הריגתם של שני החיילים-מתנחלים תושבי התנחלות קריית ארבע, דוד רובין ואחיקם עמיחי, בידי לוחמי גרילה פלסטינים, שעה שטיילו חמושים בנחל תלם הנמצא "בשטח B" שבשליטה אזרחית פלסטינית, החזירו אותי 23 שנים אחורה.
באוקטובר 1984 נהרגו שני צעירים ישראלים, רויטל סרי בת 22 ורון לוי בן 23 שעה שטיילו באזור מינזר כרמיזן (לא רחוק מבית לחם).
הייתי אז דובר "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית" והוצאתי הודעה לעיתונות שפורסמה למחרת האירוע בעיתון "הארץ" (24.10.1984) בזו הלשון:
"הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית מסר לפרסום את ההודעה הזאת: ‘הוועד מביע צער על מותם של שני הצעירים וקורא לישראלים חובבי טבע לא לטייל בשטחים הכבושים כי אלו הם שטחים לא להם. יש לראות בשני הצעירים קורבנות הכיבוש הישראלי שהלכו שולל אחרי המלל של המתנחלים וממשלת ישראל. הוועד מזהיר מפני ניסיונות של גוש אמונים ותומכיהם לפעולות טרור ונקם נגד הפלסטינים בשטחים. יש לדחות כל רעיון של ענישה קולקטיבית כלפי תושבי א-דהיישה הסובלים מזה שנים מהתעללות, דיכוי והשפלה מצד המתנחלים והצבא. בשעה עצובה זו אנו חוזרים וקוראים לפתרון פוליטי לסכסוך שיכיר בזכויות הלאומיות של שני העמים’".
הודעה זו גררה אחריה תגובות זועמות במרבית העיתונים היומיים וכמה מבכירי הפובליציסטים שיפדו אותנו (נחום ברנע, הדה בושס, זלמן שובל). מה שהדהים אותי בתגובות היה השילוב של צביעות והיתממות כמו זו של נחום ברנע שטען שכפי שמותר לישראלים לטייל ביוון כך מותר להם לטייל גם בשטחים הכבושים. הוא לא העלה בדעתו כי יש הבדל בין שטח הנשלט על ידי צבא כיבוש בו נשללות מעם המקום כל זכויותיו (להוציא "הזכות" להיות משועבד), לבין מדינה ריבונית המאפשרת לזרים להיכנס בשעריה.
בעיקרו של דבר הדברים שכתבתי אז יפים גם כעבור 23 שנים לטיול שערכו שני המתנחלים בסוף דצמבר 2007. מנקודת המבט של הפלסטינים ומתנגדי הכיבוש, המצב לא השתנה. השטחים ממשיכים להיות כבושים בידי צבא זר, ושטחי פלסטין אינם אתרי תיירות בהם רשאים בני העם הכובש לטייל בבטחה מבלי שקיבלו את רשות בעלי המקום.
ההבדל בין אז והיום, הוא, ששני הטיילים באוקטובר 1984 לא היו מתנחלים אלא מי שנפלו ברשת התרמית כאילו מדובר בשטחי מולדת משוחררים, ואילו שני החיילים-מתנחלים גדלו במציאות של כיבוש ואפרטהייד ומוחם נשטף במדרשות דתיות של רבני ההתנחלויות כאילו שטחי הכיבוש הם מתת האל לעם הנבחר, והם רשאים לעשות שם בחסות היושב במרומים ככל העולה על רוחם. הפלסטינים הם לכל היותר מטרד חסר זכויות שיש לנפנף אותו בהזדמנות הראשונה.
שר הביטחון אהוד ברק הוסיף למדורה הבוערת את חבית הדלק שלו כאשר העלה את החיילים-מתנחלים על נס כחלק ממסורת "כיבוש הארץ דרך כף הרגל" והוא יוכל לרשום "וי" בפנקסו עם בוא הקורבנות העתידים.
