נאומו של דויד גרוסמן בעצרת הזכרון ליצחק רבין – שהתקיימה סמוך לסיום מלחמת לבנון השנייה – הרטיט את קהל הרבבות שהתאסף בכיכר רבין ואת מאות האלפים שהיו קשובים לנאומו בבתיהם.
מול שכרות הכוח שהפגינה ממשלת ישראל בתמיכת רוב חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, דויד גרוסמן הפנה לעברה אמת כאובה וכתב-אשמה מצמרר. כתב אשמה המאשים את הממשלה שנגררה בעיוורונה אחרי מלחמה הטומנת בחובה אסון. מלחמה המרחיקה את ישראל לא רק מהביטחון המיוחל, אלא מרחיקה אותנו מכל סיכוי שנחלץ מהשרטון האימתני והמדמם עליו עלתה מדינת ישראל באשמת עיוורון קברניטיה שמוליכים את העם שולל.
למרבה הצער, מאז הנאום בכיכר רבין לא הרבה הסופר דויד גרוסמן להתבטא. והנה ב-8.2.2008 זיכה אותנו העיתון "ידיעות אחרונות" בתגובה של דויד גרוסמן לגבי מסקנות ועדת וינוגרד.
מן הראוי שנעיין בכמה מובאות מדבריו – "עוד לא העזנו לעמוד בעינים פקוחות מול המשמעויות העמוקות והמחרידות של המלחמה הזאת. שישים שנה אחרי הקמתה, ישראל חייבת לנסח תכנים, שיתדלקו מחדש את הזינוק. ללא בריאה עצמית חדשה היא תתקשה להתמיד בתנועתה…". ובהמשך אומר דויד גרוסמן דברים נוקבים – "החברה הישראלית לא תוכל להתחיל להחלים כל עוד ראש הממשלה אהוד אולמרט הוא המנהיג ומורה הדרך שלה …".
אני משוכנע שרבים בוודאי שותפים למסקנות שבאו לידי ביטוי בתגובה הרהוטה של דויד גרוסמן. אבל אישית קשה להשלים שממרום הצפיות שהיו לי, חשתי נפילה כואבת מהמרשם למרפא שניסח לנו גרוסמן בהמשך תגובתו, מרשם המצביע על הדרך איך להצליח להחלץ ממדווי הימים הקשים מנשוא שהפיל עלינו הממשל הכושל של אולמרט.
לדבריו, המרפא לכל המצוקות הקיימות יבוא, אם נשכיל להקים "ממשלת צללים" אלטרנטיבית לממשל הקיים.
אני מצר על כך שלהט מחאה צודקת של גרוסמן נתחם למיטת סדום של פתרון בדמות ממשלת צללים, שממנה כביכול יבוא המזור למצב הקשה מנשוא שפקד את החברה הישראלית בעטיו של ממשל אולמרט ואף הוחמר מאז מלחמת לבנון השנייה.
ממשלת צללים עלולה להיות סופרמרקט של עסקנים כמו עוזי דיין בעל יומרות פוליטיות, ששם את כל יהבו בחומות ובגדרות. כמוהו ביבי נתניהו וליברמן הרואים באוכלוסייה הערבית מטרד שיש לחסלו. מה נשיג עם ממשלת צללים כזו, שתיתן ידה למדיניותה של ממשלה הפועלת דרך הכוונת בסוריה, בלבנון ובעזה ולא בדרך העשויה להביא להידברות.
אני מצר על כך שדויד גרוסמן יוצא ידי חובתו בכך שהוא רואה בממשלת הצללים כלי, שבאמצעותו תיסלל הדרך להחלצות מהמצב הקשה מנשוא אליו הביאה אותנו ממשלת ישראל במדיניותה הכוחנית. חבל שדויד גרוסמן לא שם את יהבו בראש ובראשונה על תוכנית פעולה לשלום לפני שמגיעים אל ממשלת הצללים כדרך אל השלום.
האם ממשלת צללים היא הערובה להתמודדות עם מציאות, לפיה יותר משליש של ההתנחלויות נבנו על אדמות פרטיות של עובדי אדמה פלסטינים – חומש, סלעית, קדומים, אילון מורה, קרני שומרון, קרית ארבע, אלקנה, כפר-תפוח, בית אל ועוד. האם ממשלת צללים היא ערובה להתמודדות עם מציאות לפיה אנו נמצאים כבר במהלך השנה הארבעים ואחת לכיבוש, וזו תהיה באמת השנה בה נוכל לסיים את הכיבוש.
האם ממשלת צללים היא הערובה שזו תהיה השנה בה ניפרד מהמדיניות הכוחנית ונעלה על דרך של ויתורים כואבים לא במלל סרק אלא במעשה.
גם אם אני חולק על דעתו של דויד גרוסמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"ידיעות אחרונות", אני רואה בו את אחת הדמויות המרכזיות העשויות להוות מלט מאחד למחנה השלום, שחייב למנף את פעולותיו כדי להניע את ממשלת ישראל לקראת צעדים אמיצים של המרת מלל סרק של שלום בעשייה ממשית של שלום.
לדוד גרוסמן היקר,
בספרך, אותו קראתי רק לאחרונה, אתה מדבר על "ארץ שם", ואיני נוקב בשם הספר כי אינך זקוק לאיזכור כזה. האם לא היתה ארץ שם לארץ כאן, דוד?
גרוסמן, תלינו בך הרבה תקוות. קוינו שתפיח רוח רעננה במחנה השלום.
חבל שקולך הרעים ןהרעיד לבבות רק פעם אחת ורק לרגע קט בככר ונעלם.
אני חולק על דעתו של עוזי, אני כן תומך ברעיון של ממשלת צללים.
מחנה השלום יכול בהחלט להעמיד שורה מרשימה של מועמדים, שקנו לעצמם מוניטין באקדמיה, בבטחון, באומנות, במדינאות שיעמידו אלטרנטיבה אחרת כדי לצאת מהמעגל האין סופי של שפיכות הדמים.מחנה כזה לא בהכרח שיעמיד בראשו פוליטקאי כמו עוזי דיין שעלה מזמן על שרטון של פופוליזם זול.
אני מצטרף לדעת הכותב בהבעת צערי, שלאחר הדברים המרגשים של גרוסמן בעצרת ההמונים נדם קולו , כי בכוחו לעמוד בראש קשת רחבה של חוגים חברתיים, שעשויים להעלות על סדר היום הציבורי לא את הראיה הכוחנית כחזות הכל , אלא את הדרך המובילה אל שולחן הדיונים עם
כל(!!!) חלקי הציבור הפלשתינאי.