פרופסור דניאל עמית נפרד מאיתנו לפני שבוע. דני תרם תרומה מיוחדת במינה למאבק של מחנה השלום והקדמה. הוא התאפיין בחריפות שכלית ובמסירות לאקטיביזם היומי. חשב, גייס ודרש מכולנו שנתמודד עם מסירותו. מעל לכל חיפש את הפרצה שדרכה נוכל לפרוץ את המצור והבידוד. הוא "לא פחד מכלום" והיה מוכן ללכת לאן שצריך ולתת מה שצריך לקדם את המערכה. דני עמית היה אמיץ, נועז, עיקש והאקטיביזם אצלו כלל מאות עם לא אלפי מאמרים, מכתבים, ראיונות וכו’. הוא הבין כמה נחוץ הדבר ללוות את המעשה הנועז עם מחשבה בהירה המתבטאת בכתיבה מנוסחת היטב. יש לקוות שיימצאו הזמן והכוח לאסוף ולו חלק קטן של כתביו. מצורף דוגמה של יכולתו של דני, כאדם יחיד, להרעיש עולמות. מדובר במחאה של דני בשנת 1977 כאשר החליטה האוניברסיטה העברית להעניק ד"ר של כבוד למילטון פרידמן. פרידמן ועמיתיו הצטיינו בכך שאצו רצו לצ’ילה לייעץ למשטר הדמים של פינושה שקם בעזרת ה-CIA רק מספר חודשים לפני כן. דני כתב מכתב לנשיא האוניברסיטה, אברהם הרמן (נשלח ב-16.6.1977, אין לנו עותק של מכתב זה), ושלח העתק לחבריו הפרופסורים. פרופ’ דן פטנקין כתב לדני (26.6.77) והסביר לו מדוע מחאתו בלתי מוצדקת. דני עמית ענה לדן פטנקין במכתב מיום 29.6.77. לצערנו אין לנו העתק מכתבו של נשיא האוניברסיטה אברהם הרמן.
האוניברסיטה העברית – הפקולטה למדעי החברה
26.6.1977
לכבוד פרופ’ דניאל עמית
המחלקה לפיסיקה עיונית
האוניברסיטה העברית
שלום לך דני,
קיבלתי העתק ממכתבך הגלוי למר הרמן בעניין דוקטורט הכבוד שהאוניברסיטה העברית החליטה להעניק לפרופ’ מילטון פרידמן – והתאכזבתי מהמכתב קשות.
יש לקוות שאיש-מדע יוכל להפריד בין דעותיו הפוליטיות לבין הערכה אובייקטיבית של השגיו המדעיים של בן אדם – והתאכזבתי לראות שאין הדבר כך לגביך.
ועוד יותר יש לקוות שאיש-מדע יעשה מאמץ מינימלי לבדוק עובדות לפני שהוא משמיע האשמות, וכל שכן האשמות כבדות – והתאכזבתי עוד יותר לראות שאתה אינך רואה צורך בכך.
שהרי לו רצית לבדוק את העובדות, היית יכול בקלות לשמוע מהקולגים שלך בחוג לכלכלה כאן (וברור שמהם נבעה ההצעה להעניק דוקטורט של כבוד לפרופ’ פרידמן) שהטענות שאתה חוזר עליהם בקשר לצ’ילי היו והינן בגדר השמצות. ובפרט, כפי שתוכל ללמוד ממכתבו של פרופ’ הרברגר הר"ב, פרידמן לא שימש יועץ לממשלת צ’ילי ואף דאג שלא לתת לה לגיטימציה. ותרשה לי לציין שעובדות אלו גם התפרסמו במקומות אחרים בעיתונות, כולל העיתונות שלנו.
כמובן, שזכותך לגנות את ההחלטה של האוניברסיטה להעניק דוקטורט של כבוד לפרופ’ פרידמן. אך דע לך שגינוי כזה ייצג לא את "זקיפות הקומה המוסרית האינטלקטואלית" שאתה כביכול דוגל בה, כי אם ההיפך: גינוי כזה יהיה ביטוי להשמצות שמטרתן לעוות ערכים אינטלקטואליים בכדי לקדם מטרות פוליטיות. ואוי לנו כשפגיעה חמורה כזאת בערכים אינטלקטואליים ומוסריים נעשית דווקא על-ידי אדם שהוא בעצמו איש מדע.
באשר לדידי, אינני מסכים עם כל מה שפרופ’ פרידמן אומר (הן בשטח של תיאוריה כלכלית, וכל שכן בשטח של מדיניות כלכלית), אך הנני גאה בכך שהאוניברסיטה העברית, כמו ועד פרס נובל, החליטה להביע את הערכתה להשגיו המדעיים המפליגים של פרופסור פרידמן, מבלי להיכנע לאיומים שמקורם בשיקולים פוליטיים ולא מדעיים.
