בתנועת הפועלים שתי מגמות עיקריות: פרולטרית ואופורטוניסטית. על המגמה האחרונה הזו ועל הזרמים שבה, הלניניזם ממשיך ללמד אותנו את כל מה שצריך ללמוד, אם רק רוצים ללמוד. עיונית, זרמים אלה עסוקים בנפנופי סמלים של דאגה לזולת, אבל מעשית מתגלים לסייענים-בוגדים חסרי תקנה.

בשלב מאוד מסוים, אחרי חשיפת הפשעים שבוצעו על-ידי זרמים רוויזיוניסטים, או אנשי-הביצוע שבמגמה הזו, נוצר אצלם הצורך בשימוש הטיותיו של השם ‘סטלין’. צורך זה נוצר עקב היישום הצמוד להדרכתם של מרקס, אנגלס ולנין בעידן סטלין – יישום צמוד וגם, בגלל כך, מוצלח ביותר – מול ונגד נבואות המגמה הנ"ל. בברה"מ, אחרי עידן סטלין, גברה המגמה זו באמצעות הזרם הרוויזיוניסטי של עידן כרושצ’וב. אז, אותו הצורך הפך מורכב יותר: הלניניזם (המרקסיזם בעידן האימפריאליזם) היה כל כך מושרש, שהרוויזיוניזם הזה חויב, לפחות ברושם, לנאמנות אליו. ככה התרחשה מתקפה ממושכת על יישומי המרקסיזם-לניניזם תוך כדי פיאורו. בדרך זו, אותם "האנטי-סטליניסטים", ביישום המעוות שלהם, מילאו בתוכן ממשי, על-ידי התנהגותם, את המוסג ‘סטליניזם’.

מובן זה של המוסג ‘סטליניזם’ התפתח, השפיע והושפע לצידם של המובנים המשמשים את התעמולה, שכביכול דואגת בין היתר לזכויות האדם, של בעלי ההון. טבעי היה שאצל המגמה הפרולטרית השם של סטלין רכש מובן מנוגד. מובן זה מוצג כאנכרוניסטי גם על-ידי הלא מעוניינים בכך. הצגה זו שיבשה וממשיכה לשבש את העבודה שלנו. למעשה, בהתייחסותנו לסטלין, כל ממבוקשנו מתמצא בהדיפת המתקפות על היישום האדוק של המרקסיזם במטרה לפלס את דרכינו ליישום זה באזור ובתקופה שלנו.

אחת ההתקפות, הנועדות להכשיל בכך את הפרולטריון בכלל וזה הישראלי בפרט (מבחינתנו היום), מעלה טיעונים שונים ומשונים נגד מדיניות ההנהגה הסובייטית בנוגע לחלק הקולאקי, אם ככה אפשר להגיד, של ‘התכנית הכלכלית החדשה’ (הנא"פ). בדומה למתקפות האחרות, ההתקפה המיוחדת הזו, שבחלקה דוגלת התנדבות אוהדת לטובת הסוחרים, בעלי ההון הבינוני והפיאודלים "הקטנים" (הקולאקים), מבקשת לקבוע כי הסטליניזם לא יישם את הלניניזם (המרקסיזם בעידן האימפריאליזם) כפי שצריך ליישם אותו. פן אחר של אותה המתקפה מבקש לקבוע כי הלניניזם הוא עיוות של המרקסיזם. שני הצדדים מתקוטטים ביניהם תוך הישענותם על הבורות בנושא. חגיגה זו מרחיקה אותנו מהעיקר: יישום המרקסיזם בתנאים העכשוויים.

לכן, ההתמודדות עם ה"חגיגה" הזו הופכת לצעד הכרחי לקראת התמודדותנו עם העיקר. מי שמתכונן להתגבר על המשוכה הזו מחויב למומחיות. אין אפשרות אחרת אלא ללמוד טוב את העבר – הקביעה, לדוגמה בלבד (כי צריך ספר שלם בכדי לסקור את כל האמונות התפלות המזהמות את שורות השמאל), כי הנא"פ הסתיימה עם חיסולם של הקולאקים כמעמד (ולא שיכבה חברתית), פירושה בלבול בין שתי צרכים נפרדים:

1) הצורך בפיתוח עד מיטב היכולת של המסחר.
2) הצורך בהכנעתם של הקולאקים להסדרי המדינה למען חיזוק הבסיס ביסודה של הברית בין מעמד הפועלים לבין האיכרות.

