כמעט בכל שבוע מתבייתת העיתונות על נושא חברתי-פלילי אחר, ומחפשת פתרון מהיר ופופוליסטי כדי לנקות את השולחן לכבוד המיפגע הבא. יש לתופעה הזאת מכניזם קבוע, שמצליח להפוך גם את הסנסציות, את הדמעות, ואת הסיפור האנושי המרטיט לסחבה ישנה ומרוטה. הכותרות הגדולות פוצעות את העיניים, ואחר כך ממוחזרות גם ברדיו ובטלוויזיה; מפיקי תוכניות האקטואליה מחפשים בנרות מגיבים, בעיקר מהמערכת הפוליטית, אבל לעתים גם שולפים סופר מזדמן, או פוליטיקאי לשעבר. אחר כך שוטף אותנו גל גדול של מכתבים למערכת, עמוס בהצעות לעוסות ונואלות. עם ישראל הופך לחמורבי קולקטיבי, למחוקק נלהב ופורה. בעיקר מקננת בלב התקווה לשכלל עוד יותר את ענישתם של עבריינים, גם כדי לספק יצר סדיסטי נסתר וגם על מנת להימנע מאימוץ מזיק ומיותר של תאי המוח. כמו בכל הנושאים, גם הפופוליזם האזרחי בישראל הוא ימני. עוד כמה שנות מאסר במתקני הכליאה המחרידים והבלתי אנושיים שמעטים כלימה על ישראל, והבעיה תעלם כלא היתה. אולי נוסיף לספר החוקים סעיף מיוחד להענשת אנסים, או תוקפי ילדים, או תוקפי קשישים, או מועלים וסתם מושחתים, ואז נחיה כולנו בחברה הרמונית, נקייה מכל רבב.
מי מאיתנו אינו חולם על פנייה פומבית לאנשי העולם התחתון, כדי שאלה יטפלו במכי קשישים או באונסי ילדים? אותו דפוס פועל גם לגבי נושאים חברתיים בוערים. הקשישים קופאים בקרה? אז נארגן איזו מגבית או שעסקן מש"ס יקציב להם כמה פרוטות עד שהעניין בנושא יגווע מאליו. שיטפונות מציפים כפרים ערביים או שכונות עוני בדרום תל-אביב? אז נספק שמיכות לפליטי ההצפה. המאגר העצום של כותרות ותמונות קורעות לב לא נועד לפתור בעיות אלא לתעל את הדיון ל"היבט האנושי", כדי להניב מהקוראים כמה צקצוקי לשון חסודים. ליצרני החדשות ולחלק מצרכני התקשורת יש אינטרס משותף למנוע כל שינוי באמצעות הרחבה בנושאים פרטניים, תוך שימוש מתוחכם באמצעים שתפקידם הוא בעיקר להסיח את הדעת.
כדאי להפריד, לפחות אנליטית, בין עמודי החדשות המרכזיים או מהדורות החדשות בתקשורת האלקטרונית, לבין מדורי הכלכלה והפובליציסטיקה. הצריכה ההמונית של החדשות מעניקה לכותרות ולתמונות חשיבות עצומה. לכן זה בכלל לא משנה אם עיתון חשוב כלשהו מאפשר לפובליציסט סוציאל-דמוקרטי למחות על הפערים העמוקים במשק הישראלי, על התרוששות השכירים והגמלאים, או על המפולת החברתית במגזר המזרחי והערבי. גם כיסי גרילה אדמדמים במדורים הכלכליים (גדעון עשת מ"ידיעות אחרונות" כבר אמרנו?) לא ישנו את התודעה. לבורגנות יש גיבוי עצום במדורי הכלכלה בתקשורת, ותמונת הקשיש שגווע מקור לא תשפיע במאום על התודעה לזמן ארוך. כך מתנהלת המתקפה על התודעה בשני מישורים: הציבור הרחב מקבל דיווח חדשותי שטחי וסנטימנטאלי, ואילו המעמד הבינוני-גבוה ואלה שמתכננים להצטרף אליו במהירות האפשרית, זוכים להסברים כיצד הפערים תורמים ל"צמיחה", וכיצד הצמיחה תתרום להם אישית.