השטחים הכבושים אינם שטח טיולים פסטורלי, וכל ישראלי המטייל שם מבלי לקבל את רשות העם הפלסטיני הוא בבחינת פרובוקטור שמתגרה בעם המקום.
בכתבה ב"הארץ" של נדב שרגאי, שהוא מבחינות רבות הרמקול של המתנחלים בעיתון, תוארו שני ההרוגים כבני "משפחת האצולה של ההתנחלויות" השייכים "למאיון העליון שלנו" משום שהם באים משתי משפחות של רבנים מוכרים. מכאן אנו למדים כי בהתנחלויות התקבעה הירארכיה שמתחילה באצילים, הלוא הם הרבנים, ונגמרת במתנחלים בעל כורחם שנשלחים הישר מנמל התעופה ככוח עבודה וכחיזוק דמוגרפי להתנחלויות.
שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הכיבוש לא רואים באגף האידיאולוגי הקשוח של המתנחלים וברבניהם אצולה, אלא דווקא מקור הרע, ששכחו את מצוות התורה "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים", (שמות, כג, 9).
הפלסטינים, אז והיום, ישמחו בוודאי לארח ישראלים כתיירים ביום שיפסק הכיבוש ומדינת ישראל תפסיק להתייחס לפלסטינים כאל עם עבדים ומזי רעב.
כואב הלב, ששני צעירים, שעל פי ההספדים היו בעלי יכולות וכישורים, בזבזו את חייהם על מטרות כה נלוזות.
סיפור חלומי
ובחלומי אני עומד בפני כיתת יורים והמפקד אומר לי, אתה חייב לענות על שלוש שאלות. אינני אומר לך מה עליך להשיב, אולם אינך רשאי להימנע מתשובה. אם תסרב לענות על אחת מהן, אני נותן את הפקודה "אש" ואתה מוצא להורג.
שאלה ראשונה: בין בוש לאחמדינג’אד, במי אתה בוחר?
שאלה שנייה: בין בוש לחיזבאללה, במי אתה בוחר?
שאלה שלישית: בין בוש לחמאס, במי אתה בוחר?
זעה קרה בצבצה על מצחי. ניסיתי להיכנס למו"מ עם מפקד כיתת היורים. שמע, אני אומר לו, מה שאתה מבקש ממני זה לבחור בין דבר לכולירה, וזה לא הוגן.
אני פה לא בענייני הגינות, אומר לי המפקד. אני כאן ממלא הוראות, וזו הפקודה שקיבלתי. וחוץ מזה, הוא הוסיף, דבר וכולירה זה לא אותו דבר. דבר מחלה הרבה יותר מסוכנת מכולירה. מזו האחרונה סיכויי ההחלמה מצוינים.
טוב מותי מחיי, אני אומר לו, והוא משיב, כי אינו מאמין שאני מוכן לוותר על חיי רק בגלל הקושי לבחור.
בעוד אני מתלבט אני שומע את רעש הבריחים של היורים שמכניסים כדור לקנה, ומחכים לפקודה.
אז מה אתה מחליט? שואל אותי המפקד בטרם ייתן את הפקודה, האם לחיים או למוות?
אין מנוס, אני בוחר בכולירה – אני משיב.
אל תתחכם, אומר לי המפקד, מי הוא הכולירה בשלוש השאלות?
הכולירה הוא… ואני מתעורר.
עלייה בירידה
מספר המהגרים למדינת ישראל ("עולים" בשפה הרשמית) בשנת 2007 היה הנמוך ביותר מאז 1989.
שר הקליטה יעקב אדרי הגיב על כך כי משרדו ישקיע כספים "להגדלת היקף העלייה".
למה להגדיל? לא מספיק צפוף גם ככה? המדינה מזוהמת, האוויר לא נקי, הנחלים הפכו לאגני ביוב של שפכים רעילים מבית היוצר של מפעלים מזהמים, השטחים הירוקים הולכים ומצטמצמים, ומעט המקום שעוד נשאר פנוי לקליטת בני אדם ראוי לשמור לפליטים פלסטינים שירצו לחזור לארץ ממנה גורשו.
