עד שנת 1948 היתה יאפא המרכז המסחרי והתרבותי החשוב ביותר בפלסטין. בסוף אפריל של אותה שנה כבשו את העיר ההגנה, האצ"ל והלח"י. מלבד כמה אלפי בני אדם, שבעים אלף מתושביה של יאפא נמלטו בזמן הקרבות או גורשו ולא הורשו עוד לשוב לבתיהם. הקטעים הבאים נבחרו מתוך סדרה של זיכרונות/הרהורים אלקטרוניים שתחילתם ביוזמה שהחל סלים תמרי ב-1995, והמשכם בהתכתבות אלקטרונית בין קבוצה של שנים עשר גולים יאפאיים הגרים כיום ברחבי העולם.

שיעור היסטוריה (סלים)

היום שוב הלכנו לבקר ביאפא העתיקה. הפעם הביאו עמם שותפיי למסע תיקים רגשיים קלים מאלה איתם הם באים בדרך כלל: שהרי כבר כולנו בוגרים ותיקים של אותה דרך הייסורים, ובנוסף, מטרת מסענו הפעם היתה מוגדרת היטב: לאכול דגים במסעדה של ראוף ואת’ינה בשכונת ג’באליה. כיוון שהיה זה היום הראשון בשנה החדשה על-פי הלוח היוליאני, עצרנו בפאתי העיר, ליד הכנסייה הרוסית, שם התחתן דודי פאיק, לפני יותר ממחצית המאה. הדלתות היו נעולות והנזירות סרבו לפתוח עבורנו את המקום, על כן טיפסנו על הגדר וגנבנו פירות מעץ ברגמוט נטוי.

הפעם הגענו לעיר מלמטה, מכיוון הנמל, שם ראיתי את מפעל הסבון הישן חנא דמיאני, ששופץ וחזיתו עברה ניקוי וליטוש. הכתובת בערבית עם שם בעליו הוסרה מהכניסה המזרחית לבניין ובמקומה הוסיפו עיטורים עבריים ואותם תיגברו בתבליט של מגן דוד.

למרות מצבם המט-לנפול של הבניינים, הנוף הנגלה מן הנמל הוא מרהיב, ועודנו מזכיר את חיתוכי העץ מהמאה התשע עשרה שגילף דיוויד רוברטס במבט מן הים. הדרך הטובה ביותר ללכוד במבט את הפנוראמה הזו היא לעמוד בין המנזר הארמני לכנסיית סנט מייקל, בגבך אל הים. שם פגשנו שמונה נזירות רוסיות אוספות מהחוף חלוקי נחל. אחת מהן היתה יפה כמלאך.

כנראה שהיה זה יום הרוסים. זמן קצר אחרי כן, כשנכנסנו לכנסייה הקתולית עת עמדה להתחיל שם מיסת הערב, היא היתה מלאה מהגרים סובייטים. בראש הגבעה נמצא המרחב הפעור לרווחה שהיה פעם לב-לבה הצפוף של יאפא העתיקה, לפני שזו פוּצצה בדינמיט ונהרסה על-ידי בולדוזרים בריטיים עם תחילת המרד הפלסטיני ב-1936, לפנותה ממתבצרים תת-קרקעיים.

סביב לכיכר שהיום הישראלים מכנים בשם "קדומים" עומדים בניינים ערביים ישנים שהוסבו לבתי קפה, לבוטיקים ומסעדות שמוכרות אוכל במחירים מופקעים. ברחבי הכיכר טיילו זוגות רוסים צעירים שצילמו את הים ועצמם.