כמה ישראלים עדיין מאמינים שיש לייבש את הביצה החברתית-כלכלית, שיוצרת את התנאים לגאות בגל הפשע הנוכחי? נדמה לי שהתשובה ברורה לכל הקוראים. הדפוס התקשורתי שמגיב באורח אוטומטי על כל ההתרחשויות החברתיות והפליליות, מתאים את עצמו לאתוס החברתי ששולט עתה במדינה. כיוון שפתרון אמיתי דורש מהפכה מבנית וחלוקה אחרת של המשאבים במדינה, אין אפילו סיכוי מינימלי שהכותרות השמנות ביומונים יקדמו אותו. כך מופקרת הזירה התקשורתית להנחיות סמויות של בעלי עניין, המבקשים להנציח את הסדר החברתי הקיים.
קחו למשל את הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום שני השבוע: "מתים מקור", באותיות נגטיב לבנות, ענקיות, וכותרת משנה המתארת את מותם הטרגי של אשה מבאר שבע ומחוסר-בית מחולון. מכותרת המשנה אנחנו לומדים על "אלפי קשישים ונזקקים שפנו לקבל עזרה מעמותות הסיוע", וזוכים גם לבשורה רעה על קרה מתמשכת עד אמצע השבוע. מתחת לכותרת מתנוססת תמונתו של מאיר עזריאל בן ה-70 מקריית גת, הקופא מקור בביתו, והיא באמת קורעת לב. מישהו אולי ייחלץ לעזרתו בקרוב, ואולי לא. אבל כל זה לא יציל את חבריו לצרה, שלא הופיעו בעיתון.
ההתרחשויות החברתיות בשנים האחרונות, שמחריפות בכל חורף (אפילו חורף קל כפי שחווינו השנה) אינן מקריות אלא נובעות באורח ישיר ממדיניות מכוונת ומתוכננת. העשירים מקבלים מהמדינה יותר על חשבון כל האחרים. זה מתבטא במיסוי, בשירותים, בהפרטת שירותי הבריאות, בחינוך, בדיור, באיכות החיים ואפילו בדרך שבה מופעלים כוחות הביטחון נגד העניים, כמו בפינוי המזעזע בכפר-שלם.
כדי שלא נישאר רק במישור התיאורטי כדאי להידרש כבר עכשיו לשאלה המעשית, המתבקשת. הרי שיטת הדיווח בתקשורת היא "טבעית ומקצועית", כלומר, פועל יוצא מכל מה שלימדו אותנו בבתי הספר ובאוניברסיטאות. מה היתה אמורה לעשות תקשורת אדומה, סוציאליסטית, כאשר קשישים גוועים בקרה, לחרפתנו הגדולה? התשובה היא פשוטה. כשם שאין שום אמת מדעית בממצאי הכלכלנים הרכושנים שהעשרת העשירים ועושק העניים והשכירים אינם אלא כורח אובייקטיבי, כך גם התקשורת איננה חייבת, מעצם טבעה, לדווח באמצעות כותרות שטחיות ולהקדיש את עמודי הכלכלה להגנת העושק הניאו-ליברלי. אם עיתון נפוץ כמו "ידיעות אחרונות", שניזון בעצם מתמימותם ואפילו מאהדתם של סתם ישראלים שאין להם חלק ונחלה בסגנון החיים הפזרני של העשירונים העליונים, היה מחליף את הכותרת "מתים מקור" בחלופה הנכונה: "קורבנות הניאו-ליברליזם", הוא היה משרת את האמת ואת הציבור, לא את בעלי ההון. כותרת משנה בנוסח "כך נראית הצמיחה הכלכלית מיסודו של ביבי נתניהו" היתה גם היא אמיתית, נכונה ובונה. כך גם בכל הדיווחים החדשותיים על אסונות הנובעים מהזנחת התשתיות, מהמחיר הגבוה של תרופות חיוניות. הקצאת המשאבים קובעת מי יחיה ומי ימות, ולא רק מי יחיה בנוחות ומי יסבול כל חייו. כאשר מתים תושבים מכורים לסמים במבנה דלוח ומאוס בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב, צריך לכתוב או להראות לא רק את הטרגדיה, אלא גם להצביע על האשמים. ההבדלים בנושא הזה בין אנשי נתניהו לבין חבריהם העשירים של אהוד אולמרט ואהוד ברק הם מזעריים, ואין לנו שום מגמה מפלגתית צרה. הנושא האישי בא רק להמחיש את הכיוון הרעיוני: יוצרים כאן לגיטימציה רעיונית כדי לרסן את ההתנגדות להקמת גן עדן למיליונרים על חשבון העשירונים הבינוניים והנמוכים. זו גם משמעות הצמיחה שבה מתגאה כל כך נתניהו.
