אני עצוב עם פרסום הודעתו של פידל קסטרו בעיתונות הקובנית. מדוע שלא אכיר בכך? פידל חולה ובעקבות המחלה הוא החליט להתפטר. וזו כתמיד החלטה אישית, נבונה וברורה. הוא לא ברח מבית הנשיא באמצעות מסוק צבאי כפי שנאלצו לעשות כמה נשיאים דרום-אמריקאים בעשור האחרון, ביניהם נשיא ארגנטינה פרדננדו דה לה רואה בדצמבר 2001. הוא לא הודח בעקבות גילויי השחיתות, או בגלל שוחד שהוא קיבל או המיליונים שהוא צבר בעת מילוי תפקידו. הוא לא נאלץ לנטוש את שטחה של קובה בסיועם של שירותי הביטחון של ארה"ב, כפי שקרה לדיקטטורים רבים באמריקה הלטינית, ידיהם מגואלות בדם ועם מיליוני דולרים בכיסים.
פידל לא מבקש הפסקת אש. הוא לא מתחנן ולא נותן למחלה להכריע את גורלו הפוליטי. אמנם הוא החליט להתפטר מרוב תפקידיו, אבל שומר על אהדת עמו וההערכה שרוחשים לו עמים רבים בעולם. הוא היה ונותר מרקסיסט. זהו מרקסיזם מסוג מסוים מאוד. זהו המרקסיזם שקשר אותו עם "אחיו" הארגנטיני, ארנסטו צ’ה גווארה. זהו מרקסיזם בו יש מקום לכוחות ייצור, לתרבות ולאתיקה. פידל יוסיף להילחם ב"קרב הרעיונות" (כפי שהוא הגדיר זאת). קרב הרעיונות, שאנטוניו גרמשי הגדיר כ"מאבק על ההגמוניה". כל העשייה הפוליטית ומהפכנית של פידל קסטרו, נאומיו הארוכים וכתבתיו הם חלק מהמסע הארוך למען ההגמוניה הסוציאליסטית.
פידל לא לבד. גם לא בעת מצוקה אישית או מצוקות לאומיות. אך התמיכה הגדולה ביותר שאנו יכולים להפגין כלפי המהפכה שהוא חולל, כלפי קובה ועמה, היא לקדם את המאבק כאן ועכשיו. המאבק בקפיטליזם ולמען הסוציאליזם לא מכיר גבולות. מאבק זה, כאן ועכשיו, מחזק את קובה הסוציאליסטית. גווארה אמר פעם ש"התפקיד של כל מהפכן הוא לחולל את המהפכה". וזה בדיוק היה תפקידו של פידל במשך עשרות שנים. חייו הוקדשו למהפכה ובשיחה עימו הוא שב ואמר לי "שדה המערכה של המהפכנים הוא העולם כולו".
הסערה שגרמה הודעת ההתפטרות של פידל קסטרו תחלוף. אבל פידל נותר המהפכן ומורה הדרך. זהו אותו מהפכן שעמד במשך חמישים שנה בראשות מדינה קטנה שהתמודדה, ובהצלחה, מול המעצמה האימפריאליסטית החזקה בהיסטוריה. כאמור, אנו עצובים עם פרסום הודעת ההתפטרות של פידל. אבל האתגר הגדול של הדור הזה והדורות הבאים הוא להמשיך בדרכו. זה נכון לקובה, וזה גם נכון בכל אמריקה הלטינית. פידל: שלום ולהתראות!
נכון שרמת החיים בקובה אינה מזהירה, את זה רואה כל מי שבא לבקר בה.אודה, שישנם דברים שכואבים גם למי שמזדהה בכל ליבו עם מה שחוללה המהפכה בקובה.
אבל שני דברים אף אחד לא יקח מקובה.
א)שירותי בריאות ברמה גבוהה לכלל האוכלוסיה.
שירותי בריאות עם ביטוח רפואי חינם לכל(!!!).
