ב-2 בספטמבר 1948 חיבר מפקד גדוד 23 של חטיבת הכרמל את פקודת המבצע לגירוש תושבי הכפר הונין: "הכוונה: לפרוץ לכפר הונין, להרוג מספר גברים, לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף". בלילו של אותו יום מילאו חיילי הגדוד את הפקודה. הניצולים ברחו ללבנון. במקום שבו היה הונין נבנה המושב מרגליות, אולם לפני הקמת המושב עלו למקום אנשי קיבוץ דן. בחסות הקרן הקיימת לישראל ובמימונה, הם ביקשו להקים בקיבוצם את בית אוסישקין, מוזיאון להיסטוריה וטבע. את המוזיאון ביקשו אנשי הקיבוץ והקרן הקיימת לישראל לבנות מאבני בתיו של הכפר הונין. תומר גרדי ראיין את אחד מחברי הקיבוץ, אלעזר דוידי, נהג משאית שהשתתף בפירוק הכפר והובלת אבניו לקיבוץ.
תומר: אני מתעניין בהיסטוריה של בית אוסישקין, ושמעתי שאתה היית אחד הנהגים שעלו להונין. תוכל לספר לי?
אלעזר: הייתי נהג צעיר. מאוד שמחתי שנתנו לי משאית, עם שני חברי קיבוץ מבוגרים, ותיקים. לקחנו איתנו כָּבלים ונסענו להונין, דרך נבי-יושע, אז עוד לא היה כביש כמו עכשיו. נסענו, ושם הגענו לכפר, שהיה ריק מאנשים כמובן, והפלנו קירות עם הכבלים. תפסנו אותם עם הכבלים, את הקירות של האבנים, הפלנו, ואז שמנו שקים. פשוט, כל אבן על שק, מפני ששק יותר קל לתפוס, כן, ושלושתנו זרקנו את האבנים למעלה, העמסנו את האבנים, וירדנו בחזרה. זה היה די מעניין כי הייתי נהג צעיר וגם הירידה היתה חזקה, עם הרבה אבנים.
תומר: נסיעה קשה.
אלעזר: כן. לא ידענו משקל, אבל לא משנה, הכול הצליח, פרקנו את זה כאן, עשינו, אני עשיתי כמה הובלות, זה לא משנה כמה, ואחרי זה נהגים אחרים עשו, לא זוכר מי, עשינו ערמות גדולות לפני, איפה שעכשיו הדשא של בית אוסישקין, היתה ערמה ענקית של אבנים, ואחרי תקופה, אני ממשיך כבר, אחרי תקופה, הביאו מירושלים שני תימנים מבוגרים, והם סתתים מקצועיים, מהימים ההם, איך שאומרים, והם עשו את, כנראה שהיתה תוכנית לבניין, והם עשו את הסיתות של האבנים כמו, כמו שצריך. אני זוכר איך זה היה, כשראיתי אותם בפעם הראשונה, הם עבדו עם משקפי פח, שהאבנים לא ייכנסו להם לעיניים. היה להם משקפיים עם חריצים דקים שדרכם הם ראו מה שהם עושים, חריצים דקים שלא יכלו לחדור כלום, וככה הם עבדו די הרבה זמן, עד שהם סיימו, ואחרי זה התחילו לבנות את הבית אוסישקין. זאת אומרת, אני הייתי בורג קטן בכל הסיפור הזה.
תומר: ואתה זוכר, היו שתי נגלות, בנו חלק אחד של בית אוסישקין, ואחרי זה בנו את החלק השני.
אלעזר: זה נכון שבנו פעמיים, אבל כל האבנים היו פה כבר. האבנים, היתה ערמה ענקית של אבנים.
תומר: איפה שהדשא עכשיו?
אלעזר: איפה שהדשא עכשיו, לפני בית אוסישקין. ידעו איפה יהיה בית אוסישקין, ולפני, והסתתים האלה הם עשו רק את האבנים, הבנייה עצמה, אני לא יודע מי עשה, אני פשוט לא יודע, אולי מישהו זוכר, אני לא יודע, אבל הבניין עצמו הוא משהו בלתי רגיל. הבן שלי מתעסק קצת בדברים האלה, והוא, תמיד כשאנחנו עוברים, אז הוא תמיד מתפעל מהעבודה של הסתתות היפה. הוא בנה לעצמו בית מאבן, אבל לא, לא, לא יופי כזה, ז’תומרת לא מעובד כזה כמו. זה מה שאני, מה שאני יכול לספר.
תומר: אתה יכול לספר לי? אתה זוכר את הכפר?
אלעזר: את?
תומר: את הכפר. את הונין.
אלעזר: מה אני זוכר – לא, לא, לא התעמקתי בזה בכלל, היינו, הייתָ, התרכזנו רק באיזה קיר להפיל והיו, היו, היו, ועכשיו זה מרגליות. הונין זה מרגליות.
תומר: וכשאתה עלית לשמה היו שם אנשים ממרגליות? או שעדיין
אלעזר: לא לא, אז כשאנחנו היינו עוד לא היו אנשים. עוד לא היו אנשים. אולי גם לא היינו יכולים אז לקחת, אולי, אם כבר היו קובעים שיש מושב, הם יכלו להגיד, זה שלנו. אני חושב שלא היה שם אף אחד, אלא אנחנו עשינו, אני אפילו לא יכול להגיד לך אם זה היה בחמישים או בחמישים ואחת. זה שזה לא היה בארבעים ותשע זה בטוח, כי אני עשיתי רישיון נהיגה בחמישים, אז יכול להיות שזה היה בהתחלת חמישים ואחת, כשכבר הייתי כבר קצת מנוסה, אני חושב. זהו. בשבילי, בכל אופן, לי זה היה כבוד שבתור נהג צעיר סמכו עלי לצאת עם משאית וכן, זהו, אין, אין, אני לא יכול על הונין לספר לך כלום.
תומר: אתה לא זוכר איך זה היה?
אלעזר: אנשים לא היו שם. אני חושב שאחרי, בחמישים ואחת-שתיים אולי, התחילו לבוא אנשים שם, אולי, אני לא בטוח, זה פשוט אפשר לברר מתי הקימו את מרגליות, אבל זה אתה יכול לדעת בדיוק, אני לא, אני פשוט לא יודע. אבל מה שאני זוכר טוב זה שני התימנים האלה. אנחנו הלכנו לראות ככה, איך שהם עובדים, ועבדו ועבדו ועבדו, כל היום באבן, זה משהו בלתי רגיל היה, הם היו בעלי מקצוע טובים כאלה, שעשו את זה. זהו. זה מה שאני זוכר. אחרי זה בית אוסישקין ירד ממני, מלבד לעשות ביקורים.
תומר: תגיד, הבתים שמהם לקחתם את האבנים, הם היו שלמים, או שהיו בתים שכבר היו הרוסים?
אלעזר: נו, יכול להיות שגם היו בתים פחות או יותר שלמים, אני לא יודע, אבל בכל אופן היו שם קירות שעמדו, קירות, ואנחנו הפלנו את הקירות, אני לא זוכר שהיו גגות, באמת, זה הרבה יותר קשה להפיל, אני זוכר שזה היה כפר, לקחנו קיר גדול כזה, ואני עם האוטו, נסעתי קצת קדימה, בום! זה נפל, והתחלנו, התחלנו, זה, זה בעצם היה העיקר, זה, כן, בעצם גנבנו, להגיד את זה שגנבנו את האבנים. לא חשוב, אני לא יודע, זה מה שזהו. לא, לא זכור לי כלום על איזה משהו ככה מיוחד.
תומר: ותגיד, אתה זוכר למה החליטו לעלות, למה החליטו לנסוע כל כך רחוק?
אלעזר: כי שם היה כפר!
תומר: אבל היו כפרים גם באיזור, היה בחלסה והיה פה ופה.
אלעזר: תראה, אני חושב, אני חושב שמישהו ידע ששם יש אבנים, אתה מבין, ששם יש בתים מאבנים. למשל, במנסורה, גם כן היה איזה כפר, שגם בזה אני קצת הייתי מעורב שעשו את הברכות דגים, אני חפרתי ברכות עם הטרקטור בזמנו בשטח שבו היה פעם הכפר, אבל היו שם אבנים בודדות, לא, זה יותר היה מחימר, בתים יותר עלובים, זאת אומרת לא, שם בהונין היה כנראה איזה כפר יותר, איך אומרים, יותר עשיר אולי, לא יודע, היו אבנים, הרבה, אז מכיוון שהיו קירות של אבנים, אפשר היה לקחת, לקחת יותר. לוּ היה פה איפשהו איזה -, איזה -, יותר קרוב, היו חוסכים את העליות, אבל כנראה שבדקו את העניינים – אז עלו להונין.
זה הזכיר לי שיר שכתבתי פעם ופירסמתי כאן:שלדים
מאת: ליאור וכטל [ ::: תרבות ::: ]
2004 / 02 / 04
ר?ע?י?ת?י מ?ב?כ??ה ח?ר?ב??ן ה?כ??פ?ר
ש??ה?פ?ר?ט ו?נ?פ?ר?ט, ל?א ז?ה ה?י??ש??ן
ש??י??נ?ק מ?ש???ר?ש??י ז?י?ת ו?מ?י מ?ע?י?ן
א?ל??א ז?ה ש??ב??צ?ר?יף ה?ע?ץ ה?מ??ט ל?פ??ל
ש??ב??נו? ר?אש?ו?נ?ים, פ??ל?יט?י ש?ו?א?ה
נ?מ?צ?או? ש??ל?ד?ים ב??ע?ל?י??ת ה?ג??ג
ש??נ??ע?ק?רו? מ?ב??ית ה?ק??ב?רו?ת ה?י??ש??ן
* לפני זמן מה נמצאו בעליית גג של צריף עץ ישן בקיבוץ עצמות אדם . ותיקי המקום ידעו לספר שבשנות השישים "גולח" שטח בית הקברות של הכפר הערבי שהיה במקום עד 48 על מנת להכשיר שטח למגרש משחקים. ילדי המקום ליקטו שם אז עצמות אדם בתוך ארגז
רצחת וגם ירשת!!!!!!!!!!!!!!!
שיחה מרתקת, אני מתבייש לראות מה עשו אבותינו. צריך לפעול בכדי לכפר על האסון שהמתנו על בני הארץ הזו.
לליאור:
באיזה קיבוץ מדובר?
זו עדות חשובה מאד.
מדובר בקיבוץ פרוד. אין זו עדות אלא שיר. הרקע, סיפור המעשה הוא הטריגר לשיר.איני יכול להגיד שזו עדות כי לא בדקתי את העובדות
בואו לא נתחסד- כל ישראל הוקמה על כפרים ערביים, שפעם היו ישובים כנענים, שפעם היו של כל מיני עמים ובקיצור- האבולוציה של המדינות קמה על חורבותיהם של עמים קדומים.
הרי גם בירדן וסוריה ישנם היום כפרים ערביים שפעם היו שייכים לכל מיני יהודים מכנען.
כשהופכים כל אבן בדרך לצדק זה לא יוביל לשלום אלא לתחיית הלאומנות.
אתם סתם יורים לעצמכם ברגל- גם מתנחלי חברון בונים על ההסטוריה היהודית ההרוסה שם..
יחסית למאמר של תומר גרדי ב"סדק" 1 זה די חלש. אותנטי אבל חלש. לעומת זאת המאמר על בית אוסישקין שסוגר את "סדק" 1 הוא ממש יצירת מופת.