והעולם בחיל ורעדה
ההתנקשות במנהיגת האופוזיציה בפקיסטאן בנזיר בוטו, בעיצומה של מערכת בחירות, הכניס את העולם לפחד אטומי. פקיסטאן היא מדינה גרעינית, עם מלאי של כמה עשרות פצצות אטום, אולי יותר, איש לא יודע את המספר המדויק.
רצח בנזיר בוטו הכניס את פקיסטאן לכמעט תוהו ובוהו. לא שלפני כן היא היתה סמל ליציבות ודמוקרטיה, אלא שעתה הכל החריף.
השלטון המרכזי כלל לא שולט בחלקים של המדינה, בעיקר אלה הגובלים בגבול עם אפגניסטאן, שמנוהלים על ידי הנהגה שבטית, שם מוצאים מקלט, כך לפי הדיווחים בעיתונות, כמה ממנהיגי הטליבאן ואל קאעדה.
גם באזורים בו השלטון המרכזי אמור לשלוט, יש פעילות ענפה של פונדמנטליזם דתי, שמבקש להכפיף את פקיסטאן לשלטון כוהני הדת.
הנשיא הגנרל מושארף, תפש את השלטון בהפיכה צבאית, לא בדיוק מתכון לדמוקרטיה תקינה, אבל מרגע שהפך לחביבם של האמריקאים, "במלחמה נגד הטרור", הכל נסלח.
התחזית לפיה עלולה פקיסטאן הגרעינית ליפול לידי שלטון של פונדמנטליזם דתי היא בהחלט סיבה לדאגה.
מי שרואה במושארף את המחסום האחרון מפני השתלטות משטר בנוסח טליבאן על פקיסטאן, יראה בו את הרע במיעוטו.
הלקח ברור: יש לפרק את החימוש הגרעיני כדי שלא תיווצר כלל האפשרות שיפול לידיים קיצוניות, בין בנוסח דתי ביו בנוסח לאומני חילוני.
וזהו גם הלקח באשר לישראל. מה שקרה בפקיסטאן יכול לקרות גם אצלנו. השילוב של לאומנות ימנית קיצונית עם פונדמנטליזם דתי, נהנה כבר היום בנושאים מסוימים מרוב בכנסת. רצח ראש ממשלה כבר קרה במחוזותינו, והוא דווקא חיזק את הימין החילוני והדתי ולא החליש אותו.
הצבא כמו החברה בישראל הפך גם הוא לימני יותר. כפי שממשל מושארף אינו מסוגל להשתלט על המחוזות הגובלים באפגניסטאן כך ממשל אולמרט לא מסוגל להשתלט על המתנחלים בשטחים הכבושים, העושים שם בסיוע הצבא כמעט ככל העולה על רוחם.
השתלטות "רבני יש"ע" ובני בריתם על הממשלה בישראל ושליטתם על הכפתור הגרעיני הישראלי, היא תרחיש אפשרי שראוי כי יפחיד את העולם לא פחות ממה שמתרחש היום בפקיסטאן.
המסקנה החד משמעית מתבקשת: יש לפרק את חימושה הגרעיני של ישראל לפני שיהיה מאוחר.
עבודה זולה
"חוזר גל של מתנדבים בתנועה הקיבוצית" – זו היתה הכותרת של ידיעה באחד העיתונים לפני מספר ימים. מתברר כי התנועה הקיבוצית חוזרת לימי שנות ה-70 של המאה ה-20 בהם הציפו את הקיבוצים אלפי מתנדבים מחו"ל.
הקיבוצים היוו בשעתו כוח משיכה לצעירים מאירופה, בעיקר מארצות סקנידינביה, משום המוניטין של חברה המקיימת חיי שיתוף ואחווה, שקסם לצעירים.
