פעם היו אומרים שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה – מה שנחשב לפורנוגרפיה במקום אחד מקובל כתופעה נורמלית במקום אחר. אפשר לומר את אותו הדבר על דמוקרטיה – כמעט כל מה שקורה במדינה המקיימת יחסים טובים עם ממשלת ארצות הברית עובר את המחסום – או שמתעלמים או שמצדיקים. למשל, האמריקאים תיעבו את משטרו של סוקארנו, מי ששיחרר את אינדונזיה מן השלטון ההולנדי, כי הוא היה אחד ממנהיגי המדינות הבלתי-מזדהות, והעיקרון האמריקאי היה (אז והיום): "אם אינך איתנו, אתה אויבנו". כיוון שכך, לא היתה להם בעיה עם הטבח ההמוני שביצע משטרו של סוהארטו, שהפיל את משטרו של סוקארנו ב-1965 והעביר את המדינה הענקית הזאת למחנה האמריקאי. ה-CIA סיפק למנהיגי ההפיכה רשימות של "שמאלנים" (ז"א תומכי סוקארנו) לצורך חיסולם; מספר הקורבנות הגיע לחצי מיליון נפש. מאמר שהופיע בניו-יורק טיימס תיאר את הטבח כ"מרחץ-דמים מטהר"… וזה כמובן לא מקרה חריג – המשטרים הנבזיים ביותר באמריקה הלטינית זכו לתמיכה מאסיבית מארה"ב, וקולות המחאה המעטים נחשבו זניחים – התבטאויות של "שמאלנים".

לעומת זאת, במדינות בהן המשטר אינו ידידותי לארצות הברית, שום תהליך לא נחשב לדמוקרטי. ראינו זאת בניקרגואה, בה הסנדיניסטים עשו כל מאמץ לקיים משטר פלורליסטי. כאשר הם הובסו בבחירות – בעזרתה הנמרצת של ארה"ב – הם זכו "רק" ב-42% מן הקולות, ומיד נשמעו קולות בוואשינגטון ובלונדון (של מרגרט ת’אצר) שהצביעו על התוצאות כראייה שהסנדיניסטים אינם פופולריים ושהדמוקרטיה הניקרגואית הביסה אותם… זאת למרות שלא הרפובליקאים בארה"ב ולא השמרנים בבריטניה זכו אי-פעם באחוז כה גבוה של קולות הבוחרים!

כעת על הכוונת של ארצות-הברית וגרורותיה נמצא משטרו של הוגו צ’אבס בוונצואלה. לא יעזור שום דבר – למרות שממשלתו של צ’אבס זכתה שוב ושוב בבחירות ובמשאלי-עם (תחת פיקוח צמוד של ארגונים בינלאומיים), הדמוקרטיה שם מתוארת תמיד כפגומה, והוא עצמו כמאיים על הדמוקרטיה. כאשר הוא סירב לחדש את הרשיון של תחנת טלוויזיה שהשתתפה באופן פעיל בהפיכה הכושלת נגדו, הדבר תואר כניסיון להשתיק את האופוזיציה. לאמיתו של דבר, רוב ערוצי התקשורת בוונצואלה נמצאים בידיים פרטיות ורובם עוינים לממשלתו של צ’אבס. יתר על כן, אותה תחנה כלל לא נסגרה – היא ממשיכה לשדר, ולהסית נגד השלטון – אבל רק בכבלים. רוב הצופים ממשיכים לצפות בשידוריה כבעבר.

