עם פרוץ המלחמה הארורה הזאת, מלחמת לבנון השנייה, בקיץ שעבר, כתב דניאל עמית בכאב באכסניה הזאת:
אני (ואשתי) היינו בין אלו שטסו במיוחד לישראל על מנת להשתתף בבחירות האחרונות. חלמנו להצביע בעד מועמדותו של מנהיג פועלים, שוחר שלום ומישראל אחרת. בסוגרים אוסיף שהדבר היה כרוך גם במחיר נוסף: של הצבעה ראשונה (ב-50 שנות הצבעה) למערך.
"שר ביטחון שוחר שלום", 18/7/2006.
משגיחי הכשרות של השמאל, הללו שיודעים תמיד, מיהרו להגיב בנזיפה, מי בנימוס, מפאת כבודו של הכותב, או בשמחה לאיד על שנאלץ להכות על חטא כל כך מהר מאז עשה את מעשהו המביש, ומי בגערה נזעפת. אבל אני התחברתי דווקא אל ה"חטא" הנורא: הנהו ידידי, ידיד כולנו, שאינו נזקק לשום קבלות על אומץ ליבו ותבונתו במהלך שנים ארוכות של עמידה בקו הראשון של המאבק לשלום ולזכויות אדם, והוא נכון, באותו אומץ לב, לסגת מעמדותיו כשמצטיירת, ולו לרגע, תקווה לשינוי. ולוואי ורבים כמותו ניחנו במידה כזו של תבונת הלב, גם אם סופה בשברון לב.
דני היה בין השושבינים הראשיים שהובילו אותי, ורבים כמוני, אל מימוש הספקות שטרדו בי מאז שנות ה-60 בדרך של מחאה ומאבק. איש הוצאת "מפרש" שנתנה ביטוי לקולות האחרים מן הקונסנזוס הלאומי, ואיש המאבק בשטח שידע לתכנן ולהוביל מהלכים של קרב על השלום. גם מעשים שנתפסו קיצוניים עשה ברוחב לב, בתבונה ובנדיבות. באופל הנואש של שנות ה-80 המוקדמות ידע למזג בין רגש נסער והבנה פוליטית, בין מסירות בלתי מתפשרת למטרות המאבק והיגיון של מתבונן חכם: איש מצפון נסער וסבלני, נמרץ ונעים הליכות. אני זוכר תמונות: כמו אותה שבת שבה פרצנו, לתדהמת כוחות הביטחון הבלתי מוכנים, את מחסומי אוניברסיטת ביר זית, ושם, ישובים על אבנים ותלוליות עפר, קיימנו כינוס אקדמי מאולתר אודות שלום ודמוקרטיה, ויסדנו את "הוועד לסולידאריות עם ביר זית", שהיה עוגן לפעילות פוליטית רדיקלית ובלתי מתפשרת בימים שבהם גורמים אחרים נאלמו דום.
ויחד איתו המרנו את ה"ועד" הזה, במין אלכימיה צרופה המבזיקה מן הנסיבות, ב"ועד נגד המלחמה בלבנון", שהפך עד מהרה זרז כמעט בלעדי לגל המחאה כנגד המלחמה המיותרת והארורה ההיא. דני איש המילואים ידע לשלם על סירובו להתגייס למלחמה הזאת, שאינה מלחמתו, ולשבת בכלא, כפי שהפרופסור לפיסיקה ידע לשלם על מאבקו הבינלאומי כנגד ההתחמשות הגרעינית. כשהיה מעורב בשליחויות הסברה בינלאומיות שנשלחתי אליהן, ופגשתי את חבריו שמעבר לים, עמדתי על מידת ההערכה וההוקרה הבינלאומית שרחשו אליו ואל פועלו. דני שעיסוקו המקצועי היה באחד מתחומי הידע הרגישים והמסוכנים ביותר שידעה האנושות במאה ה-20, לא נפל, כאחרים, בפח ה"קודים האתיים" המשעבדים שהועידו ההגמוניות למדענים במתק שפתיים: "מדוע עלינו לעזור לשלטונות לפתח עוד כלי משחית"? שאל וחזר ושאל, בכתב ובעל פה, והקצין את השאלות ששאלו מדענים מאז ימי גליליאו ועד ימי "פרויקט מנהטן" והשלכותיו (תרתי משמע). מאז סרבנותו הפעילה לקחת חלק במלחמות לא לו ועד ביקורתו על מדיניותה התוקפנית והאימפריאלית של ארה"ב ניחנו עמדותיו בעקביות ותעוזה, שלא היסס להכריז עליהן בראש חוצות.
איבדנו השנה כמה מן הטובים בחברינו למאבק על השלום. טניה ריינהרט, המצליפה הבלתי נלאית בעוולות הכיבוש. ברוך קימרלינג, שבחדות ניתוחו המושחז ידע תמיד לכוון אותנו אל ההקשרים הרחבים של מציאות מידרדרת. ועכשיו דני עמית, לוחם וידיד, מדען ואיש מצפון. הוא היה, בלשון העם, "נשמה"; ונשמתו הזו תהיה צרורה איתנו בלב המאבק על צלמנו האנושי, הלוא הוא המאבק על זכויות האדם באשר הוא אדם.