למעשה כבר אז היה מדובר לדעתי בניצול של כוח עבודה זול. בנוסף, הקיבוצים מילאו תפקיד של סוכן יחסי ציבור של משרד החוץ, ורבים מהצעירים לא הפנימו אז את הפיכתה של ישראל למדינת כיבוש ואפרטהייד והפכו למעין שגרירי ישראל בארצותיהם. חלק מהם הבינו עם השנים שנוצלו פוליטית כמו כלכלית.
מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת עברה התנועה הקיבוצית מהפך אם לא מהפכה. החברה השיתופית נמוגה במידה רבה. ההפרטה השתלטה, החברים הפכו למקבלי שכר דיפרנציאלי, הערבות ההדדית הצטמקה, בקיצור, הקיבוץ כבר לא מה שהיה בכל הקשור לאורחות חייו הפנימיים. הקפיטליזם השתלט עליו גם בבית פנימה. יש חברי קיבוצים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה בגלל שהם נמנים על מקבלי שכר מינימום.
התפתחויות אלה כנראה שלא הגיעו לידיעת גל המתנדבים החדש, שרבים מהם באים מקוריאה ודרום אמריקה.
עתה אפילו אין לקיבוצים את הילת "החברה הסוציאליסטית" שעטתה בעבר. היום מדובר בקפיטליזם נטו, שפשוט מנצל עובדים מחו"ל מבלי שיקבלו שכר נאות על עבודתם הקשה.
איפה ההסתדרות? היא משתפת פעולה עם השיטה.
גיבור על חלשים
מפקד מחוז משטרת תל-אביב ניצב אילן פרנקו "פיקד אישית על מבצע פינוי כפר שלם". כך בישרו מרבית העיתונים. הביאו 450 שוטרים בכדי לפנות 30 משפחות הנמנות ברובן על השכבות החלשות יותר, ופרנקו הגדול מנצח על המלאכה הבזויה. הנה עוד דוגמה כיצד כל גופי השלטון, ממשלה, עירייה, בתי משפט ומשטרה עושים יד אחת כדי לשרת בעלי ממון המבקשים לבנות מגדלי דירות, ולפיכך יש לסלק מהשטח את המטרד הזה של משפחות שבחלקן מתגוררות במקום עשרות שנים.
מפוני כפר שלם מצאו עצמם בין לילה ללא קורת גג. הדחפורים הרסו את הבתים בחסות המשטרה. עתה דורשים המפונים כי יינתן להם דיור חלופי ראוי. אין ספק שמגיע להם פיצוי על גירושם, לפחות כמו שקיבלו מפוני גוש קטיף, אלא שהמפונים מכפר שלם אינם מתנחלים עם גב פוליטי וכלכלי ועל כן יקבלו "קדחת בתחת" כמאמר הביטוי העממי.
אינני יודע אם מפוני כפר שלם מודעים לכך כי הם דור שני לפינוי וגירוש. כפר שלם היה בעבר כפר סלמה. לאחר שגורשו הערבים הביאו במקומם יהודים ערבים, וכאשר אלה כבר אינם נחוצים, גם הם מגורשים. רק כאשר ייקלט בתודעתם הרעיון כי יש לקדם סולידריות של מגורשים בין יהודים וערבים, וכי כפר סלמה בכלל לא שייך לנדל"ניסטים שקנו את הקרקע מהמדינה שהפקיעה אותה מבעליה הפלסטינים, אלא יש להחזיר את הקרקע לבעליה הערבים, ויש לפצות בנדיבות את המגורשים היהודים מזרחים, נתחיל לראות אור בקצה המנהרה.
לקראת 2008
מרכז אדוה הינו "מכון בלתי תלוי לחקר החברה הישראלית ולקידום רעיון השוויון והצדק החברתי". אין ערוך לחשיבותו של המרכז. הוא מציג בשיטות מחקר מדעיות את התמונה העגומה של אי הצדק החברתי והכלכלי המאפיינים כיום את החברה הישראלית.
הוא מאשר את מה שעינינו רואות בכל יום, כי פירות הצמיחה הכלכלית בישראל נופלים בעיקר בחיקו של העשירון העליון ובמקום לצמצם פערים הם גדלים ומתעצמים.
