אנשים מתקדמים רבים שוחרי שלום וסולידריות ישראלית-פלסטינית הביעו לאחרונה דאגה עקב העמדות הפוליטיות של מפלגת העם הפלסטינית. כידוע עברה ההשפעה הפוליטית של מפלגה זו את שיאה כבר מזמן. אך אפשר לייחס למפלגת העם יוקרה מסוימת הנובעת מעברה שבו דחתה אסטרטגיות הרפתקניות והכירה בכורח המציאות הדורשת פתרון של שתי המדינות.
אולם נראה שיש יסוד סביר לביקורת הטוענת כי המפלגה הזאת ויתרה על כל חזות של עצמאות פוליטית, וכי היא נבלעה לחלוטין בתוך סיעתו של אבו מאזן בפת"ח. נצא ונראה.
קוראים המתעניינים בשאלה זו מוזמנים לקרוא בעיון את הצהרת מפלגת העם ערב ועידת אנאפוליס, המצורפת כאן.* ניתוח קפדני של מסמך זה יכול רק להעציב קוראים מהשמאל. נראה כי מפלגת העם איבדה כל אוריינטציה ביחס לדינאמיקות הממשיות במזרח התיכון של היום.
ההצהרה מעודדת תקווה לגבי כנס אנאפוליס על ידי הצגת סיכוייה להצלחה כשאלה לגמרי פתוחה: "הקריטריון להערכת תוצאות הכנס ייקבע על פי מעורבות הקהילה הבין לאומית… לאלץ את ישראל…". זוהי קביעה מדהימה המתעלמת מהעובדה המכרעת שזהו פרויקט אמריקאי ושבוש ורייס שולטים ומכוונים את תוכן ותוצאות הועידה מתחילתו ועד סופו. אין בכל המסמך הארוך והמפורט כל ביקורת ספציפית או ברורה נגד מדיניות ארה"ב ומניעיה לכינוס הועידה.
אנו לא דורשים שפה בוטה וצורמנית, אף לא אם זו תתאים לפשעי האימפריאליזם האמריקאי. אך מסמך זה מחפה על מדיניות ארה"ב. היה זה נכון וראוי להזכיר בהקשר זה את המוטיבציה האמיתית למדיניות האימפריאליסטית האמריקאית במזרח התיכון ולתמיכתה החד צדדית בישראל. אך כל זה מודחק או מטושטש. בלתי אפשרי להבין כיצד מפלגה המסונפת לתנועת הקומוניסטית הבינלאומית מסוגלת להתעלם מתפקידה המסוכן והתוקפני של מדיניות ארה"ב בשעה זו.
איך יכולה תנועה מתקדמת שוחרת שלום להתעלם, כמו שעושה הצהרה זו, מהקשר שבין ועידת אנאפוליס לבין תכניות ממשל בוש להצית מלחמת עולם שלישית נגד איראן. מלחמה זו תפרוץ, לכאורה, למען ביטחונה של ישראל, בשעה שממשלת אולמרט-ברק משתלבת בגלוי בתכנונים התוקפניים של וושינגטון.
מתוך הטקסט, אפשר להבין שמפלגת העם תומכת לחלוטין בעמדה הפלסטינית הרשמית הכוללת נכונות לשתף פעולה עם ארה"ב וישראל בכינוס ועידה בין לאומית בלי שום ערובה לויתור ישראלי כלשהו לפני, בממשך או אחרי אנאפוליס!
נראה כי מפלגת העם כן יודעת מהי התוכנית אחרי אנאפוליס. היא דורשת "לשים קץ להפיכה" בעזה. הצהרה זו מפלסת את הדרך לתמיכה באסטרטגיה הרפתקנית נגד מנהיגות חמאס בעזה. יש חשש כי זו תהיה הסוגיה היחידה עליה יוכלו להסכים ולתאם מאמצים ארה"ב, הפלסטינים והישראלים. כמה עצוב!
אחרי הפגישה באנאפוליס
הטקסט הנ"ל נכתב ערב הצגת אנאפוליס. ואכן, לא היו הפתעות, והכל התנהל בהתאם לציפיות הנמוכות. המפגש היה, כפי שתוכנן, כינוס כוחות המלחמה הפוטנציאלים לקראת מלחמה נגד איראן. כאן לישראל יש תפקיד. אבו מאזן יכול להתחפף לאחר שמילא את תפקידו הדקורטיבי, צירוף הפלסטינים לכנופייתו של בוש.
כאשר אסר כל פעילויות פומבית נגד הפגישה, הראה אבו מאזן "כושר מנהיגותי". הפגנות נאסרו – "למנוע הפרעות" – וכוחות הרשות הפלסטינית ריסקו מפגינים, תקפו עיתונאים, וירו אל עבר האזרחים המפגינים בגז מדמיע, כדורי גומי ואפילו כדורים חיים.