בכבוד רב
דן פטינקין
האוניברסיטה העברית – פיסיקה עיונית
29.6.1977
לכבוד פרופ’ דן פטינקין
החוג לכלכלה
לדן שלום רב,
קיבלתי היום את מכתבך מן ה-26.6, ואני ממהר להשיב.
מכתבך התייחס למחאתי (מיום 16.6) על הענקת תואר דוקטור של כבוד של האוניברסיטה העברית לפרופ’ מילטון פרידמן. אני מתכוון להשיב לטענותיך אחת לאחת, ואם החומר שהיה בידי קודם לכן על הצמד הרברגר ופרידמן לא היה בו די, הרי שצילום מכתבו של הרברגר ל"וול סטריט ג’ורנל", אותו צרפת כמסמך להוכחת נקיון כפיהם, מספיק על מנת לבסס את כל עוצמת סלידתי. לדעתי, מכתב זה מהווה מסמך מפליל חמור ביותר בכל פורום מוסרי, אילו פשעי האמריקאים היו אי פעם עומדים למשפט כשם שהם דאגו לשפוט בני עמים אחרים – ובצדק!
ראשית – במישור הפורמלי, הפנים אוניברסיטאי, תוארי הכבוד של האוניברסיטה אינם ניתנים על השגים אקדמיים בלבד. ההיפך הוא הנכון. להשגים אקדמיים מוענקים פרסים המיועדים לכך, והשגיו האקדמיים של אדם מהווים אך חלק קטן מן השיקולים. מעטים מן השמות המופיעים ברשימת מקבלי תוארי-הכבוד היו זוכים לו תודות להשגיהם האקדמיים או האינטלקטואליים בלבד. אצל רובם ישנם שיקולים ציבוריים חשובים אחרים המייעדים אותם לקבלת התואר.
אולי ניתן להעזר בדוגמא. הפיסיקאי וורנר הייזנברג אשר לא היו גדולים ממנו במאה הנוכחית, המשיך לעבוד תחת השלטון הנאצי. שעה שכל המערכת המדעית נהרסה תחת הדחפים החייתיים הגזעניים של המשטר הנורא. גם הייזנברג מספר על כוונותיו הטובות, ועל ניסיונותיו לעכב את פיתוח הנשק הגרעיני הגרמני – האם ניתן להעלות על הדעת שד"ר הייזנברג יקבל תואר דוקטור של כבוד של האוניברסיטה? והשגיו המדעיים של פרידמן אינם מסוגלים אפילו להתקרב לאלו של הייזנברג.
אתה מצפה "שאיש מדע יעשה מאמץ מינימלי לבדוק עובדות לפני שהוא מאשים האשמות". ובכן, בדרך כלל איש מדע מתאמץ לבדוק עובדות כאשר הוא מנסה לקדם תיאוריה מדעית, ולאו דווקא כאשר הוא מטיח האשמות. בענייני האשמות המדען הוא אזרח מן השורה לכל דבר. ובתור אזרח מן השורה עשיתי מאמץ רציני לבדוק את העובדות – גם אני קורא עיתונות, ואני מתכוון להשתמש בעיתונות שאתה, דן, קורא על מנת להסביר לך – אם לא לשכנעך – כיצד ייתכן שהאשמותיי נראות לי כמתיישבות עם המתפרסם בעיתונות כלשהי.
הטענה שמעלה הרברגר במכתבו שכביכול לא ייעצו הוא ופרידמן לממשלת צ’ילה, אלא ל"קרן צ’יליאנית פרטית" הינה טפלה. לייעץ לחברה פרטית העוסקת בתכנון כלכלי לאומי בדיקטטורה פאשיסטית קורפורטיבית ולטעון שזה אינו ייעוץ לממשלה יש בו משם הבעת בוז לאינטליגנציה של קוראי העיתון.
ועל כך מוסיף הרברגר כי לאחר שפרידמן סרב לקבל תוארי כבוד מאוניברסיטאות צ’יליאניות – כדי לשמור קצת מרחק מבית המטבחיים – הוא הרצה באוניברסיטאות על "שברירותה של החרות". בהרצאה זו אפיין פרידמן, לדברי הרברגר "את הממשלה הנוכחית כשוללת ומגבילה חרויות בדרכים רבות וחשובות". על מנת להבין את מלוא נוראותן של הצהרות תמימות אלו קשה שלא להשתמש באנלוג הנאצי. ואני עושה זאת, דן, לא בקלות דעת ולא לעתים קרובות. אולם יש לחשוב על גרמניה של שנות השלושים המאוחרות, לאחר שהיטלר התגלה בכל זוועתו, והרס בין היתר את המערכת האקדמית המפוארת של גרמניה אשר בה יופיעו שני כלכלנים יפניים לייעץ לקרן פרטית על בעיות הכלכלה של גרמניה. יש להוסיף לתאור הרצאה של אחד מהם באוניברסיטת גטינגן על "שברירותה של החירות". כך אני קורא זאת. נדמה לי ששני היפנים היו עומדים למשפט בנירנברג ונמצאים אשמים.
