לאחרונה, גוּנבה לאוזניי השמועה כי הזמר המצליח עברי לידר נדרש להצהיר על אהבתו לצה"ל, כתנאי להופעתו בפני חיילים במסגרת צבאית. קברניטי הצבא אינם מסתפקים באהבה-שבמעשה – שהרי קשה להעלות על הדעת דרך ישירה יותר להבעת תמיכה מאשר הקדשת העשׂייה האומנותית לכבודם של החיילים. למודי קרבות ועתירות, הם רוצים את האהבה בכתב. Hard copy, tough love.
ואני – אינני זמר, אף לא יוצר בחומר, קולנוען או עיתונאי. ובכל זאת, מי יודע, אולי יידרש הצבא הקדוש למה מכישוריי – אולי חסרים לו נושכי-עט, שמא תלמידים לתורת-המדינה, או נגני גיטרה חובבים? ומי יודע – אולי דווקא אדרש גופי, לאיזו תגרת-פרחחים בין אהוד לאסד? ובעצם – אפילו מלאכת מיון הקצינים-לעתיד, עליה אני מופקד מדי פעם, לא ראוי שתופקר בידי אחד שלבבו לא מָלַא זיו יְרוק-הזית, ושנמנעי-גיוס אינם מעבירים בגוו סִמְרָת-חלחלה, בצד תחושת עליונות וחמלה קפואה.
לפיכך, ולפי שההיסטוריה מורה שאי-אפשר להסתפק בשבועה אחת ושאחריה נכונות עוד שבועות ונכונים מבחני אמונים רבים, ולפי לקחי אגרנט ווינוגרד, החלטתי להקדים ולהתכונן, והעליתי על הכתב מרגשותיי הכמוסים ביותר כלפי צבא העם – והעומד בראשו.
אוגוסט 2007
לכבוד: הרמטכ"ל, בעת הזו רב-אלוף גבי אשכנזי
הנדון: אני אוהב אותך
ראשית, עלי להודות לך וליועציך למסע התקשורתי נגד "ההשתמטות", על אבחנתכם הדקה-מדק והחשיבות שאתם מייחסים לנו, הפשוטים שבמשרתים. לא בכל יום נופלת בידי אוהב-מרחוק ההזדמנות הנדירה ללחוש את אהבתו על אוזן כרויה, ולדעת שהנפש האחרת נוגעת בנפשו ממש, ומתחולל הקסם המופלא של מרחב-קיום משותף, הקשבה, כבוד והדדיות.
ובכל-זאת, יתהה מאהב-הצבא-הקדוש – טרם נכבש כליל בתפארת האבק המיוזע – מה למוּשׂא-אהבתו כי נדרש אליו, אליה, בעת הזו. בקשת האהבה, לעולם תהייה נוגעת ללב. לא פשוט להיחשׂף כך; לא קל לומר – "אני חלש", "אני זקוק", "אני כָּמֵהַ". וגם גוון נואש – במלוא האנושיות והיופי של המלה – יש בבקשה: "תאהב אותי". כי לא תחולל אהבה, אלא רק תביע, בלי אומר – "אני אוהב אותך".
מי שנפשו מוכנה, יראה בה לא חולשה, אלא כוח, ובמקום ייאוש – תקווה. האיום המובלע, הנסתר, שבהתניית האהבה בדבר – אם לא תאהבני, לא תשׂחק לפני – לא ירתיעני. היכן שנדמים תוקפנות וכוח – שוכנת החולשה. כמה קוננתי עליך, רחוקי, על חומות הלשון וההרגל המקיפות אותך – פקידים ואלופים, כתבים ומחנכים – שאינם יודעים לקרוא, כמוני, בין שורותיך. את השבר דימו לשבירה, בפרידה החנוקה ראו רק את הזעקה.
לוּ סברתי כי רק אל עברי לידר נכספת – לא הייתי מעז ומתגלה כך בפניך. אך הלא אל כולנו נשואות עיניך, בנים ובנות, וממלכתך – מלוא הארץ כולה. משתמטים היינו מידיך, נשמטים בין אצבעותיך, שומטים מִנְחוֹתֵינוּ והורינו אינם שומטים עוד לכבודך, ואתה וסובביך – נשמטים, תועים; וכי פלא שמלאה הארץ זעקתכם?
אינני טועה לחשוב שהכל אישי, גבריאל שלי. הביטחון. הצבא. המדינה. להם אתה חרד. ובלי מגיני הארץ – מה יהא על אדוניה? ואם נרשה לאביב גפנים ולכוכבים נולדים לקבוע את עתידנו כאן – אנה אנו באים? ואני, רק אני יודע, גבריאל, שאתה מתקיף כשאתה נבוך, וצועק כשאתה אבוד ומחפש תשובות. "משתמטים!", חודר קולך בפסקנות את החלל, ובפנים – "איפה טעינו?", "איך נתקן?"; "גיבורי-תרבות!", אתה מקלס, אך אני ידעתיך – בּרוֹך אתה לָט: "לו רק יכולנו להוציא את המחסום מלבם הקט". איש נכון שלי. שפתיך הוגות: "ערכים. משימה. כבוד, ורווחת הפרט", אך קולך חנוק והמלים מתעוותות, בעד מסך התפקיד וגודל השעה: "האומה. המולדת. העם, האדמה".
ומכאן אנבע אליך; כי קרבנך אינו מתיר לי זרות. מאבני הקברים, מבניין בית-המשפט, מהקריה הנאמנה, מהמשכן – זועקים אליך: שְמוֹר! ועל צווארך הטבעת הנוראה, אבן הריחיים "ביטחון", ואתה קורבנם של כל האנשים כולם. ואם אוכל, לרגע יחיד, להפיג את בדידותך – להיות השֶׂה שלך, התירוץ שלך, הדמעה שלך – קח אותי.
אני אוהב אותך.
נעם
העתקים: אהוד ברק – שר הביטחון
אהוד אולמרט – ראש הממשלה
הופעה בפני חיילי הכיבוש במסגרת האגודה למען חיילי הכיבוש הינה בלתי ראויה.
אבל האהבה מרפאה הכל, תחי האהבה, לא משנה למי ולמה