כולם חוזים עתה את התפרקות הקואליציה, ומתונים מהזן הבורגני מקווים שמרצ תחליף את אביגדור ליברמן והכל יבוא על מקומו בשלום. אבל לא הקואליציה תשנה את גורלנו, אלא מיסודו של שינוי רעיוני בקרב החוגים הנאורים במעמד הבינוני, שיתבטא בנכונות לחבור לציבור המזרחי ולציבור הערבי כדי לחולל שינוי פוליטי וכלכלי מבני ועמוק. למען האמת, לא רק הקואליציה מתפרקת, אלא המרכז הלאומני כולו. אהוד ברק אוגף את אולמרט מימין בפרשת ההתנחלויות, משום שהוא חולם על מירוץ צמוד נגד נתניהו ומבטל כליל את סיכוייו של ראש הממשלה להמשיך לאורך זמן. בקדימה רוחשות מגמות נציות קיצוניות, וחלק מהח"כים בסיעה הזאת לא יתנו יד לאולמרט אם יצרף את מרצ, את חד"ש ואת הסיעות הערביות לקואליציה, אפילו באורח לא רשמי. בימין יעדיפו את המקור, נתניהו, על פני החיקוי, ברק, ושר הביטחון יצטרך לבחור בין השתלבות בליכוד לבין פרישה מהחיים הפוליטיים. כיוון שאין ויכוח בין שלוש המפלגות (עבודה, קדימה, ליכוד) בנושא החברתי-כלכלי, למעט מס שפתיים פה ושם בנושאים נקודתיים, אין שום כוח ציבורי חזק שיוכל לבצע את המשימה האדירה של שינוי ערכים חברתי-כלכלי כדי לסתום פערים ולהקים כאן חברה צודקת יותר.
שלטון המרכז הלאומני יצר כאן ואקום פוליטי, שלתוכו ישתחל נתניהו כבר בבחירות הקרובות. הוא ייאלץ להתמודד עם נשיא חדש בארצות הברית, ולנסות שוב להתמודד עם הממשל ועם מחלקת המדינה בוואשינגטון בעזרת הימין הנוצרי הקיצוני. איש לא יפריע לו, גם לא התושב החדש בבית הלבן, להעמיק את הפערים החברתיים-כלכליים בתוך ישראל.
אתה שוב חוזר על שתי אפשרויות בבחירות לנשיאות בארצות הברית:
אובאמה או רפובליקני נוצרי-לבן.
ואני שוב חוזר על שאלתי אליך משרשורים קודמים: היכן ברצף הזה אתה שם את הילרי קלינטון, ואם היא תזכה במפלגה הדמוקרטית, האם היית ממליץ לשמאל האמריקני לתמוך בה או להציב מועמד מחאה שלישי?
סליחה על טעות הכתיב מתגובתי הקודמת:
יושלך ולא יושלח.
