(שורות ורגעים-מספר מבתי הכלא הצבאיים 4 ו-6 במלאות 20 שנים להתקוממות הפלסטינית)
א. איזה כיף!
"אידיוט שכמוך", אמר בחביבות חברי לכתה הצבאית בשיחת טלפון לאחר שהוא שב משירות מילואים בשטחים, וכותב שורות אלו שב משהות ראשונה בכלא צבאי, "אתה לא יודע מה זה? רוב היום רבצנו בברכה של היישוב, אכלנו כמו משוגעים, קיבלנו מבנים אלף-אלף ולא החארטות של אוהלים וצריפים עקומים. אף פעם לא היה דבר כזה. אל תשאל, התחלנו עם הבנות שם. מה אתה יודע? מדי פעם יצאנו לסיורים בכפרים. פה ושם זרקו עלינו אבנים. ירינו באוויר. לא נורא. הפסדת בגדול. גם לשבת בכלא וגם… תדע לך שהיה שירות המילואים הכי כייפי בעולם".
היה זה בחודשים הראשונים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה.
ב. תפילה לשלום אדם קלר
וכך, פתע פתאום, החלה מהומה רבתי. השוטרים הצבאיים צרחו בקולי קולות. הקצין התורן נבח. השירה והשמחה שהיו קודם לכן התפוגגו כלא היו בתום המהומה. שקט ירד על האגף בכלא 4 שאיכלס נפקדים, עריקים וקבוצה קטנה של סרבנים, אנשי מילואים. איש לא פצה את הפה. עמדנו שורות-שורות מול הזעם הדגרנטי של הממונים על החוק והסדר.
ומה בסך הכול התרחש? היה זה בליל שבת, זמן מה לאחר רדת החשכה. קבוצה של אסירים חובשי כיפות יצאה מבית הכנסת בשירה ובריקודים. היה זה יום גנוסיא עבורם (יום המלכת המלך) וגם עבור הירח המלא שזרח מעל מגרש המסדרים האינסופיים. על פי המסורת, כך נאמר לנו, יש לקבל את פניו בפיזוזים ובשירה בציבור, גם אם הזמרים מזייפים עד אימה וצורחים בקולי קולות. אלא שניגוני הקודש והקפיצות החמוריות, יש לומר, ללבנה ולאדוני צבאות נשמעו באוזני הסוהרים התורנים אחרת לגמרי: משוכנעים היו כי עומד לפרוץ מרד. שנים או שלושה היסטריים דהרו אל האגף וצרחו בקולי קולות: "כולם למסדר! כולם למסדר!" לצד איומים נוספים.
בתום בלגן בן מספר דקות מצאנו עצמנו ניצבים בפעם המי יודע כמה בשורות החינוך מחדש. תפיסת היסוד היתה והינה כי יש למרר את החיים לפושעים על מנת שלא יעזו לשוב על מעשיהם הנלוזים (יש לציין שחלק מהסוהרים נתנו לנו, הסרבנים, להבין שהם באיזה שהוא מקום איתנו ואף סייעו לנו בפריטים קטנים שבמצבים מעין אלו ערכם לא יסולא בפז)
דקות מספר עמדנו בשקט מופתי. איש לא זז. עומדים ושותקים. כל פתיחת פה עלולה להסתיים בצינוק. ואז הופיע קצין תורן עז פנים ונחוש מאין כמותו. הוא הסתודד עם הסוהרים שהקדימו אותו והתחיל להרביץ את תורתו בדבר סדר ומשמעת. ברגע מסוים הניף אדם קלר, אדם מיוחד ואמיץ, את ידו ואמר לאחר שקיבל רשות: "המפקד, חלה כאן טעות". הקצין התורן שב להתייעץ עם פקודיו והורה לאדם להמשיך ולומר את דבריו. וכך, בשקט האופייני לו, ברוך ובטקט רב גולל את מסכת ההתרחשות שהובילה לטעות המקוממת. אט-אט התפוגג המתח. עברו עוד דקות מספר עד שנאמרה המלה האחרונה: משוחררים.
עוד באותו לילה שבה הקבוצה, בראשה עמד קיבוצניק לשעבר שהיה לבעל תשובה, והתפללה לשלומו של אדם. היו שהוסיפו משאלה כי יחזור בתשובה במהרה בימינו. בזכות אדם הפכה הקבוצה הדתית הפחדנית למליצית יושר שלנו וטרחה למנוע מהאחרים להמשיך במעשי ההצקה כלפינו "התבוסתנים, סכין בגב ועוכרי ישראל יימח שמם/שמנו".
לאחר פרשה זו הקשרים שלנו ושל האסירים האחרים הלכו והתהדקו. לכך נוספה גם עובדת היותנו נוטריונים לעת מצוא; מאחר שאין יכולת לבוא בדיבור ישיר עם מנהל הכלא וקציניו, נעשה הדבר באמצעות מכתבים בלבד. בערבים ישבנו וכתבנו עבור אלו שהתקשו איגרות תחינה ובקשה מסוגים שונים. השתדלנו לבצע את המשימה על הצד היותר טוב ולא אחת הצלחנו לסייע בכך.