מתחת לכיכר נמצא מוזיאון לארכיאולוגיה, קטן אך מרשים, המכיל בעיקר מוצגים רומיים והלניסטיים. כרזות המספרות את ההיסטוריה של יאפא מעטרות את הקירות. כמו שעשתה רות קרק בספרה על יאפא, כך גם במוזיאון הזה הצליחו הישראלים למחוק כל שריד של הערבים מההיסטוריה של העיר. הרי הם התאריכים הראויים לציון בהיסטוריה המודרנית של יאפא, כפי שהם מפורטים בברוש’ור המוזיאון:

• 1750: הקמת בית ההארחה היהודי הראשון
  
• 1799: כיבוש יפו על ידי כוחותיו של נפוליאון; התפרצות מגפת הדבר
  
• 1820: תחייתה של הקהילה היהודית ביפו עם הקמתם של בית הארחה ובית כנסת על-ידי ישעיה אג’ימן
  
• 1832: כיבוש יפו על-ידי הכוחות המצריים
  
• 1881: קבוצה ראשונה של חלוצים יהודיים מהביל"וים מגיעה ליפו
  
• 1903-5: מגפת כולרה קטלנית ביפו
  
• 1917: גירוש הקהילות היהודיות של יפו ותל-אביב על-ידי השלטון הטורקי
  
• 16 בנובמבר 1917: כיבוש יפו על-ידי אלנבי
  
• 1936-39: ארועים אנטי-יהודיים ברחבי הארץ [כך מתואר המרד הפלסטיני הגדול נגד הבריטים]
  
• 14 במאי 1948: שחרור יפו בחול המועד פסח על-ידי המחתרת היהודית
  
• 24 באפריל 1950: איחוד תל-אביב ויפו

למרות שתיקת המוזיאון אודות תושבי העיר הערבים בעבר ובהווה, נראה כי מחלקת התיירות מצפה לרבים מהם הקיץ: חוברת מיוחדת הודפסה בערבית, ואלפי עותקים ממנה נערמים בכניסה למוזיאון. שלא כמו הכרונולוגיה המפורטת למעלה, כאן מוזכרים הערבים, ולא בצורה מעורפלת:

לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה כבש גנרל אלנבי את העיר, ובישר בכך את תחילת המנדט הבריטי. נמל יפו (הנמל היחיד באותה תקופה) שימש כנקודת הכניסה לעלייה ההולכת וגוברת של יהודים לארץ. היהודים סבלו מפוגרומים ורדיפות מידי הערבים. ההתקפות הגיעו לשיאן מעט לפני ההכרזה על קום מדינת ישראל במאי 1948. פעולות ההגנה היהודיות הובילו לבריחתם של רוב ערביי העיר. מעט אחרי כן התיישבו בחלק זה של העיר משפחות יהודיות חסרות אמצעים שהמלחמה הפכתן לחסרות בית.

בשלב זה של טיולנו החלטנו שהנה, צרכנו די להפעם מן ההיסטוריה, והמשכנו לעבר מסעדת הדגים. מדובר כאן, אגב, בריטואל הקבוע המשותף לכל פלסטיני "השב" ככה ליאפא. חוטפים סטירת לחי מהג’נטריפיקציה ומהדֵה-ערביזציה של העיר, מהגרסה המכובסת של ההיסטוריה שלה, ואז מפנקים את עצמם בארוחה חגיגית ליד הים כדי לשכוח.

במקרה שלנו, שיחק לנו מזלנו מספיק כדי שנמצא את ראוף ואת’ינה ריקה, מלבד המלצר העזתי הבלתי-חוקי, להוט לדון בבחירות הפלסטיניות הקרבות. הוא היה ממחנה הפליטים ח’אן יונס, וקרוב משפחה רחוק של חסן עספור – קומוניסט לשעבר ומתמודד ברשימת הפתח. הוא ניסה למצוא דרך לחמוק חזרה אל תוך עזה כדי להצביע לדוד שלו.

יאפא של ראמה

אני מגיעה ליאפא תמיד בתחושת חרדה ועוזבת אותה בתחושה של זעם מעורפל וויתור. בסופו של מסע, בדרך הביתה לירושלים, התחושה הכללית היא של חוסר רצון לחזור לשם שוב. ביקור ביאפא עבור מי שגדלה לאורה כמיתוס שאין מקום אחר שיוכל אי-פעם לשוות לו – מסתיים באכזבה בהכרח.