מה שאנו זקוקים לו באופן דחוף, זה דגם ישראלי של הוגו צ’אבס, שישנה סדרי עדיפויות בהשקעות וביעדי תקציב, על פי הכרעות דמוקרטיות. במציאות כזו 450 שוטרים לא היו מגויסים לפינוי כפר שלם אלא מופנים קודם כל למאבק בפשיעה ובמשפחות הפשע.
אני מקווה ששנת 2008 תהיה שנת מפנה בכל התחומים: חיסול הכיבוש ומשטר האפרטהייד, הקטנת הצבא, חיסול הנשק הגרעיני, והמיליארדים שישתחררו יושקעו בחינוך, בריאות, יצירת מקורות תעסוקה בשכר הוגן, שיקום האוכלוסייה הבדואית הסובלת מנגישות השלטון, ועוד דברים יפים ומשובבי נפש.
סעדיה מרציאנו
חברי וידידי ח"כ לשעבר סעדיה מרציאנו, הלך לעולמו בטרם עת. תרומתו למאבק נגד קיפוח ואפליה ובעד שלום ודו קיום עם שכנינו, חקוקה בתולדות מדינת ישראל. חלקנו תקופה ארוכה של פעילות משותפת ורשימה יותר מפורטת לזכרו תתפרסם באחד מטוריי הבאים.
האם הבנתי נכון ואתה חושב שהעונש ההגיוני והצודק על טיול ב- "שטחי פלסטין שאינם אתרי תיירות בהם רשאים בני העם הכובש לטייל בבטחה מבלי שקיבלו את רשות בעלי המקום" הוא מוות?
קרוב לודאי שרוצחי שני המתנחלים הם דור שני לרוצחים. למעשה דור שלישי ורביעי לרוצחים שכן רצח יהודים על ידי ערבים לא החל עם הקמת המדינה ואפילו לא בשטח ישראל אלא לפני הציונות ובארצות ערב. הטעון על הכובשים הוא טעון נחמד אם היה בו שמץ של אמת. לא במובן זה שישראל לא כבשה את השטחים אלא משום שרצח אזרחים (והם נהרגו כאזרחים כי הרוצחים לא ידעו שהם חילים. רק במקרה "הצליח" להם)איננו בלעדי לשטחים הכבושים ולמעשה מעשי הרצח ונסיונות הרצח מתמקדים בעיקר בשטחים שחסידי שתי מדינות לשני עמים רואים כשטחים ישראלים לגיטימיים (אין לי ויכוח עם חסידי השמדת ישראל כמדינה יהודית – את אלה ראוי לפגוש רק דרך כוונת הרובה). בנסיבות אלה ספירו פשוט "טוחן מים" שלא לומר מקשקש תעמולה שיקרית.
נטע מזדהה עם תגובתיך ניראה שהמוסר לא נמצא בנפשו המיוסרת והמעוותת של ספירו.
כתמיד, גדעון – מאמר מעולה. והערתי היחידה היא: חותם על כל מלה ומלה!!
המשך כך!!
חיכיתי, ציפיתי, קיוויתי ובסוף החלום, הרטבה.
ספירו, שאומץ ליבו מספיק לשגר מכתבים בהם הוא שופך אש וגופרית לשופטים, שרים, שועים ושאר בעלי שררה, אינו מעיז לאמר את דעתו על הויכוח המהותי ביותר בשמאל, נראה שספירו מבין באיזה צד של אבוס בעליו מרוחה החמאה. להבדיל, שמואל אמיר עם כל אי הסכמתי עם עמדתו לפחות ראוי לכבוד המגיע לבעלי עמוד שדרה שלא חוששים להביע עמדה שאינה פופולרית אפילו במחנה שלהם.
מסכים לחלוטין עם ראובן.
ברור שבוש הוא החולירה, וכל האחרים הם דבר, משום שבוש, כבר בסוף כהונתו השניה.
וסלמאת. לא יבחר שוב. כי לא יוכל להתמודד שוב. חוקת ארה"ב אוסרת על נשיא להבחר יותר מ-2 קדנציות.
