הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 בדצמבר, 2007 4 תגובות

לפני שנה בדיוק כתב לי וליד דקה: "קשה להיות אופטימי ולהאמין בחיים כשיש כל כך הרבה הרס ומוות באזורנו, אך הכפירה במוות היא אמונה רפה בחיים, ועדיפה אמונה רפה על מוות". כמה נחוש ואמיץ, כמה מרשים הוא האיש הזה, שעתירתו תידון בבית המשפט הגבוה לצדק: אמונתו הרפה איתנה דיה כדי לעתור, ולעתור שוב, ולכתוב מאמרים ומכתבים, ולא להפסיק לקוות לצדק.

וליד דקה נדון בשנת 1987 למאסר עולם בגין מעורבותו ופעילותו בחוליה של החזית העממית. העבירה החמורה ביותר שבה הורשע נגעה לאחריותו העקיפה, לכאורה, לחטיפת החייל משה תמם ז"ל ולרציחתו. וליד הכחיש את מעורבותו באירוע ואף הגיש בקשות שונות לקיום משפט חוזר בפרשה. כל בקשותיו נדחו. הוא הגיש גם מספר בקשות לקציבת עונש, אך מעולם לא קיבל מענה לבקשותיו. הבקשה היחידה לה נעתרו השלטונות, גם זאת לאחר מאבק משפטי ממושך, כמעט קומי, היא הסרת סיווגו כחבר החזית העממית.


במשך יותר מ-21 שנים מרצה וליד את עונשו, בתנאים החמורים השמורים רק לאסירים ה"ביטחוניים" שאינם יהודים. עשרים ואחת שנים למנייננו. וליד עצמו חי במה שהוא מכנה "הזמן המקביל", זמן כמעט-סטטי שמתלכד עם הזמן שלנו רק אחת לשבועיים, ליד אשנב הביקורים המרושת, המפצל את יקיריו לרסיסי פאזל רחוקים, לא נגישים, לא לגמרי ממשיים.


במהלך השנים השלים וליד לימודי תואר ראשון במדעי החברה והוא עומד לסיים תואר שני. וליד הוא סוציולוג מלידה, אינטלקטואל והומניסט. פגישתו האחרונה עם עורך-דינו, מיכאל ספרד, הוקדשה כמעט כולה לדיון בהגותו של הסוציולוג הנודע זיגמונט באומן, סביו של ספרד. מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה חוקר וליד את עמיתיו הצעירים בכלא, נערים שיצאו לפיגועי התאבדות בישראל. את תוצאות מחקריו, וכן את ניתוחיו הפוליטיים, הוא מפרסם בקביעות בעיתונות העברית והערבית. כך, למשל, הוא מחיל את כליו המתודולוגיים של אמיל דורקהיים על החברה הפלסטינית: "חברה שהמערכות הנורמטיביות שלה נהרסו ופרטיה מתמודדים עם עובדות חיים בלתי נסבלות, אולם הן חזקות ואיתנות כל כך, שהן הופכות [את הצעיר היוצא לפיגוע] למתאבד פטליסטי: הוא חש שאין לו שום יכולת לשנות משהו בחייו, וכי המוות עדיף על החיים".


כמי שפילוסופיית הקיום שלו תובעת דבקות באמונה בחיים – רפה ככל שתהיה – פירסם וליד מאמרים רבים המבהירים את התנגדותו לפעולות ההתאבדות. כך כתב במאמר אותו ציטט גם במכתבו לוועדת השחרורים, כשהוא מנסה לשרטט את השינוי התפיסתי והפוליטי אותו עבר עם השנים: "לא הבנתי שאני יכול להיות ערבי פלסטיני ובו זמנית אזרח ישראלי. היום אני מבין זאת עמוקות… אני מאמין שיש מספיק כלים אזרחיים חוקיים להשתמש בהם לקידום מטרות האזרחים הערבים בישראל. אין האלימות כלולה באמצעים אלה… האלימות ובפרט מעשי ההתאבדות הם אמצעים לא רק לא חוקיים אלא לא מוסריים".


אולם עתירתו של וליד איננה רק עתירה של אינטלקטואל שוחר שלום, אדם שחרג מזמן ממכסת המרורים המתקבלת על הדעת בעניינו. העתירה חושפת גם את האפליה השיטתית ממנה סובלים האסירים הפלסטיניים המסווגים כ"ביטחוניים", בפרט בהשוואה לאסירים יהודים שנידונו על עבירות דומות. אחת מתובנותיו המרתקות ביותר של וליד היא שאפליה זו עצמה הופכת את האסירים הפלסטיניים לאסירים פוליטיים: הפוליטיות נובעת משיתוף הפעולה הטוטלי של המערכת נגד האסירים הערבים, מן האפליה המובנית נגדם בכל שלב – החל במעצר ובשיפוט וכלה בנורמות השחרור. המערכת, בכל דרגיה, איננה מסוגלת (או רוצה) להתייחס אל האסירים הפלסטיניים כאל בני-אדם הראויים ליחס אנושי, לא מפלה, קשוב להיותם אינדיבידואלים. היא מעדיפה לראות בהם מסה אחידה, מאיימת.