האופן שבו אני חשה בנטל של יאפא, המקום הקיים רק בעולם של גני העדן האבודים, אינו שונה מזה של כל יאפאי אחר. כי אין יאפאים "לשעבר" – הם אף פעם לא עזבו אותה ב-1948, אלא עדיין נושאים אותה עמם תמיד ולכל מקום. הלוואי והייתי יכולה ללכת בעיר ללא מטען העבר וללא חובותיי כלפיו – להיקסם מהארכיטקטורה ומהאנשים הגרים שם עכשיו, להיות יכולה לקרוא להם יאפאוין ככינוי הנושא עמו איזו משמעות, במקום סתם "תושבי המקום בהווה". אך אבוי, לעשות כן פירושו להישרף על המוקד בגין שיתוף פעולה עם מציאות אשר נבנתה על שברי חלומות.

הטיול הראשון שלי ליאפא היה באביב של שנת 1989. דודתי, שגרה בירושלים, רצתה לקחת אותי לשם עוד לפני כן, אך כיוון שהיתה זו תקופת האינתפאדה, כל תנועה אל מחוץ לתחום שבין שעאפת ורחוב סלאח א-דין נתפסה כמעבר אל תוך טריטוריה לא נודעת ושורצת סכנות. דודתי עזבה את יאפא כשהיתה בת אחת עשרה ואת נעוריה בילתה בביירות, בסביבה פתוחה בהרבה מזו שאי-פעם היתה יכולה לחיות בתוכה ביאפא. בתמונות עטופות בנייר למשמרת נראות חברתה הברזילאית והיא בבגדי-ים של כוכבות קולנוע משנות החמישים בפלאז’ בביירות. ביאפא אפילו לשחות לא לימדו אותה, שלא כמו אחיה, כי היתה ילדה.

אני לא זוכרת הרבה מהעיר מאותו הטיול הראשון. את רובו העברנו בחיפוש מפותל אחר בית המשפחה בג’באליה, שהיתה בעבר הפרבר הדרומי החדש של העיר. (לא הרבה לפני הביקור שלי ניסתה אחותי הצעירה גם היא למצוא את הבית. בן דוד לקח אותה בטעות לביתו של בן דודו של אבי, אליו הכניס אותם דייר ערבי עצבני שלא חדל מלנפנף באקדחו מול עיניהם). המשכנו לנסוע ועברנו על פני בית דודו של אבי, שם שוכנת כיום הקונסוליה הצרפתית. הבית היה ועודנו מבנה באוהאוס מודרניסטי מפואר, בן שנות הארבעים, עם קווי מתאר ישרים ונפחים זורמים בצבעי קרם. דודתי אמרה אז שהיה זה בית החלומות של דודהּ ואחד המבנים המודרניים ביותר בפלסטין. היא גם סיפרה שאותו דוד השתייך לענף השמרני ביותר של משפחתנו ושאשתו ובנותיו יצאו את הבית לעתים נדירות. עד כאן דטרמיניזם ארכיטקטוני.

From Bauhaus to our house

בית משפחתנו אבד, או גרוע מכך, נהרס. הלוך ושוב הסתובבנו במורד הרחוב הצר בעוד דודתי מצביעה על ביתו של סעיד חמאמי, על בית האבן הוורוד של בית משפחת כנפאני בפינה הסמוכה, וכן הלאה. שוב ושוב היא ניסתה לחשב מחדש, מבולבלת: "הבית שלנו היה אמור להיות כאן…". פתאום זה היכה בה: הבניין הישראלי בן שתי הקומות, גרוטסקי בכיעורו, מצופה אבן חוּמה, הבית הזה הוא הבית שלנו, מכוסה בחזית דוחה של חלוקי נחל עשויים מבטון. יצאנו מהאוטו. היא התחילה לצעוק, "הם קברו אותו! הבית שלנו בקבר!" כמה פועלים ערבים שחפרו במדרכה שם באו לראות מה קרה. הסברתי להם, ואולי כדי שנרגיש טוב יותר אמר אחד מהם, "כן, כן. אנחנו מכירים את משפחת חמאמי. כל אלה הם בתים של משפחת חמאמי. אנחנו עדיין קוראים למקום הזה רחוב חמאמי."