מפלגת אחות
אודה ולא אבוש, יש לח"מ סיבה מיוחדת לעמוד על ההתפתחויות במפלגת העם. יש סימנים ברורים ומדאיגים שתופעות הדומות לאילו הפוקדות את המפלגת העם פקדו גם חלק מחברינו במק"י (שהיא מפלגת אחות של מפלגת העם) ובחד"ש. אמנם, עמדתן של מק"י וחד"ש לגבי אנאפוליס הייתה שלילית מלכתחילה. יחד עם זאת ישנה רתיעה ברורה ממתיחת ביקורת עניינית נגד מדיניותה של הרשות הפלסטינית ושל פת"ח ברשות אבו מאזן.
השאלות הנדונות סביב אנאפוליס הן גורליות לגבי העם הפלסטיני והשלום באזורינו. מכאן יש לגלות צער עמוק שמק"י וחד"ש לא הסתייגו מהעמדות הקיצוניות של אבו מאזן בכל הנוגע לפיצול הקיים בעם הפלסטיני. אין מחלוקת כי השמאל קרוב יותר לפת"ח מאשר לחמאס. יחד עם זאת ברור שתפקיד ההנהגה הפלסטינית היא קודם כל להתגבר על הפיצול הזה ולא להיגרר אחרי תכניות הרפתקניות הנתמכות על ידי בוש וחבריו.
השמאל אין לו על מי לסמוך אלא על המאבק העממי. ברור שהמחנה האנטי-אימפריאליסטי בעולם הערבי נחלש עד מאוד בעקבות התמוטטות בריה"מ. יחד עם זאת, ברור לא פחות שהאימפריאליזם האמריקאי אינו חזק ויציב והוא נתון במשבר עמוק וקשה. אין להתכחש לעקרונות האנטי-אימפריאליסטים של השמאל שהן התקווה היחידה האמיתית של האזור.
The Palestinian People’s Party calls for preparation to the post-Annapolis phase and to exert pressure on Israel to meet the peace conditions
The Palestinian People’s Party Politburo held a meeting which discussed the current political developments and the American call to hold the international meeting in Annapolis. The Politburo decided at the conclusion of its deliberations that the criteria and position regarding Annapolis Conference shall be determined based on the extent of the international community involvement in an active and effective role to force Israel to reconsider its intransigent positions that reject launching a serious negotiations process leading to the end of the military and settlement occupation in the Palestinian Occupied Territories, including Jerusalem which is the capital of the future Palestinian state and to find a just solution to the Palestinian refugees cause on the basis of Resolution 194.
The Palestinian People’s Party Politburo warned of the attempts to transform Annapolis into an ordinary ceremonial meeting or a some kind of a touristic winter trip in Washington or an occasion to take a group photo and talk to each other. The Politburo also warned of the attempts to use the meeting as an arena for free of charge normalization or a cover up for the Israeli aggressive and expansionist measures and schemes, including the policy of evasion and stalling and setting unfair security conditions on the just political settlement.
The Politburo affirmed its support to the Palestinian position in confronting the Israeli pressure and dictations. The Politburo commended the position of the Arab Foreign Ministers who stressed on their commitment to the terms of reference of the peace process, mainly the international legitimacy resolutions, in particular Resolutions 1515, 1397, 194 and the Arab Initiative, and that their presence in Annapolis meeting comes in the context of those commitments and to support the Palestinian position towards launching a serious negotiations process that can lead to the establishment of an independent Palestinian state within the coming year.
The Politburo pointed out that the Israeli government continues to set impossible conditions in the path of the political settlement leading to the failure of the previous negotiations and to the continuation of occupation and its measures, imposing new facts on the ground. This raises serious doubts on the chances to launch a serious negotiations process after Annapolis. The Israeli positions and measures also reveal the absence of a serious Israeli government to discuss the core issues, especially the borders, Jerusalem, the settlements and the right of return to the displaced and refugees. The same applies to the withdrawal from the Golan Heights and Shabaa Farms. Israel holds full responsibility for the current stalemate.
The Politburo stressed that Israel will not reconsider its policies and measures unless it is subjected to serious pressure that must be exercised by the Arab countries and the international community so that it abides by the international legitimacy resolutions and the terms of reference of the peace process. Israel needs such pressure so that it can give up the policy of imposing new facts on the ground and the occupation unilateral solutions.
The Politburo said the activation of international solidarity and pressure campaigns on Israel are two necessary conditions to launch a serious negotiations process to end the occupation and to meet the aspirations of our people in liberation and independence. This requires a negotiations plan that starts with the halt of the aggression, the freezing of all settlement activities and the dismantling of the settlement outposts and the end of all land confiscation operations and opening bypass roads and the removal of the military checkpoints. Such a plan needs supportive popular moves at the internal front, in addition to concrete and effective Arab support and comprehensive international sponsorship.
The Politburo noted that this prelude will reinforce the status of the Palestinian negotiator who needs to pose all the core issues, such as the borders, Jerusalem, the dismantling of settlements, and the return of the refugees and displaced. The Palestinian negotiator needs to defend these issues with full force and needs to frustrate the Israeli attempts and pressures, such as demanding to recognize Israel as a Jewish state or through rejecting to negotiate over Jerusalem, the refugees and full withdrawal and counting on the time factor to consolidate the new status quo.
The Politburo said preparing for the Post-Annapolis phase is of no less importance, stressing on the need to focus on the internal front and reinforce the Palestinian steadfastness and end the coup in Gaza as these are basic tasks at the internal front.
The Palestinian People’s Party Politburo called for the formation of an Arab-international committee to follow up the negotiations process and supervise it and exert pressure on Israel to meet its conditions and to force Israel to abide by a specific timetable to conclude the negotiations.
November 24, 2007
The Politburo of the Palestinian People’s Party
מק"י מתקרבת לציונות, המ"ק העיראקית משתפת פעולה עם האימפריאליזם, מפ’ העם הפלסטינית תומכת באבו מאזן ובבוש – האם קמינר הוא המוהיקני הקומוניסטי האחרון?
מכיון שבריה"מ הייתה האימפרייה האחרונה שנותרה באירופה יש לברך על כל גורם שנחלש בעקבות התפרקותה.
בהצהרה הנ"ל של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית חסרה לי גם התייחסות לזה שאש"ף הוא נציגו הבלעדי של העם הפלסטינאי ואין בלתו! בהיעדר התייחסות כזאת, יש גורמים העשויים לחשוב שהמפלגה הקומוניסטית ובמיוחד הלשכה הפוליטית של הועד המרכזי שלה הם תחליף להנהגה הלגיטימית של העם הפלסטינאי, וזה יכול ליצור בלבול ביחס לחזיתות אפשריות של הכוחות המתקדמים.
מישהו יכול לתרגם את ההצהרה הזאת לעברית?
המפלגות הקומוניסטיות היו סמוכות על שולחנה (או מתחת לשולחנה) של ברה"מ, תמכו באינטרס המעצמתי שלה ללא כל ביקורת ובכך אבדו את יכולת החשיבה העצמאית וקשר למציאות של המעמדות המנוצלים והתחברו לבורגנות הלאומית שהיה לה אינטרס משותף למעצמה הסובייטית כנגד המעצמות האימפריאליסטיות האחרות.
מכאן הדרך לאובדן הדרך קצרה
לראובן: למה אתה עדיין מונה את מפלגת העם הפלסטינית כמפלגת אחות של מק"י?
למגיב שמעליי: התנועה הקומוניסטית לא דיברה בקול אחד. בין מלפגות קומוניסטיות היו מחלוקות ודיונים פוריים.
למפלגות הקומוניסטית הסובייטית, הסינית, היוגוסלבית, הרומנית, הקובנית, האיטלקית, הצרפתית, המצרית, הסורית וכל השאר – לכל אחת מהן היה ייחוד משלה ומחלוקות שונות עם האחרות.
פעם היינו מדברים על מפלגות פועלים בורגניות.
אין כל סיבה להפסיק לדבר על כך.
היום, ישראל מלאה בכאלה.
לראובן,
אני רואה בעצב אך יש המנצלים את המצב הקשה של העם הפלסטיני, ופועלים לזריעת פרוד בתוך מחנה השלום, בכך שכל מה שמעניין אותם זה לתקוף את הקומוניסטים.
הפלסטינים ספגו מכות רבות, ובנוסף לכיבוש הישראלי, נחתה עליהם גם מכת החמס. במצב זה שוחרי הדמוקראטיה הפלסטינים, קומוניסטים, ואף שאינם קומוניסטים, מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן.
ראובן מאמין כי על הפלסטינים להתאחד במאבק נגד ישראל וארה"ב. אך שוכח כי החמס הוא הצד השייני של טרור הכיבוש, ואינו רוצה לשתף פעולה במאבק לשחרור. מי שעזר לביבי, מופז, שרון, וברק, בדיכוי העם הפלסטיני הוא החמס, שבחר בדרך הפיגועים הרצחניים. איך אתה דורש ממישהו לאחד כוחות עם אירגון, פונדמנטליסטי, מיליטריסטי זה?