מכסת המכתבים והגלויות הקצובה במשורה מאלצת את האסירים ה"ביטחוניים" לפתח כתב יד זעיר במיוחד. בכתב יד זערער כזה פונה אלי וליד כאל אחותו, ומעיר בחיוך: "האמנם אחים הם יהודיה וערבי? יתהו בודקי הגלויה וקוראיה בשערי הכלא ומחלק הדואר ואולי רבים אחרים, שאינם מבינים את עומק הקשר שיוצרת האמונה בכפירה במוות". שמא תוכיח את עצמה הפעם אמונה זו, ווליד דקה יוכל סוף סוף לצאת לחופשי, להתאחד עם אשתו סנאא, להעמיד משפחה, לחבק את אמו הקשישה, לפקוד לראשונה את קברו של אביו, ולהדביק את כולנו, כבר רפים כל כך, בדבקותו בחיים?

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. לנין הגיב:

    עניין מעניין הוא שאבי, עו"ד המתמחה בדיני נזיקין, פטריוט ישראלי שטוען בתוקף שאין אפלייה נגד ערביי ישראל, דווקא מודה בפה מלא, על סמך נסיונו האישי, שיש אפלייה חמורה נגד ערבים במערכת המשפט גם בתביעות אזרחיות, כלומר הם מקבלים פחות כסף ממה שיהודי היה מקבל בתביעה דומה וזוכים ליחס מזלזל מצד השופטים וכו’.
    תחי הדיקטטורה של הפרולטריון.

  2. אודי אדיב הגיב:

    אני מקווה בכל ליבי שווליד יצליח לשכנע את שופטיו והם יקבלו את הטענות הצודקות שהוא יציג בפניהם. לאור הניסיון המר שלי אני חושש מאוד, אבל, שגם במקרה שלו השופטים לא יעיזו לשחררו. במקרה שלי, כשנה לפני שחרורי, לאחר כ-11 שנים בכלא, הגשתי בג"ץ נגד שירות בתי הסהר שסירב לתת לי חופשה של 24 שעות כדי להתחתן עם לאה. בדיון של הבג"ץ ישב אז השופט העליון יעקוב מלץ. במהלך הדיון התובעת ציטטה שם באריכות את כל טענותיו של עו"ד של השב"כ, שישב לצידה, לפיהן "האסיר הוא אדם מסוכן שאסור לתת לו לצאת אפילו לשעה אחת." השופט הנכבד הזה לא רק קיבל במלואן את טענותיה של התובעת אלא הוסיף עוד בפסק דינו ש-"העותר עומד בראש ארגון מחבלים בכלא והמדובר לא בבניית בית בישראל אלא בסכנה להריסתם של הרבה בתים בישראל." מיותר להוסיף שהוא דחה את עתירתי מכל וכל. כשנה אח"כ שיחרר אותי השופט בניין כהן, (דמות יוצאת דופן ואין היום במערכת אף שופט ברמתו) שוב בניגוד לעמדתו של עו"ד של השב"כ. השחרור שלי הושג בעיקר בעקבות הקמפיין הציבורי שניהלנו. קמפיין שנתמך אז על ידי עיתונאים ידועים כמו יואלה הר שפי, גדעון לוי, נחום ברנע ועוד. הלקח הוא שראוי ונכון לפנות לבג"צ אולם צריך לראות את הפניה הזאת כצעד טקטי במסגרת של קמפיין ציבורי נרחב שרק באמצעותו ניתן יהיה בסופו של דבר להביא לשחרורם של כל האסירים הפלסטינים אזרחי ישראל.
    נוסיף אולי עוד מילה על ההפליה הננקטת נגד האסירים הללו לא רק ביחס לאסירים הפליליים, אלא לגבי האסירים הישראלים שרצחו ופגעו באזרחים פלסטינים. דווקא האסירים הללו, האנשים המתועבים ביותר, מגיעים מיד למה שנקרא בכלא רמלה "אגף מיוחסים" וזוכים ליחס של כבוד והערכה מצד ההנהלה והסוהרים. הם כולם מתעטפים מיד בטלית ומאומצים על ידי חב"ד , תנועה שעושה בכלא כבתוך שלה.
    כל מי שרוצה להכיר את פניה האמיתיים של הדמוקרטיה הישראלית בתי הסהר הם מקום טוב להתבונן בו.

  3. ראינה מונס הגיב:

    ומי מבטיח שבדיקטטורה של הפרולטריון לא תהיה אפליה נגד ערבים? הרי הדיקטטורה הזאת תישלט על-ידי יהודים אשכנזים כמו המתכנה "לנין". ואגב, גם הדיקטטורה של הפרולטריון בהנהגתו של לנין (לא זה שהתכנה לנין, אלא הוא הוא אמתי) היו בה אפליות וקיפוחים רבים.

  1. […] מנקודת מבטו כאחד מזקני האסירים ומנהיגיהם (קראו כאן את מאמרה של ענת […]

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים