יריב אופנהיימר, מראשי "שלום עכשיו", נזעק לסייע לאהוד ברק. הוא קורא לו לא לפרוש מממשלת אולמרט ולאפשר לה לחצות בשלום את דו"ח וינוגרד ("ברק, אל תפרוש", ynet 07.01.08). לאופנהיימר יש טיעונים מעניינים, למה לא להפיל ראש-ממשלה, אשר שבוי בהתלהמותו שלו-עצמו ומוקף בחבורת גנרלים ילדותיים יזם כלאחר יד מלחמה מיותרת. בין היתר, אופנהיימר טוען כי הפלת אולמרט תחבל בסיכוי המסתמן לקידום תהליך השלום: "לראשונה מאז 2000 מתנהל משא ומתן ישיר בין ישראל והפלסטינים. שלושת המנהיגים, בוש אבו מאזן ואולמרט התחייבו באופן מלא להצלחת התהליך והשגת הסכם קבע תוך שנה." לתהליך הזה הוא קורא "תהליך אנאפוליס".

אופנהיימר ממחזר כעת, בגרסה מעודכנת, את הטיעונים שגרמו למר"צ להעניק תמיכה מבחוץ לממשלת שרון בתמורה ל"נסיגה מעזה" – אותו תהליך התנתקות חד צדדית, שאת פירות הבאושים שלו משלמים כיום תושבי עזה ותושבי שדרות והסביבה, ובדרך אחרת משלמים גם כולנו, פלסטינים וישראלים. אנחנו חיים בעצם כבר עשור וחצי של "תהליכי שלום", ותמיד נמצאו גורמים משמעותיים ב"מחנה השלום" הישראלי, אשר תוך התיישרות עם תמרונים מדיניים של הממשל האמריקאי ביקשו להעניק תמיכה לממשלות, שהרחיבו את ההתנחלויות, סיבכו את המציאות בשטח, שפכו דם רב ויצרו מעגלי נקמה – אך במפגשים בינלאומיים או אפילו בינם לבין עצמם הקפידו להכריז על כוונתם להביא לסיום הכיבוש ולהקמת "מדינה פלסטינית". ככל שהתקדמו הממשלות בדיבורים גבוהים, כך הלך והעמיק הפער בין הרטוריקה לבין המציאות שיצרו בשטח. דווקא אופנהיימר אמור לדעת זאת היטב; הרי אחד הדברים המשמעותיים היחידים שתנועתו עשתה במשך השנים היה לעקוב שנה-שנה אחר תהליך ההתנחלות. אין לי מושג, אם אופנהיימר כן בדבריו. האם הוא באמת מאמין ב"תהליך אנאפוליס"? האם הוא באמת מאמין, שמילה או הבטחה של בוש מחזיקה מעמד מעבר לזמן שלוקח להבל פיו להתפזר בקור הוושינגטוני? האם הוא באמת חושב, שעם כל הכוונות הטובות להגיע להסדר שלום, אבו מאזן המוחלש (קודם כל על ידי ישראל ותכתיביה) מסוגל להגיע למימוש של הסכמים של ממש ללא ביסוסה של אחדות פנימית פלסטינית? האם אופנהיימר מאמין לעצמו?

נבואת השקר של "תהליך השלום" הולידה כבר כמה מלחמות קטנות, הרבה מאוד שפיכות דמים, ועוד יותר סבל יומיומי, פחד, שנאה וייאוש, קודם כל בצד הפלסטיני, אך גם בקרב ישראלים לא מעטים. ובינתיים, בתוך ישראל עצמה, נפלו סיעות "שמאל" שוב ושוב בשבי "תהליכי שלום" שעל הנייר או "התפכחות" של מנהיגים ימניים. אין זו החמצה בלבד: כך הכשירו בעקיפין תהליכי התנחלות, ולא פחות חשוב, נתנו הכשר ("למען השלום") לתהליכים ניאו-ליברליים של התפרקות המדינה מאחריות חברתית כלפי אזרחיה, להעמקת פערים כלכליים, להריסת בתים ולהפיכת המוני אנשים לנזקקי נדבות. והנה, אחרי שאנשי מר"צ והעבודה וגם מפלגת רע"מ נתנו את קולותיהם בהצבעות מכריעות לממשלת ההתנתקות (מעזה) וההתנחלות (בגדה) של שרון, ולאחר שתוצאותיה הרות האסון של ההתנתקות התחוורו לכל, קמים להם נביאי שקר חדשים-ישנים דוגמת אופנהיימר, אשר בשם "תהליך השלום" מבקשים לפטור מעונש ראש ממשלה שהביא על ישראל ועל לבנון מלחמה מיותרת עם מאות רבות של קורבנות. וזאת בעיצומה של הסלמה יזומה ומכוונת, רוויית דם, מול תושבי רצועת עזה, הרעבתם והשפלתם שיביאו לנקמות ויצירת מעגלי דמים שטרם ידענו כמותם. עם "אנשי שלום" כאלה, מי צריך כאן אנשי מלחמה?

אופנהיימר רוצה לתת צ’אנס נוסף לאולמרט וברק כדי לא לתת ניצחון ל"ימין הקיצוני ולאיסלאם הקיצוני". בעינינו, נביאי השקר של "תהליכי השלום" כבר הועילו לזרמים הקיצוניים, כפי ששום ממשלה לא יכולה היתה להועיל. בעוד ברק מנהל מו"מ על הכשרת מאחזים והרחבת התנחלויות ומבסס עוד יותר את הקיצוניות הישראלית, מדיניות הענישה הקולקטיבית מעצימה את הייאוש הפלסטיני ומכשירה את הקרקע לקיצוניות פלסטינית. עבור "נביאי השקר" והמדינאים, עליהם הם מגנים, תושבי שדרות, כמו פעם תושבי קריית שמונה, ובכלל תושבי הספר היהודי-ישראלים לדורותיהם, אינם אלא כלי משחק שאת שלומם ניתן להקריב כדי להכשיר את הקרקע למהלך הצבאי הבא, כאילו מתוך היענות למצוקתם.