כעת צ’אבס מציע כמה תיקונים לחוקה, ביניהם ביטול ההגבלה על מספר הקדנציות בנשיאות – החוקה הקיימת מתירה לנשיא לכהן רק שתי קדנציות – וכבר נשמעים קולות זעם מוואשינגטון והמדינות הנגררות אחריה, הטוענים שצ’אבס רוצה לשלוט "לנצח". בימים אלה מתבקש העם בוונצואלה להחליט על התיקונים השונים לחוקה במשאל-עם (גם הוא תחת פיקוח צמוד של ארגונים בינלאומיים). עכשיו, בואו נחשוב לרגע על התיקון המוצע שיאפשר לצ’אבס להיבחר שוב לנשיאות. בארצות הברית בעבר יכול היה נשיא לכהן כמה וכמה קדנציות, ובלבד שזכה בבחירות. פרנקלין רוזוולט זכה ארבע פעמים (בקדנציה הרביעית הוא מת ואת כסאו ירש סגן הנשיא טרומן, שאח"כ נבחר לנשיא בזכות עצמו). אז התקבל תיקון לחוקה האמריקאית בו נקבע ששום נשיא לא יוכל לכהן יותר משתי קדנציות – וכעת מתייחסים לכלל הזה כאילו היה תורה מסיני. אבל במדינות דמוקרטיות אחרות אין מניעה שראש-ממשלה יכהן כמה קדנציות שהבוחרים יתירו לו – מרגרט ת’אצר איבדה את התפקיד בקדנציה השלישית שלה לא מפני שהחוק לא התיר לה להמשיך בו, כי אם מפני שחבריה בממשלה מאסו בה והכריחו אותה להתפטר. דבר דומה קרה לטוני בלייר, שאלמלא מאסו בו חבריו בממשלה ובמפלגה והחלו לראות בו נטל ולא נכס, יכול היה להישאר ברחוב דאונינג 10 עד זיקנה ושיבה. גם בישראל אין מניעה חוקית שאותו אדם יכהן כראש-ממשלה כמה קדנציות שיתירו לו הבוחרים.

צ’אבס וסיעתו מתאמצים לתקן תוך שנים ספורות עוולות חברתיות נוראות שהצטברו במהלך דורות של שלטון אוליגרכים רקוב, שהותיר את רוב העם בכפרים עלובים ושכונות עוני מחפירות, ללא חינוך, ללא טיפול רפואי, ללא עתיד. המהפכה הבוליבארית, כפי שהם קוראים לה – על שם סימון בוליבאר, משחרר אמריקה הלטינית – איננה דיקטטורית, היא מביאה בפני העם כל מהלך שלה, ויש שם יותר משאלי-עם מאשר ברוב המדינות בעולם (מתי שאלו אותנו, אזרחי ישראל, מה דעתנו על הצעות החוק המרחיקות-לכת המוצעות כאן?) את המהפך הזה לא ניתן לבצע מהיום למחר, הוא דורש זמן והתמדה. לכן מבקש צ’אבס לאפשר לו ולסיעתו להמשיך בעבודה. הוא יודע היטב שיש כוחות עצומים המשתדלים להפילו ולחסל את המהפכה הבוליבארית שהציתה את דמיונם של ההמונים ברחבי אמריקה הלטינית. הכוחות האלה כוונותיהם רעות – הם אינם חרדים לגורל הדמוקרטיה בוונצואלה, אלא בדיוק להיפך.

אינני רוצה להיתפס לשאלה אם צ’אבס נחמד או לא – זה לא מעניין אותי (בעצם כן – אני מאוד נהנית מן הסגנון שלו, אבל גם זה לא חשוב). הוא לא צריך לזכות באהבה אלא להצליח במאבק לשיפור חייהם של המוני האזרחים בארצו ובסביבתה. במקום לדקלם את התעמולה האמריקאית כמו תוכים – כפי שעושים רוב העיתונאים בארץ – רצוי להתעניין, לקרוא מה שנכתב בפרסומים יותר אמינים, ולחשוב באופן עצמאי.

כל מי שחי אי-פעם דרומה מן הריו גראנדה – הנהר המפריד בין ארה"ב ומקסיקו (וגם על כך אכתוב באחד הימים) – מכיר את המימרה "מקסיקו המסכנה, כה רחוקה מאלוהים וכה קרובה לארצות הברית!" דוקטרינת מונרו קבעה שאמריקה הלטינית אמורה להיות כפופה לארצות הברית, ואכן אין כמעט מדינה ביבשת שלא סבלה כתוצאה מדוקטרינה זו, מדינית וכלכלית. ישראלים הממהרים לדבר על "רפובליקות בננה" לא שואלים את עצמם מה פשר הביטוי ומה מקורו. לא מספיק לקחת תרמיל ולטייל שם קצת אחרי השירות הצבאי. צריך גם לקרוא, לשמוע, ללמוד ולחשוב. זה הרבה יותר מעניין!

Share on Facebook