דודתי היתה עצובה מכדי להיכנס פנימה וחזרה למכונית. לרוחב חזית הקומה העליונה של הבית קבעו אותיות בעברית ואנגלית את זהותו החדשה, בית נורית – "House of Light". המשכתי ללכת לכוון השער החשמלי, שם היתה כעת הכניסה הקדמית, אם כי במקור היה זה צדו האחורי של הבית. כיוון שהכניסות הוחלפו ותוספות בנייה התווספו, ומאחר שהאופי המקורי של הבית הוסתר מאחורי שריון של בטון, היה קשה להבחין מה נמצא איפה. מה שאף על פי כן התגלתה היתה המרפסת בת שלוש הקשתות, והכניסה, אף שרובה היתה כעת חסומה. כשראיתי את הקשתות זיהיתי אותן, המומה, מתמונה משפחתית ישנה שצולמה בקדמת המרפסת הזו. באותה התקופה צמח לצדה שיח אספרגוס גדול. לתמונה היתה איכות חלומית, בלתי ממוקדת מעט, הייחודית לתמונות ישנות. נראתה בה משפחה גדולה, עם בנות צעירות בשמלות לבנות וקשתות בשערן, עומדות בשורה הקדמית. בתמונה הן תמיד נראו לי תמימות. אבל אולי רק אני עצמי קראתי את התמימות בפניהן, כי ידעתי מה יהיה עתידן כעבור בערך שנה.

השער היה פתוח, אז נכנסתי. מצאתי עצמי בליואן הגדול, רחמוֹ של הבית, על עמודיו ומרצפותיו המקוריים, תוצרת איטליה. הוא היה מלא אנשים, אלא שאלה באיזה אופן שהוא לא נכנסו לתוך שדה הראייה שלי: הייתי עסוקה במיפוי מחדש של מציאותו הקודמת של הליואן, ובמהלך אותו המיפוי הוצאתי החוצה חפצים ואנשים שלא היו חלק מאותו הזמן הקודם. אז פנתה אלי מישהי בעברית ושלפה אותי מתוך החלום. אשה בחלוק רופאים לבן דיברה אלי בשפה שלא הבנתי. הסתכלתי סביבי וראיתי את הליואן מלא ילדים מפגרים. כשעניתי באנגלית, הלכה האשה וחזרה מלווה במטרונית גדולה ובלונדינית, בעלת מראה גרמני, גם היא בחלוק לבן. היא נראתה כמו הסוהרת בשבע יפהפיות או כמו אחת האחיות גדולות המידות מקן הקוקייה. היא שאלה מה רציתי ועניתי שהבית הזה היה ביתו של סבי ושבאתי לראות אותו. משום מה הופתעתי מתגובתה, שהיתה כעוסה ומתוחה.

רגע עבר והכעס הפך לבלבול. אני טועה בודאי, היא אמרה. לא יתכן. וחוץ מזה, איך את יודעת? אמרתי לה שהדודה שלי, שגדלה בבית הזה, נמצאת כרגע בחוץ, במכונית. אז היא אמרה שלפני שאוכל להמשיך היא צריכה לקרוא למנהל. אחרי כמה דקות עליתי אליו. ספון על שולחנו ישב המנהל, מקרין על סביבתו הילת ביטחון עצמי דחוסה ומוגזמת. “Sit, sit, come in, come in. Yes, yes, do come in.”, הוא אמר, בנימה שתלטנית שאותה נוטים ישראלים להבין כמין חום. “Here, I want to show you something”. הלכתי אחריו עד תחילתן של המדרגות. הוא עצר והצביע על אריג בצבע מוזר שהיה תלוי על הקיר. הוא ביקש שאסתכל יותר מקרוב, אז המשיך והסביר במין עליצות שהאריג מתאר את שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל, הקמתה של המדינה היהודית, וסיים במעין תרועת הלל להצלחתו של החלום הציוני. לא מצאתי מה להגיד אל נוכח מה שנראה בעיניי כצורה די פשוטה של סדיזם. מלמלתי משהו כמו “Look, I just want to look around the house" ובלי לחכות לתשובה, המשכתי ללכת.

