חובבי הכדורגל שבינינו קוראים לקיץ ולפגרה במשחקים שהסתיימה זה עתה, "עונת המלפפונים". לא רק שמשעמם לנו, אלא שאנחנו סופגים כמויות ענקיות של שמועות כוזבות, דברי הבל מטופשים או מרושעים, סברות כרס, הדלפות שאין בהן ממש, הכפשות שגובלות בהוצאת דיבה, שמועות מעוררות חלחלה ודיונים קולניים אבל חלולים ונעדרי משמעות. מי שסבר שהפוליטיקה פטורה מכל אלה, פשוט טעה. גם בזירה הפוליטית אנחנו עוברים השנה עונת מלפפונים מייגעת ולעתים מפחידה. אפשר לפחות להתנחם בעובדה, שהקיץ המעצבן הזה עדיף בהרבה על קודמו, שהמיט עלינו מלחמה עקובת דמים ומיותרת.

בתחילת השבוע עסקו העיתונים הנפוצים בעיקר בחופשתו האיטלקית של ראש הממשלה אהוד אולמרט. כל המשפחה תיכננה לנפוש באיטליה הנהדרת, אבל שיקולי ביטחון שונים ומשונים מנעו מהפוליטיקאי הכי נהנתן בתולדות המדינה את הכיף הקיצי שלו. זה חבל, כמובן, אבל נוכל להתגבר על תחושת ההחמצה, ובלבד שאולמרט ימשיך לעשות כמיטב יכולתו כדי למנוע מלחמה מיותרת ועוד יותר רווית דם, הפעם נגד הסורים.

בכל זאת, קשה להימנע מהרהורי כפירה על עצם כדאיותו של העיסוק בפוליטיקה. זוהי בהחלט פרנסה מוזרה וכפוית טובה. אם ההצלחה נמדדת לפי מידת הטיפוס במעלה הפירמידה, אז כמה שמגיעים יותר גבוה כך נהנים פחות. כאשר היה עסקן עירוני בכיר (ראש העיר ירושלים, לאלה שהדחיקו את השנים האומללות ההן) הצליח אולמרט לשוטט בכל העולם מבלי שמישהו טרד את מנוחתו בסידורי ביטחון מגבילים עד למחנק. הימים האלה עברו. אולמרט נאלץ לזנוח את הטיולים הנחמדים בארצות-הברית ובאירופה, ונסיעותיו לוואשינגטון הן עתה מטלות נטו, פגישת עבודה מתוחות וצפופות, בלי זמן פנוי ובלי נופש. אשר למשחקי הבית והחוץ של בית"ר ירושלים, ראש הממשלה נאלץ להסתפק בצפייה בטלוויזיה, וגם זה לא תמיד.

ההתנהלות של אולמרט מול הציבור נשארה מסורבלת, לא נוחה, ונטולת רגעי הנאה וסיפוק. מקורביו של אולמרט בהווה (כמה מחבריו התרחקו ממנו בשנה האחרונה) עדיין מספרים לכל מי שמוכן לשמוע, שהוא אדם נחמד ומלא קסם, ידיד נאמן ומלא הומור. אבל כאשר חורגים קצת מהמעגל הפנימי שלו מצטיירת תמונה אחרת. אולמרט מחצין תמיד מרירות ותיעוב כלפי כל מלת ביקורת. בראיונות הוא מתריס ולעגני, ממש מבקש להטיל מורא על העיתונאים שמשוחחים איתו ולא הכי נעים להיות במחיצתו. אנחנו זוכרים היטב את כל מסכת העלבונות והסנקציות שהוא הטיל על התקשורת המקומית שסירבה להחניף לו (כלומר, "כל העיר") ורק התמימים שבתוכנו האמינו שהוא ישתחרר מדפוסי התנהגות האלה אם ייבחר לראש ממשלה. אחרי רגעי חסד בשבועיים הראשונים לכהונתו חזר אולמרט לסורו: ילד רע בנימינה, עם נימוסים קרתניים משנות החמישים. איש העולם הגדול חזר מהר לעצמו, גם תחת לחץ מינימאלי. בהתחשב בעבודה שכל יריביו העיקריים גרועים ממנו, זה פשוט חבל.

פגרת הכנסת והאווירה הכללית של קיץ, נופש וחופש, השפיעו מאוד על דרך וסיגנון הדיווח של העיתונים הפופולאריים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". בעבר נהגנו להתגאות בעובדה שהעיתונים האלה עולים בהרבה ברמתם על המקבילים להם באירופה, ומקדישים הרבה יותר מקום לפוליטיקה פנימית וחיצונית, לנושאי-חוץ, לכלכלה ולתרבות. זה נכון גם עתה, אבל בכל זאת קיימת כאן הידרדרות חדה. בקיץ חדרו נושאים זניחים לכותרות העיתונים, והטיפול בנושאים "אנושיים" היה סנסציוני וזול. פרשיות של פשע, מקרי אונס וכתבות חדשותיות מפוברקות תפסו מקום חשוב בעמודים הראשונים. כנראה שהסקרים העלו, שתושבי המדינה שעדיין קוראים עיתונים התייאשו מהפוליטיקה ובעיקר מהסיכוי לשנות כאן דברים מהותיים.