והוא ממשיך הרברגר, במסמך ששלחת לי. ואומר "אנו מאמינים עתה כשם שהאמנו כאשר ביקרנו בצ’ילה (מרץ 75), כי החזרת החרות הפוליטית בלתי אפשרית ללא החזרתה של הבריאות הכלכלית". האם ניתן לתאר לגיטימציה מלאה יותר שיכולים לתת "מומחים" למשטר הזוועה הצ’יליאני?
מחד טענה זו אין לה על מה שתסמוך, העם היווני כעם הפורטוגזי השליכו מעליהם רודנויות קשות מבלי שאף לאחד מהם עושר רב יותר מאשר לצ’ילה. ואין לכל ספק כי גם העם הצ’יליאני יעשה זאת אפילו אם שמנה וסלתה של קהיליית הכלכלנים תתאכזב.
אך מאידך, וזה נורא עוד יותר. לאחר שלוש שנים של יישום "שיטותיו" של פרידמן בצ’ילה, כאשר כשלונן מתגלה בכל ערוותו, לומר בפרהסיה שעד שלא יבוא מרפא לכלכלה אין לצפות להפסקת העינויים, הרציחות, החטיפות והמאסרים הפוליטיים? האם יש צורך כי אמנה כאן את כשלונה של הכלכלה הצ’יליאנית?
וכל זה אינו מספיק להרברגר ופרידמן על מנת לצאת בגינוי חד-משמעי ובקריאה לחיסול המשטר הזה. והם יודעים על הכשלון הכלכלי כי הם קראו ודאי את הניתוח השקול והמאופק של אורלנדו לטלייה – מי שעבד בבנק הבינלאומי לפיתוח והיה שר החוץ בממשלת איינדה. האם אתה, דן, מכיר דו"ח זה? והאם לאור הדו"ח הזה אתה עדיין חושב לאדם מוסרי את מי שאומר ש"החזרת החרות הפוליטית בלתי אפשרית ללא החזרתה של הבריאות הכלכלית"? אך הם לא יודו בכך כי אולי יוטל ספק ב"השגיהם המדעיים", כלשונך.
ולחרפה אין קץ. שלושה שבועות לאחר שאורלנדו לטלייה פירסם את מאמרו הוא נרצח בוואשינגטון ע"י מרצחי פינושה ב-21 לספטמבר 1976, והרברגר כותב את כתב הגנתו כמעט שלושה חודשים לאחר מכן, ואין הוא מזכיר את לטלייה ולו אף ברמז. אפילו ממשלת ארה"ב ראתה ברצח זה את הקש ששבר את גב הגמל והנשיא שלח נציג רשמי להלוויתו של לטליה – את הסנטור יוג’ין מקרתי. מאז הרצח הזה החל המסע להחרמתה של צ’ילה מכה גלים בארה"ב הרשמית. אך להרברגר אין מה לומר על כך.
ועניין אחרון במכתבו של הרברגר: עניין תלמידי שיקגו המנהלים את המערכת הכלכלית של פינושה. צ’יליאנים רבים היו תלמידים בשיקגו ומששבו לביתם "מהלך מאורעות טרגי" גזר עליהם החלטות קשות. "אחדים קיבלו משרות אחראיות תחת השלטון הנוכחי". אך פרידמן והרברגר מכבדים את החלטותיהם השונות של תלמידיהם – אחדים גלו, אחדים הוגלו, (כמה נרצחו?) ואחדים משתפים פעולה בשלטון. הם הצמד "ימשיכו לעזור להם במיטב יכולתם להתגבר על הבעיות והדילמות העומדות בפניהם בזמנים סוערים אלו. תהיינה השקפותיהם האישיות אשר תהיינה" (הדגשה שלי). והאם קראתם את ה"ביזנס וויק" מן ה-12.1.76 אשר בו מתוארת חקירת ועדת הסנט האמריקאי שהעלתה ש"נערי שיקגו" שיתפו פעולה עם הסי.איי.איי. בתשלום עוד לפני ההפיכה הצבאית ונגד משטרו החוקי של איינדה?