ארה"ב – שמיליונים מאזרחיה אינם זוכים לביטוח רפואי מינמלי- חייבת ללמוד מקובה .
ב) רמת חינוך גבוהה. קאסטרו וחבריו קיבלו מדינה ,שרבים מאזרחיה הופקרו לבורות ולא זכו לראות ספסל לימודים. קאסטרו בערוב ימיו יכול
להתגאות במה שחוללו הוא וחבריו במערכת החינוך. חינוך חינם לכל מגן הילדים ועד סוף האוניברסיטה.
לסיום,אני מאחל לקובה שתשמור על הישגים אלו ותביא גם לתמורות חיוביות ברמת החיים של האזרח. וזאת כאשר כולנו יודעים שהיא נתונה למצור כלכלי מצד הממשל האמריקאי.
אני מלא הערכה וכבוד לקובה ולפידל
על הבריאות והחינוך ועל ההתמדה.
אבל יחד עם זאת, אני לא יכול להריע בלב שלם למדינה שאין בהדמוקרטיה
כלומר בחירות רב מפלגתיות פעם ב X שנים.
הדברים שנכתבו פה מזכירים לי הספדים שנכתבו על סטאלין המורה הגדול של מעמד הפועלים העולמי ועל מהפכת לנין-סטאלין המאירה כשמש את עתידה של האנושות בנתיב הזוהר.
אני בטוחה שכמו במקרה של סטאלין גם במקרה של קסטרו אלה שכותבים את שירי ההלל עוד יתביישו בדבריהם ויתכחשו להם.
בטח, דמוקרטיה…תיכף תספר לנו שגם את קסטרו בחרו מדי תקופה באורח דמוקרטי ושמותר היה לבקר אותו בפומבי
מסכים איתך לגבי חלק מהנקודות. אבל עדיין השאלה היא האם האזרחים יכולים להתארגן בגופים על מנת לשנות מדיניות של הממשלה, גם בנושאים "גדולים" ולא רק בעניינים פרטניים כמו סלילת כביש או מינוי פקידים. לא שהנושאים הללו לא חשובים, אבל דמוקרטיה היא גם האפשרות לשינוי מדיניות כולל.
בקובה יש בחירות דמוקרטיות הרבה יותר מאשר בכל דמוקרטיה מערבית אחרת.
וזה בכלל לא קשור לרב-מפלגתיות או לחד-מפלגתיות… בארה"ב יש שתי מפלגות, ולא אחת. האם השיטה שם דמוקרטית? בארה"ב מי שמגייס יותר כסף מבעלי-הון הוא זה שמנצח בקמפיין הבחירות.
בקובה יש רק מפלגה חוקית אחת, אבל נאסר עליה לפי חוק להתערב בהליך הבחירות. האזרחים מתמודדים כאינדיבידואלים, בשכונות בהם הם גרים, ונבחרים על בסיס כישוריהם ועמדותיהם, ללא קשר לשאלה האם הם חברי המפלגה הקומוניסטית או לא.
דמוקרטיה שהיא לא רק לעשירים? הלוואי עלינו.
אין מקום להשוואה. היכן הגולאגים בקובה? היכן משפטי הראווה? היכן התעמולה ההמונית הטוטאליטרית? היכן תכניות החומש הברוטאליות, הצבא העצום, המשטרה הרצחנית, והשחיתות הפושה במנגנוני השלטון? בוודאי שבקובה היו בעיות (שנובעות באספקטים הכלכליים שלהן מהאבמרגו האמריקני המתמשך), כולל אופי סמכותני מסוים, אבל אין שחר להשוואה בין פידל לבין סטאלין (או בינו לבין אחד מהדיקטטורים ידידי-ארה"ב ביבשת, כמו בארגנטינה, צ’ילה, אל-סלבדור ועוד).
למי ששכח- דמוקרטיה זה לא רק בחירות. זה קודם כל הזכות לחופש ביטוי סביר וחופש התארגנות. הדברים האלה לא קיימים בקובה של היום.