ג. ולו רק בשביל זה
"הפרצופה", כך כונתה הסוהרת השמנמונת שנהגה להכות בדלתות ולפעמים בחלונות. הגברת בטעם "עבד כי ימלוך" דאגה להתהלך באגף ומחוצה לו כששני זכרים צמודים אליה, תלויים על צווארה, ממהרים לבצע את ההוראות שלה כאילו היו דברי אלוהים חיים. לפעמים אחזה במעין עץ סנדה ארוך. היו גרועים ממנה. תאבי מסדרים נוספים וחיטוטים פתאומיים במעט הפריטים הפרטיים שעוד נותרו.
יום אחד, בשובנו מהעבודה, מצאנו חדרים הפוכים. מעט החפצים האישיים כמו הוטחו בפראות ברצפה. היה זה פרי הלשנה כי אנחנו מסתירים סמים וכיוצא בזה. הסוהרים גם חיפשו כלים חדים. מתחת למזרון של האסיר א’ גילו סכין גילוח חלודה שלא ידע כלל על קיומה. מיד הובהל הוא, כמו כל השאר, למשפט שדה. "זה לא מעניין אותי אם אתה או לא אתה. מתחת למזרון שלך מצאנו כלי נשק. אתה תישאר בכלא עוד יומיים", צווח מפקד האגף, הגיבור אזרזר ("אתם יודעים למה אלוהים שם שני זיינים בשם שלי? אחד בשביל אשתי והשני בשבילכם" – אמר במפגש הכרות).
האגף בכלא 4 היה אז חדש יחסית. החדרים מרווחים וכך גם החדר האוכל. רק כף נתקעה לידינו. השימוש בסכין ומזלג נמנע מחשש לשימוש לא נאות. בכלא 6, לעומת זאת, המבנה המיושן בו השתכנו היה דחוס בחדרים קטנים ומעופשים. חורף היה אז והקירות היו רטובים ומבעד לחורים חדרה רוח קרה מהים הנמצא בסמיכות. גם כאן כמו בכלא הקודם התהלכו הסוהרים באיום מתמיד לשלח על כל מעשה שלא ימצא חן בעיניהם היישר לצינוק המר.
בתואנה של מניעת משכבי זכר דלקו אורות הניאון בכלא 4 לאורך כל הלילה. האסיר החדש או הלא יוצלח, שנאלץ לישון במדף האבן העליון, ספג את האור היישר בעיניו ושינתו היתה בדרך כלל מעוררת רחמים. קבלת מדף התחתון היה לאחת מזכויות היתר.
אך מעבר לתנאים ולקשיים השונים היתה זו הזדמנות של פז לפגוש את אלו, שהם או חבריהם, נימנים על אותם מנעצים קבועים בהפגנות ובצמתים. בזמן השהייה בכלא 4 אירגן "הרב" המנוח מאיר כהנא, פאר היהדות אללה ירחמו, בכניסה לצריפין במה ובה עמוד תלייה המיועד לסרבנים למיניהם. היו מבין האסירים שמחאו כפיים לשמע הידיעה ואילו אחרים באו והביעו תמיכה בלתי מסויגת בזכותנו שלא ללכת בתלם. על רקע זה פרצו ביניהם, לא אחת, ויכוחים קולניים. זה לא מכבר סיפר אדם כי בשעתו ישב עם כהניסט מובהק שטרח להודיע לו, לאחר זמן ובאמצעות מכר משותף, כי בעקבות המפגש שלו עם הסרבנים הוא אמנם משרת בשטחים אך משתדל שלא להקשות עליהם את החיים. גם זה משהו באפלת ההסכמה הכללית.
ג. מם צדיק ועוד איך
האסיר א’ היה נתקף, מדי פעם, בכאבים עזים בקרסולו, פרי צניחה לא מוצלחת במיוחד. על מנת להקל עליו, צויד בכדורים מיוחדים. יום אחד, בעודו עומד דום מתוח באחד מאותם מסדרי חינוך מחודש, שבו הכאבים ואחזו בו. אחד הסוהרים החביבים לקח אותו למרפאה. החובש הצבאי הביט במרשם ונתן לו כדורים אחרים לחלוטין שלאחר שעות מספר גרמו לו לכאבי תופת. האסיר חש שהוא עומד להתעלף. חבריו לתא החלו לצעוק בקולי קולות. לאחר מחצית השעה הופיע קצין תורן שהזעיק משאית. א’ הופקד בידי שוטר צבאי, מילואימניק, שאזק את שתי ידיו והורה לו לעלות לחלק האחורי של המשאית. המושב שלצידו בקבינה היה ריק כמובן. לו יכול, היה תוחב אותו גם לבאגז’. בהגיעם לבית החולים לא טרח השוטר הצבאי לסייע לו לרדת. הנהג עשה זאת באדישות מובנת. השעה היתה שלוש לפנות בוקר.