ובכן, במלה אחת, מכתבו של הרברגר מוכיח את ההיפך ממש שבא להוכיח. ואת משמעותם של המשפטים האחרונים כדאי לשבץ בתוך האנלוג הנאצי על מנת שמשמעותם המלאה תצא לאור.
לבסוף אתה קובע כי השמצותי "מטרתן לעוות ערכים אינטלקטואליים בכדי לקדם מטרות פוליטיות". איני יודע אילו ערכים אינטלקטואליים מתעוותים ומהן לדעתך מטרותי הפוליטיות, כיוון שאינך אומר זאת במפורש. אך אם נראה לך כי מטרותי הפוליטיות הן לתרום תרומה רבה ככל שביכולתי לבידודו של המשטר בצ’ילה, הרי שמחמאות אתה חולק לי. כי לדעתי, דן, ישנו קו מסוים שכאשר משטר מסוים עובר אותו היחס אליו חייב להיות כאל נחש, ויש לרוצץ את ראשו בכל מקום שיופיע. הפסקת התמיכה האמריקאית לצ’ילה הינה ערובה לנפילתו המהירה של משטר החושך. כשם שהיה הדבר ביוון. התהליך בארה"ב החל, ופרידמן והרברגר יכולים לעזור לתהליך זה. במקום זאת הם ממשיכים במתן לגיטימציה. יתר על כן, ישראל שימשה זמן רב כעלה תאנה לארה"ב בתמיכתה בצ’ילה וגינוי ישראל של פרידמן עשוי אולי לתרום לתיקון תדמיתה של ישראל, אשר בעולם המערבי היא לבדה עם ארה"ב, ספרד, דרום אפריקה וברזיל מקיימות יחסים סדירים עם צ’ילה.
שמחתי לקרוא בסיום מכתבך כי אינך מסכים עם כל מה שפרידמן אומר, שכן גם עבורנו יש ללוחם חרות זה דברים אחדים באמתחתן, וזיל לך גמור.
לסיכום, ייתכן ואצלכם הכלכלנים הקשר בין עבודה מקצועית לבין השלכותיה הפוליטיות עדיין לא נידון. אצלנו, הפיסיקאים, כבר הופיעו סערות גדולות בנושא, בין בהקשר הנשק הגרעיני ובין בייעוץ לממשלת ארה"ב בוויטנאם ועוד ועוד. אולי הסיבה היא שהפיסיקה קרובה יותר לפוליטיקה מאשר הכלכלה.
בידידות וכבוד רב,
דניאל עמית
מומלץ באותו נושא לקרוא בספרה החדש של נעמי קליין The Shock Doctrine את הפרק העוסק בדיקטטורות באמריקה הלטינית. התזה שמציגה קליין היא כי הדיכוי החמור של זכויות האדם והאזרח תפקד בעיקר כגורם שנועד לאפשר את חיסול מדינת הרווחה, האיגודים המקצועיים והפעילים החברתיים , ואת ההחדרה של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית תחת שרביטם של כלכלני שיקאגו (פועלו של פרופ’ הרברגר מככב בפרק). קליין טוענת כי בחברה דמוקרטית אמיתית לא ניתן היה להעביר מהלכים נגד העובדים, המובטלים והעניים כפי שקרה בשנות ה-70 בארגנטינה, ברזיל וצ’ילה, ולכן נאלצו תלמידיו של פרידמן להתגנב לתוך מדינות אלה בחסות ה"שוק" הפוליטי והחברתי של הפיכות החנראלים.
מעניין, במיוחד לאור התיוג בימינו של פרידמן ושות’ בתור "אבירי החופש, הדמוקרטיה וכו’…".
אכן חופש, חופש לבורגנות לשדוד ולדכא את העמים הקולוניאליים באין מפריע.
למרה הצער לא התוודעתי להגותו של דניאל עמית ז"ל כי אם לאחר מותו ובזכות מאמר המערכת הזה. אני מקווה לקרוא עוד מעזבונו הרוחני.
התזה על אחריותו האינטלקטואלית של מילטון פרידמן לאסון הנורא שפקד את העם בצ’ילה החל מספטמבר 1973 מוצגת באורח חד, חריף ומרתק במיוחד בספרם של נועם חומסקי (CHOMSKY ) ואד הרמן (HERMAN ) שאותו קראתי לפני כמעט שלושים שנה. שם הספר
The Political Economy of Human-Rights
כמו רמי, גם אני לא התוודעתי לפועלו (המרגש, במקרה זה) של פרופ’ עמית עד עכשיו, ומוטב מאוחר. יהי זכרו ברוך.