פריצת הדרך ההיסטורית עם הפלסטינים בשנת 1993 הפכה לפארסה במקרה הטוב ולנושא מביך שלא מדברים עליו במקרה הגרוע. כך גם הדיבורים התכופים על השגת הסכם שלום עם הסורים. ממשלות ישראל הכשילו את ההסכם בתירוצים של שמירה על כמה עשרות מטרים ליד הכנרת בשליטה ישראלית, שום מחאה רצינית לא התעוררה, ובעצם התברר שהעם כאן לא נוטה באמת למסור את הרמה הסורית הכבושה תמורת שלום מלא. גם קריסת ההישגים הסוציאליים של ציבור השכירים הגדול, התמוטטות מוסד הקביעות, הפגיעה בגימלאים ובמקבלי הקיצבאות, והתרוששות המגזר הערבי והמזרחי לא גרמו להתארגנות רצינית של הנפגעים, למעט מפלגת הגימלאים האומללה, שהפכה עד מהרה לאוסף של עסקנים מבולבל שלא ישרוד אחרי הקדנציה הנוכחית בכנסת.

הרשות המחוקקת עצמה איננה נתפסת עוד כמוסד שבו מתנהלת התמודדות רעיונית נוקבת בין המפלגות. הכנסת היא כיום מעין זירה מסוכנת שבה מתנהל מירוץ עכברים חסר רחמים על רקע אישי ולא על בסיס רעיוני. הפרשנות והדיווח על פוליטיקה דומים עתה יותר ויותר לטורי הרכילות. לא רק העיתונאים אשמים בתופעה הדוחה הזאת; בהעדר תוכן ממשי הופכת ההתמודדות הפוליטית לנושא אישי לגמרי. שלוש המפלגות הגדולות דומות כיום זו לזו יותר מאי-פעם בעבר. רק למחלוקת בין יהודים לערבים ובין חילונים לחרדים יש באמת אופי מהותי ורעיוני, אבל המפלגות המייצגות את הציבורים האלה, הערבי והחרדי, אינן משתתפות כמעט בקבלת ההחלטות בנושאים מכריעים לעתיד המדינה.

מכאן נובעת תחושת ההפתעה וההלם בכל פעם שאירועים בעצם צפויים מתרחשים אצלנו: מלחמות קטנות וגדולות שמעצם הגדרתן אינן יכולות לשרת את כלל האזרחים; אסונות אקולוגיים שמסכנים אזרחים רבים במרכזים עירוניים צפופים; העדר כלים אמינים לטיפול באסונות טבע כמו רעידות אדמה. אם אין דיון רציני בהתרחשויות הפוליטיות והמדיניות שעלולות להוביל למלחמות, אז כל התלקחות מתפרשת כטרגדיה יוונית שבמהלכה נופלים אנשים באורח כמעט מקרי. גם ישראלים שמתנגדים לכל ויתור טריטוריאלי ולכל מחווה כלפי הערבים חייבים לקחת חלק בדיון הלאומי לא רק על המחיר שצריך לשלם תמורת שלום אלא גם על המחיר שכולנו נשלם אם תפרוץ מלחמה. האקלים הציבורי המשתקף גם בתקשורת לא בהכרח מונע דיון כזה, אבל מבליט מאוד את דברי ההבל, הרכילות והשטויות על פני הנושאים הגורליים.

גם בנושאים החברתיים קיימת הטיה ברורה לטובת הכלכלה ולרעת החברה. המונח "מחיר" קיים רק לגבי העלות של שירותים חברתיים חיוניים, והשימוש בתקציב המדינה כדי לסגור פערים נתפס כבזבוז.

לעומת זאת מוזנח מאוד הדיון במחירה של העזובה החברתית. החיסכון בכסף מביא לבזבוז נורא במשאבים לטווח ארוך בגלל ההידרדרות לפשע, הפגיעה באיכות החיים, המחסור בתרופות ובמיטות בבתי החולים, והסיכון הביטחוני הכרוך בהזנחת הפריפריה, כפי שראינו בצפון ובדרום בשנתיים האחרונות. כך גם בנושא האקולוגי הטעון. יש מחיר כבד להצנעת הדיון בסכנות הפיתוח הגרעיני הן מבחינה בטיחותית והן מבחינה ביטחונית. מתוך העדפת שיקולי נוחות פוליטית, קונפורמיזם רעיוני ואולי גם רצון להשיג ביטחון רגשי מסתפקים הישראלים במדיניות העמימות הגרעינית של שמעון פרס, ואינם דורשים בתוקף דין וחשבון על מצב הכור בדימונה, או על סכנות פיתוח אפשרי של נשק ביולוגי וכימי לישראל ולאזור. קל יותר לערוך מחול שדים פרימיטיבי סביב מרדכי ואנונו ולשוות לפרשיה שלו צביון כמעט דמוני. ציד המכשפות סביבו חשף גם את הגזענות הסמויה של ישראלים נאורים רבים, שנשיא המדינה פרס מסמל אותם. איש לא מתחשבן איתו על כך שסיבך את ישראל במירוץ הנשק הגרעיני באזור וגרר מדינות אחרות במרחב לניסיונות קדחתניים להצטייד בנשק הרתעה גרעיני. אבל כאשר יתרחש כאן אסון בנוסח צ’רנוביל (הוא בלתי-נמנע, לדעתי) הוא ייחרת בתודעת האומה כמין מכת טבע בלתי צפויה. זהו הבל ורעות רוח. המאמרים החנפניים על פרס "אבי הכור בדימונה" הם לא רק דוחים אלא גם מזיקים שכן הם מחליפים את הדיון הנוקב והגלוי על משמעות "הישגו" הגדול ועל המחיר הכבד שרבים מאיתנו ישלמו בעבורו במוקדם או במאוחר.

לכן ההשתטות בתקשורת, העיסוק האובססיבי בתוכניות בידור הבלותיות והכותרות הצעקניות בנושאים משניים אינם נובעים רק משיקולים כלכליים ומשיקולי רייטינג. הם בעיקר פרי באושים מתהליך ממאיר של הדחקה מכוונת, בגלל החשש הגובר והולך של רבים וטובים לנתח את המציאות ולהסיק ממנה את המסקנות, הכרוכות במחיר לא קל.

Share on Facebook