחים.
האמת, כבר שנים אין כאן באמת אפליה של מזרחים וכל מי שמנסה להעלות אותה הוא הוא יוצר האפליה.
כן שמואלוף, אתה הוא היוצר את הקיטוב והאפליה, הבקורת שלך אפילו לא מגובשת דיה כדי להציע אלטרנטיבה כי כל כתבה שלא תהיה עם כל אדם נראה שתוכל למצוא בה את זרעי האפליה.
תגובה לעמיר
התעלמות מקיומה של גזענות היא גזענות במלוא תפארתה.
שני סממנים להמצאותה של גזענות: א. אכלוס בתי הסוהר – יש הרבה יותר מזרחים ממספרם באוכלוסיה, ב. איוש עמדות מפתח בחברה, בשלטון ובכלכלה – יש הרבה פחות מזרחים בעמדות אלו מאשר מספרם באוכלוסיה. בתור אשכנזיה גאה זה חורה לי וכואב לי בדרגות שמילים לא יכולות לתאר.