וכל האחרים? מהם כבר לא תוכל להפטר.
אז כל הבוחר באחמדינג’אד, החיזבאללה והחמאס יורה לעצמו לא ברגל כי אם בראש.
יהיו רבים שיגידו, ששטחי ישראל בתוך 67 אינם שטחים רלוונטיים לפלשתינאי הגדה, ובכל זאת אינם נרצחים בהם.
לנטע,
כמובן שאת מבינה לא נכון, וגם אין עילה בטורי למסקנה המשתמעת משאלתך. כחבר אמנסטי אני מתנגד לעונש מוות ולכן אינני חושב שיש מישהו שמגיע לו עונש מוות.
השאלה שלך דומה למי שישאל אותי אם אני תומך בעונש מוות לנהג שיכור שנהרג בתאונת דרכים משום שאני מתנגד לנהיגה בשכרות.
אני מנסה להזהיר ככל יכולתי מפני נהיגה בשכרות, וכאשר נהג שיכור נהרג אני אומר, זו אחת התוצאות של מעשה נמהר ולא אחראי.
הוא הדין באשר לשני הצעירים האלה ואחרים הנוהגים כמותם. הם שיכורי ארץ ישראל. מגיל ינקות שטפו את מוחם בבית, בבתי הספר, בישיבות שכל הארץ שלהם, הם בעלי הבית היחידים ולערבים אין זכות ונחלה. מצב השכרות שלהם מונע מהם להכיר כי הם מטיילים בשטח כבוש לא להם בו מנהל העם הכבוש מלחמת שחרור מעולו של הכובש, שהם, הן כחיילים והן כמתנחלים, חלק ממנו.
מה שאני יכול לעשות, הוא להזהיר מפני קלות הדעת הזאת, ולהתריע כי טיול בשטחים הכבושים אינו טיול במובן המקובל של המלה, אלא מעשה של התגרות וסיכון עצמי מיותר, שניתן להימנע ממנו, אם הטיילים הם במצב של פיכחון. לצערי הם לא מקשיבים לאזהרתי כפי שהנהג השיכור לא מקשיב לה.
נתמזל לו מזלו של חברנו גדעון ספירו. ספירו חלם שהיה צריך לבחור בין אחמדינג"אד ובין בוש. לא יכול היה גדעון לבחור בין החולירעות אפילן להציל את חייו. מזל שהיה זה חלום ולא יותר.
הצגה זו של הדברים אינה, עם כל הכבוד, הגונה. בקיץ 2006 יזמה ישראל מלחמה תוקפנית נגד לבנון. היו חברים שקבעו שאין אפשרות להתנגד למלחמה כי הרי משמעות הדבר הייתה תמיכה בחזבאללה. גדעון לא נפל למלכודת כזאת. מדוע? כי הברירה אינה בין שתי דמויות, או אפילו בין שני משטרים. הבחירה היא בין המדיניות המוחשית הנקוטה בידי כל אחד משני הגורמים.
אין צורך לתמוך בחמאס כדי להתייצב נגד המצור של בוש-אולמרט על תושבי עזה, אין צורך בתמיכה בחמאס כדי לקבוע שפת"ח מתנכר בהשראה של בוש לצורך באחדות פלסטינית. ההכרעה אינה תחרות יופי בין מנהיגים ובין תנועות. ההכרעה היא בהתאם לנתונים ומגמות בשטח, כלומר במציאות הפוליטית המתפתחת.
אפשר וצריך להתנגד לאחמדינג’אד כשהוא מדכא את תנועת הסטודנטים בארצו. אפשר וצריך להתנגד לבוש שהוא דוחף למלחמה נגד איראן כדי לשמור על ההגמוניה הגיאו-פוליטית במפרץ הפרסי.