לצערי התגובות על מאמרים בנושא החברתי-כלכלי הן משום מה פחות רציניות, כאילו הניאו-ליברליזם אינו אלא גזירת גורל בלתי נמנעת, או שמא אמת מדעית?
בכל זאת אענה בקיצור נמרץ לניר מלצקי: בשינוי ערכים אני מתכוון להעדפת הסולידאריות החברתית על שיקול הרווח.
הילארי היא ברירת מחדל לא ברורה: האם היא זו הילארי שבעד מדינה פלשתנאית כשכולם קישקשו על אוטונומיה, האם זאת הילארי הפמנסטית הרדיקאלית של נעוריה או טווס החליפות התפורות, האם זאת הילארי של ביטוח בריאות ממלכתי או זאת שעושה דחקאות עם העסקים הגדולים.
בעיקרון אם היא תבחר לרוץ מול הרפובלקנים צריך לתמוך בה אך ללחוץ עליה שברגע שתגיע למעלה תפעל למען מיגור ההתנחלויות בשטחים, הוצאת החיילים האמרקאים מעיראק, והחלת ביטוח בריאות לכל התושבים האמרקאים וחקיקה נגד מפעלים וג’יפים מזהמים.
ומה תעשה אם הדמוקרט השחור (פעם היה מקובל שהתייחסות לצבע עורו של אדם כפקטור מכריע בהשקפתו והתנהלותו נחשבת לגזענות. כנראה שכשהתייחסות כזו מגיעה משמאל-לכאורה, זה עובר מתחת לרדאר בקלות) ימשיך באותה מדיניות חוץ, כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"?
הנוף מכורסת הנשיא שונה מזה הנשקף מחלון האוטובוס של מועמד בקמפיין בחירות.
חיים, האם ב"חמורבי קולקטיבי" התכוונת רק לרצון לחקוק חוקים, ולאופיים?
בתחום הענישה חוקי חמורבי ממש מתאימים למה שנקרא "הישראלי המצוי":
"אם אש התלקחה בבית, ובא איש לכבותה, ונתן עינו בדבר מחפציו של בעל הבית ולקח –
אל תוך האש ההיא יושלח."
"אם איש ל’מסע מלך’ צווה ללכת (כלומר, להתגייס לצבא), ולא הלך או שלח שכיר במקומו –
האיש ההוא יומת והמלשין ביתו ייקח."
לעומת זאת, חוקים אחרים בקובץ חמורבי מעידים על תפיסה סוציאלית מתקדמת, שאפילו אפשר ללמוד מהם משהו להיום:
"אם איש – חוב היה עליו, ואת שדהו שטף הנהר, או צאן עלה עליו וכילת?הו?, או באין מים לא נבטה תבואתו –
את מנת חובו, קרן וריבית, לא ישלם באותה השנה."
הפולטיקאים הישראלים הם ברובם שופטים של אמריקה, ולכן עתיד האיזור לא יקבע כאן. השאלה האם יבחר מועמד כמו ברק אובמה שהעיתונות הישראלית משמיצה כ"שחור", ודעותייו בנושאי חוץ קרובות לג’ימי קרטר, או שאמריקה תיבחר עוד רפובליקני נוצרי-לבן שיתן לכיבוש בישראל ובעיראק להמשך.
חוששתני שחיים ברעם נפל במלכודת שהוא עצמו מתריע עליה: אין כיום שום גל פשיעה. שיעור הפשיעה בישראל הגיע לשיאו בשנות ה-70 ומאז ירד באופן ניכר.
לא הבנתי את כוונתך ב"שינוי ערכים חברתי-כלכלי ", אתה מתכוון לביטול הזכות לקניין?
מבין שלושת המועמדים להתמודדות מטעם הדמוקרטים אני תומך באובמה כי הוא היחיד שגילה התנגדות עיקבית למלחמה, ואין לזה שום קשר לצבע.
דבר שני, כל מועמד שיגיע לנשיאות וימשיך את הכלכלה הדורסנית והמלחמה בעיראק אני אתנגד לו.