הצווים של התפתחויות במציאות, בראשם התפתחות כוחות הייצור (גם בתעשייה וגם בחקלאות), באיחוד הסובייטי, חייבה את החלת הנא"פ בשנת 1921. לנין הסביר בבהירות את משמעות הנסיגה הזו. עדיף לקרוא את כל הרצאה של לנין על "החשיבות של הזהב עכשיו ואחרי הניצחון המוגמר של הסוציאליזם". בעמוד 110 מופיעות מלים אלה:

"למן אביב 1921, במקום הגישה, התוכנית, השיטה או צורת הביצוע הזאת [המהפכנית – להיפרד לגמרי מהשיטה החברתית-כלכלית במכה אחת ולהחליף אותה בשיטה חדשה – אנג'לו], אנחנו התחלנו לסגל לעצמנו (אנחנו עוד לא "סיגלנו", אלא עדיין "מסגלים", וטרם עיכלנו אותה במלואה) מתודה שונה לחלוטין, סוג רפורמיסטי של מתודה: לא להיפרד מן השיטה החברתית-כלכלית הישנה – המסחר, הייצור הזעיר, הקניין הזעיר, הקפיטליזם – אלא להחיות את המסחר, הייצור הזעיר, הקניין הזעיר, הקפיטליזם, תוך כדי השגת יתרון עליהם בזהירות ובהדרגה, או לאפשר את הכנעתם להסדרי המדינה רק במידה שהם יחיו מחדש."

סטלין, ב-1952, עדיין נאלץ להגן על העמדה הזו באחד הוויכוחים (ששם בכלל לא נעדרו) על "הבעיות הכלכליות של הסוציאליזם בברה"מ" עמוד 15:

"בזמן הנוכחי, המשקים החקלאיים המשותפים לא יכירו באף יחס כלכלי עם העיר חוץ מקשרים של חילוף סחורות – חליפין באמצעות קנייה ומכירה. בגלל כך, הייצור והמסחר של סחורות הם אצלנו כיום חיוניים לא פחות מכפי שהיו, נגיד, לפני שלושים שנה, כאשר לנין דיבר על הצורך בפיתוח של המסחר עד מיטב היכולת." כלומר, אחרי 30 שנה לא נעלם הצורך להסביר את הסיבות החומריות למען המשך החלת הנא"פ על כלכלת ברה"מ. וזה שני עשורים אחרי שב-1929 הכלכלה הסובייטית סיפקה את התנאי לצמצום הנא"פ על פי הדרכותיו של לנין. מה הוא התנאי הזה? בהמשך לנין אומר:

"המסחר הוא הקשר הכלכלי האפשרי היחידי בין עשרות מיליונים של חקלאים קטנים לבין תעשייה בדירוג רחב אם … אם לא מתקיימת לצידם של אותם החקלאים תעשיית מכונות בדירוג רחב מצוידת היטב עם רשת של קוים להספקת חשמל, תעשייה אשר לה ציוד טכני, "מבנה-על" ארגוני ואמצעים נוספים בעלי קיבולת לאפשר לה הספק את החקלאים עם המוצרים הטובים ביותר בכמויות גדולות יותר, מהר יותר ובזול יותר מקודם", (שם, עמוד 114).

לא רק שתנאי זה התגשם לקראת 1929, אלא שהוכפל בשלוש שנים אחרי זה – המיכון החקלאי; ייצור החקלאי התרחש בתנאים עדיפים למעלה מכל הציפיות – משקים משותפים גדולים ומתועשים; האיכרים רכשו מיומנויות ללא תקדים – ארגונים להדרכה חקלאית. כל זה ועוד הפך את מעמד הקולאקים למיותר ואף מכביד על התקדמותם של יחסי הייצור באזורי הכפר. ובמילים של סטלין:

"הסיוע העצום שהוגש על-ידי העיר הסוציאליסטית, על-ידי מעמד הפועלים שלנו, לאיכרות שלנו במערכה לחיסולם של בעלי האחוזות ומעמד הקולאקים, חיזקה את הבסיס ביסודה של הברית בין מעמד הפועלים לבין האיכרות, בעוד שההספקה השיטתית של טרקטורים מעולים ומכונות אחרות לאיכרות ולקולחוזים שלה הפכה את הברית בין מעמד הפועלים והאיכרות לידידות איתנה ביניהם", (שם, עמוד 25).

לימוד של שתי העבודות שצוינו למעלה של סטלין ושל לנין הוא, לא רק עוזר לנו להבין את מה שבאמת קרה לפני הרבה זמן, אלא הוא גם ובעיקר מבוא לתרגול השיקולים המרקסיסטית בהכנת הצעדים הפוליטיים של מעמד הפועלים, אשר חמוש ב-אינסטינקט המעמד בונה את המובילים שלו מבין אלה המסוגלים לחנך אותו.

Share on Facebook