אם מבקשים לדעת את העמדות האמיתיות של המתדיינים הרבים שהגיבו למאמרו המעמיק של שמואל אמיר אין צורך להכריח אותם לבחור בין "חולירעות" אלא לשאול אותם אם היו ברחוב בשעה שבעלי מצפון ויושר אינטלקטואלי הפגינו נגד מלחמת לבנון השנייה. זהו הקשר בין תיאוריה ובין פרקטיקה.
זה הויכוח המהותי בשמאל?
עד היום חשבתי שהשמאל עוסק בשחרור של מדוכאים ולכן ויכוח שמאלי מהותי הוא כזה שרלוונטי לשיפור מצבם של מדוכאים.
הויכוח "מי פחות רע- בוש או אחמדיניג’אד" רלוונטי למה שמתרחש כאן בערך כמו הויכוח על מספר המלאכים המצטופפים על חוד המחט. למי זה חשוב? לתושבי בילעין? למפוני כפר שלם?
מצחיק לראות קביעות נחרצות בנוסח: מי שלא תומך בX במאבקו בY אינו איש שמאל אמיתי. כאשר גם X וגם Y רחוקים אלפי קילומטרים ולא מודעים במיוחד למה שקורה כאן. וכאילו השמאל הוא מסדר אבירים ימי ביניימי שיש לקבוע קריטריונים למי שיכול לשאת את סמל האצולה שלו על מגינו.
למגיב ששאל "זה הויכוח המהותי בשמאל?"
כן, אם השמאל מעוניין להשאר רלוונטי בימינו. אחת הסיבות המרכזיות לדחיקתו של השמאל המערבי מן הדיון הציבורי בכל מדינות המערב היא התדמית הפרו-איסלאמית שדבקה בו. נדמה לי שהיה זה אורן מדיקס שטען פעם באתר גוש-שלום שהרזולוציה של השמאל הישראלי נמוכה מדי. זה פחות או יותר כל ההבדל בין העמדה המורכבת שמתאר ראובן קמינר לעומת הצגת הדברים הרדודה של ספירו, רזולוציה. אולי זו התנשאות, אולי זה יאוש, אולי סתם עצלנות. לא יודע…
אגב קמינר, "הבחירה היא בין המדיניות המוחשית הנקוטה בידי כל אחד משני הגורמים.", מובילה לפרדוקסים לא מעטים של אמירת דבר והיפוכו בו זמנית, כמו למשל, לא תומכים בחיזבאללה, כן תומכים בהתנגדות לפלישה הישראלית ללבנון(החיזבאללה). זהו פראדוקס למראית עין בלבד, אבל תדמית היא בעיקר מראית עין. כאשר אתה מוצא את המגיבים יורים על חיים ברעם(שיודע בדרך כלל לכתוב ברזולוציה הנכונה) שהוא ציוני, אתה מבין שהזנב מכשכש בכלב.
אגב ברעם, הציטוט ההוא בגארדיאן על הקטיושות כמטרד היא דוגמה לא אופיינית(כנראה כי מדובר בעתון זר) לחוסר רזולוציה מצד ברעם.
מצטערת, ראובן, מדוע להתנגד מראש לדיכוי תנועת הסטודנטים? האם אתה יודע על מה הם נאבקים ומהם סיסמאותיהם? האם בדקת את קשריהם לאימפריאליזם האמריקאי וסוכניו, את מקורות המימון שלהם? האם אתה מתנגד לדיכוים גם אם הם שלוחי האימפריאליזם?
במרכסיזם יש דיון בדברים קונקרטיים. דיכוי הוא לא בהכרח שלילי, לדוגמה הדיקטטורה של הפרולטריאת.
ספירו מדייק להפליא כשהוא מתאר את חוסר היכולת לבחור בין בוש לחמאס.
אבל בכל זאת, במציאות, יש פיתרון טוב יותר מאשר בחלום הנורא. במציאות בוש והחמאס נמצאים למעשה באותו צד של המתרס, ובמעשיהם מעצימים זה את זה, ושוחרי השלום והדמוקראטיה, נמצאים בצד האחר של המתרס.
הלואי ונצליח לנצח אותם בכך שהעמים ישתכנעו בצורך בשלום.