בתום שהות בת מחצית השעה לערך התפנה הרופא התורן לבדוק את האסיר. לאחר שהובררה בפניו מהות פשעו של א’, הוא הביט בזעם לעבר המ"צ והורה לו להסיר מיידית את האזיקים. הלז החל לגמגם ואמר: "אבל אלו הן ההוראות!" הרופא הזועם צרח: "את ההוראות שלך אתה יכול להכניס, אתה יודע לאן".
בתום טיפול קצר ומתן כדורים נאותים ליווה הרופא את כול הפמליה למשאית. למם. צדיק היה ברור לחלוטין כי האסיר שלו לא יחבוש עימו את הספסל בקבינה. הרופא סבר אחרת. הוא פתח את הדלת והורה לא. להיכנס פנימה, לקח את השוטר הצידה והזהיר אותו שיטפל בו ביד קשה אם ההוראה תופר.
מספר שבועות לאחר מכן נתקל א’ בפניו של המם צדיק המילואימניק. הם הופיעו במלוא הדרם המורם מעל מרקע הטלוויזיה. האישיות הדגולה דיברה במתק שפתיים על הצורך בהבנה בין העמים וכיוצא בזה. הוא היה אחד מנעריו-יועציו-אנשיו של הפלא הביולוגי ומשכין השלום הנצחי, שמעון פרס.
ד. זכות גדולה
20 שנה להתקוממות. העם הפלסטיני על שדרותיו ואנשיו, כולל "החיות הדו-רגליות" פתח במרי אזרחי (הברנש שכינה כך את לוחמי החירות כתב בזכרונותיו – "השקפת העולם שלי, שראשיתה ותכליתה-חירות הפרט ואושרו" (מנחם בגין, "המרד", עמוד 21). נו, באמת! השהות בכלא צבאי בגין סירוב לשרת בשטחים הינה זכות גדולה. כל קושי או כאב הוא כאין וכאפס לעומת הייסורים העוברים על הפלסטינים, ייסורים אותו מעניק ביד רחבה "העם הנבחר" שזו כנראה סגולתו היחידה, עם מכוער שכמותו, להוציא מעטים כמו אותו רופא במשמרת אחרונה בבית חולים אי-שם.
הוי!
ואלו הציונים האמיתיים שביקשנו!
יפי הבלורית והתואר, בעלי הערכים ותוהר המידות! לא ישרתו בשטחים הכבושים אך יזיינו את האמאמא של כל המזרחיים בשטחי 67.
תודה לקווה על האומץ ועל המוסריות. יבוא יום, בקרוב, אני מקווה, וקווה יהפוך אחד מגיבורי התרבות של ישראל, יחד עם אחיו הסרבנים.
לאותנטי כזה כאילו – אכן, טוב לדחוף את זיוני האמא של כל המזרחים לכל מקום, ובמיוחד לגבולות 67. ביררת עם קווה מה מוצאו, או שהתגובה שלך היתה רפלקס?
ונסיים בעצה חכמה:
לבני ה- 18 – אל תתגייסו!
למילואימניקים – סרבו לשרת בצה"ל!
אני הייתי בכלא 3 פעמים רצופות ללא הפסקה: פעמיים על סירוב לשרת באנסר-3 ופעם אחת במחנה צבאי ליד שכם. ואני יכול להעיד על עצמי כי בסירוב שלי לא היה שמץ של גבורה המזערית ביותר.
כל פעם (5 ללא כלא) שאני סירבתי, לפני היו רק מטרות פוליטיות לבדן – לא אומץ ולא מוסר כל שהוא; בטח ובטח לא תרבות ישראלית – בכלל לא! גם היותי יהודי-ערבי, כלומר, מזרחי, לא השפיע עלי כהוא זה.
לפני הייתה תנועה ממשית של סרבנות, והיה צורך בלחזק אותה. לפני הייתה תנועה ציונית, והיה צורך בלהחליש אותה. לפני הייתה תנועה פלסטינית נגד הציונות, והיה צורך בלעודד אותה. לפני היו זדקים בקונסנזוס הפשיסטי ב-"בית הלאומי ליהודים", והיה צורך בלהרחיב אותם.
פשוט התגייסתי לצרכים הפוליטיים הללו ואחרים. לא יותר מכך – אם רציתי להמשיך ולהשתייך למה שאתם קוראים סטליניזם, לא הייתה לי ברירה זולתה; כמו שלא הייתה לי ברירה אחרת כאשר ערקתי את שורות מק"י והפורום הקומוניסטי; כמו שהיום אין לי ברירה אלא מתקן אותך: לא כל הסרבנים הם אחים שלי – בטח לא אלה שמסרבים להתייצב בעד חיסולה של הציונות.
מי שמחפש רומנטיקה, שייבוסם לו. פה יש מאבק על החיים ועל המוות נגד הציונות ונגד הבוסים האימפריאליסטים שלה ובעד האינטרסים החומריים שלנו – הרוב במזרח התיכון – אנחנו עולים והם יורדים.
אנג’לו איידן