הגיע הזמן לומר בבירור לנביאי השקר האלה, שאנחנו לא רוצים את "תהליכי השלום" שלהם. אנחנו לא מאמינים להם. אנחנו לא מאמינים, שמתוך התנתקות והפרדה (בעברית: מצור) ותוך חנק כלכלי ואיומים באלימות כלפי העולם הערבי והאיסלאמי שסביבנו ניתן יהיה להגיע למשהו חוץ מאשר עוד ועוד מלחמות. איננו מוכנים לספוג עוד מלחמות למען תהליכי השלום שלהם. גם המוני מנושלים, המוני עניים פלסטינים וישראלים, נפגעי מדיניותו הפושעת של אולמרט תובעים את פיטוריו, ואין לאף אחד הזכות לתבוע מהם להמתין עבור איזשהו "תהליך שלום". מעל לכל חשוב לנו גם לומר זאת לעצמנו, כדי שלא נלך שולל בהזדמנות הראשונה אחר נביאי השקר, וכדי שנוכל לשדר זאת בבירור לכלל הציבור בישראל ובפלסטין: לא יהיה שלום של גדרות וחומות, לא יהיה שלום המבוסס על הפניית גב למזרח התיכון, לא יהיה שלום של הסכמים מדיניים בחסות אימפריאלית, ולא יהיה שלום תוך כדי חנק והכנעה של רוב העם הפלסטיני. שום שלום לא יצמח מ"תהליכים מדיניים", המבוססים על משטר של מגבלות תנועה, מחסומי דרכים ואישורי מעבר VIP לנושאים ונותנים מהצד הפלסטיני. מכל בחינה שהיא, ברק אינו פחות לאומן ומחרחר מלחמה מנתניהו; הוא מתוחכם יותר – ולכן במובנים מסוימים מסוכן בהרבה. ברק כבר פתח לשרון את הדלת והעביר לו ירושה רבת-ערך – "אין עם מי לדבר" וכזבי הכמעט-הסכם של בקמפ-דיוויד. אלה העניקו לדיכוי הצבאי הפרוע של ההתקוממות הפלסטינית בשטחים הכבושים הסכמה בקרב צבורים רחבים בישראל ומטרייה נוחה בעולם. אין שום סיבה לתת לברק או לאולמרט בעל הפתיל הקצר וחסר שיקול-הדעת (האם שכחנו כבר את מנהרת הכותל?) להמשיך בשלטון. נכון שהאלטרנטיבות הפוליטיות הימניות המוצהרות אינן טובות יותר; איננו שוכחים את התעצמותו של גזען אלים מוצהר כמו ליברמן. נצטרך להיאבק קשה נגדן. אבל, אנחנו לא צריכים לבחור בין נבלה לבין טרפה. אם אנו באמת מחויבים לשלום בין העמים ולשינוי חברתי, עלינו לומר אמת לציבור הישראלי ולהיאבק על נפשו עם האמת הזאת.

יש לנו מסרים לא פשוטים לעיכול עבור ציבורים רחבים הנתונים בפחד ובחרדה. אבל זהו גם מסר התקווה שלנו, מסר של התחברות למזרח התיכון, של שלום בין שווים בין ישראלים לבין פלסטינים, של שלום ללא חומות ותוך בניית ריבונות מדינית נפרדת בד בבד עם ביסוס אינטרסים משותפים, שלום המבוסס על נכונות להתבונן בעבר ללא כחל וסרק ולתקן ככל הניתן את עוולותיו. אנחנו חושבים שזה אפשרי – אפשרי דווקא משום שמהלך היסטורי כזה אינו מצריך להגדיר המוני בני-אדם, ציבורים שלמים של ישראלים ופלסטינים, בני-אדם שואפי חיים המבקשים לעצמם קיום הוגן – כ"אויבי השלום", רק בשל אמונתם הדתית או בשל זיקתם למסורות לא-אירופאיות. לעומת זאת, השלום של ברק ואולמרט, השלום של בוש, השלום של המדינאים והקוקטיילים בבירות המערב, הוא תמיד גם מלחמה – צבאית וכלכלית – על כל עניי המזרח התיכון, מוסלמים ויהודים, פלסטינים וישראלים. מסר השלום העממי, שלום עם הסכמים מדיניים אבל כאלה שלוקחים בחשבון את האינטרסים האנושיים של בני הארץ, הוא מסר של תקווה, שבתנאים מסוימים יכול לזכות לתמיכת רוב עצום בשני העמים. איננו מציבים עצמנו במקום מתנשא מעל לעמים. דווקא השכבות העממיות בקרב שני העמים, רוב האנשים המאמינים ושומרי המסורת, רוב עובדי הכפיים בשני העמים, רוב האנשים הפשוטים, מוכנים לשלום אמת, מוכנים ובשלים ליחסי שכנות וכבוד הדדי. נביאי השקר מזלזלים באנשים האלה. הם רואים לנגד עיניהם המון מפחיד של יהודים מזרחים ומוסלמים קנאים. זהו פחד וזלזול אליטיסטיים מובהקים. מכיוון שהשלום תלוי בסופו של דבר בעמים עצמם, אין שום סיכוי לעוד "תהליכי שלום" אליטיסטיים, יישבו להם הנושאים-ונותנים בכל בירה אירופית שירצו.

Share on Facebook