בביקורים הבאים הפכו דיירי המקום מילדים מפגרים לזקנים סיעודיים. כך הפכו ביקוריי כואבים אף יותר. עם קטיעתן של חפירותיי הויזואליות בחיפוש אחר צורותיו המקוריות של המבנה, מצאתי עצמי מוקפת זקנים כפופים מזילי ריר וסתורי שיער, סרוחים בכיסאות פלסטיק כמסוממים. הלכתי ביניהם כבלתי נראית, כפוסעת בגלריה של פסלים מחרידים. ביתנו הפך פח אשפה לאנשים שאינם רצויים, חדר ההמתנה של אלוהים. חשבתי על איך מוקדם יותר בחייהן אולי מילאו אותן נשמות אומללות תפקיד באריגתו של סריג הניצחון התלוי על הקיר בקומה השנייה.

היו הרבה דברים שדודתי לא ידעה להסביר לי על יאפא – היא גם לא ממש הכירה את ג’באליה, השכונה ביאפא שבה היא גדלה. בהתחלה ייחסתי את בורותה בענייניה של יאפא לגילה הצעיר ב-1948, לעובדה שזכרה את סביבתה רק כילדה. אף על פי שהיה זה הסבר נכון בחלקו, היתה הסיבה קשורה גם לסגנון חייה ביאפא, נערה בסביבה שמרנית, שלא הורשתה לשוטט כפי רצונה, שלא כאבי, המבוגר ממנה רק בכמה שנים. היא פעם סיפרה לי איך נמנע ממנה אף מעט מחופש התנועה שעוד אפשרו לה: פעם אחת, כששיחקה עם ילדי השכנים ברחוב, קרוב לביתה, ראו חבריה והיא איש מבוגר לבוש חליפה ותרבוש רוכב על אופניים בקצה הרחוב. הילדים צעקו אחריו שמות מצחיקים. כשסובב את ראשו להביט, ראתה דודתי באֶימה שהדמות הקומית לה לעגו היא בעצם סבי. גם הוא זיהה אותה, אך כדרכו הצליח לשלוט בעצמו והמשיך ברכיבה, בעוד היא מתה אלף מיתות מפחד מה מחכה לה בבית. אחרי הארוע הזה נאסר עליה לשחק מחוץ לבית וכך לא ראתה עוד את חברהּ למשחק ע’סאן כנפאני2, שלדבריה היה היוזם העיקרי מבין הילדים של משחקי הכאילו שלהם.

אף כי כל דודותיי למדו בבית ספר, חינוכן של ילדות קטנות נועד בעיקר לתת להן את הפיניש הנחוץ כדי להפכן לגבירות צעירות. כך נהיו הרִקמה והמוזיקה אלמנטים בולטים בתיאוּריה של דודתי את חינוכה המוקדם. לאחותי הגרה בבוסטון נתתי את הירושה היחידה שהשאירה סבתנו: בד ססגוני שעליו רקומה סצנה פסטורלית של גבירה צרפתייה בסגנון המאה השמונה עשרה. היצירה עוררה דילמה: קיטש מכוער, אך עדיין דבר שיש להוקיר, כי היה שייך לסבתא שלי.

למרות שלמשפחה היה שולחן אוכל, העדיפו כולם, כך סיפרה דודתי, לאכול בישיבה על שטיחים סביב שולחן עגול קצר-רגליים במטבח. באוהאוס, רקמה, חינוך בבית הספר של המיסיון – וכל אותה עת נותרה ההעדפה (הסודית?) לשבת לאכול על הרצפה. בעיני רוחי אני רואה את שולחן האוכל הריק העומד גאה אך שומם בקצה הליואן, בעוד קולות שמחים עולים מהמטבח הצפוף.

Share on Facebook