לראשונה זה 61 שנים הפסידה מפלגת "קולורדו" – הנחשבת למפלגת השלטון הוותיקה בעולם – בבחירות לנשיאות בפרגוואי. המנצח הוא מנהיג האופוזיציה ואיש השמאל, פרננדו לוּגו בן 56, לשעבר בישוף בכנסייה הקתולית שכיהן באחד האזורים העניים של המדינה הלטינו-אמריקאית. לא ברור עדיין מהן התוצאות הסופיות בבחירות לפרלמנט ולתפקידי המושל במחוזות; אבל ברור לכל שזהו ניצחון כפול. זהו ניצחונו האישי של לוגו וזהו ניצחונן של התנועות החברתיות ומפלגות השמאל שעמדו מאחורי מועמדותו. מאחורי מועמדותו של לוגו עומדות 20 מפלגות שמאל ותנועות חברתיות – ביניהן הגדולות במדינה המאגדות את האיכרים ללא אדמות או בעלי האדמות הקטנים. לוגו גרף 41 אחוזים מהקולות והוביל בעשרה אחוזים על פני יריבתו ממפגלת "קולורדו", בלנקה אובלאר. אובלאר, האישה הראשונה אי פעם שהתמודדה על נשיאות פרגוואי, לא הצליחה להביא את מפלגתה לניצחון, על רקע העוני המחמיר ופרשיות שחיתות מרובות. המתמודד השלישי בבחירות, הגנרל הימני בדימוס לינו אוביאדו, שהשתחרר בשנה שעברה מהכלא לאחר ניסיון הפיכה, השתרך מאחור בפער גדול.
"בחרתם בפרגוואי חופשייה ועצמאית. עשינו היסטוריה בבחירות האלה", צעק לוגו לעבר קהל תומכיו, כחמישים אלף שהתאספו במרכז הבירה אסונסיון; על רקע זיקוקים, נפצים וצופרי מאות מכוניות של התומכים הנלהבים. "אנו רואים היום הוכחה לכך שהאנשים הקטנים מסוגלים לנצח", אמר לוגו קודם לכן במטה הבחירות שלו. לוגו חרט על דגלו את העזרה לעניי פרגוואי ועזב את תפקידו בכנסייה כי "הרגיש חסר אונים בניסיונו לעזור לחלשים". על מצבה של פרגוואי יכולה להעיד העובדה שהמסיבה הגדולה לציון ניצחנו של לוגו לא נערכה בשטחה, אלא דווקא בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס, בה התאספו אלפים מיוצאי פרגוואי באחד מרחובותיה המרכזיים. כ-20 אחוז מאוכלוסיית פרגוואי, יותר ממיליון וחצי מאזרחיה, מתגוררים בארגנטינה.
לא קל לנצח בקלפי בפרגוואי. ספרי הבוחרים מלאי הפתעות. בבדיקה לא מדגמית שערכו אנשיו של לוגו, מצאו בספר הבוחרים את שמו של פרויילאן נוגרה, מוותיקי מלחמת 1870, כבוחר מן המניין. אילו נוגרה היה חיי כיום הוא היה בן 140. בספרי הבוחרים באזורי הספר נמצאו עוד עשרות קשישים וקשישות בני 140 או 160 שנה (!) אזרחים כה נאמנים למדינתם שחרף העובדה הביולוגית שאינם בחיים, מוסיפים להצביע עבור המפלגה ה"נכונה", ה"קולורדו", כמובן. כך, שייתכן ונצחונו של לוגו במציאות הוא גדול הרבה יותר ממה שנמסר על ידי ועדת הבחירות המרכזית, שבידי מפלגת השלטון – לשעבר.
אבל לא די בניצחון בבחירות. ללוגו ממתינה עשייה קשה במיוחד ואין לקנא בו. שחיתות האוכלת כל חלקה טובה; הברחות שהפכו את המדינה לתחנת מעבר לכל פושע מקומי או בינלאומי; וחמור מכל: שאלת הבעלות על האדמות. מפלגת "קולורדו", שנציגיה שלטו בפוליטיקה הפרגוואית מאז עלתה לשלטון ב-1947 ותמכה בדיקטטורה האכזרית בת ה-35 שנה של אלפרדו סטרוסנר, היא מיצגם הנאמנה של בעלי האדמות הגדולים. ארבעה מתוך חמישה אזרחים חיים מתחת לקו העוני, רוב-רובם איכרים. וזהו קו העוני של פרגוואי – לאו דווקא קו העוני של ישראל. עוד יצטרך לוגו להתמודד עם ארה"ב אשר מקימה על שטחה של מדינתו בסיס צבאי – כולל בסיס של חיל האוויר האמריקאי. הנשיא המכהן הימני, ניקנור דוארטה חתם בשנה שעברה על הסכם עם הממשל האמריקאי לפיו יוקם הבסיס בפרגוואי, במקום הבסיס שנסגר בהוראת נשיאה השמאלי של אקואדור, רפאל קוראה. משלחת ראשונה של 400 אנשי צבא של ארה"ב כבר הגיעו כדי להחיש את הקמת הבסיס.
לנשיא הנבחר בפרגוואי, נשיא המכהן בשכנתה ברזיל, "לולה" דה סילבה; ולנשיא בוליביה, שכנתה השנייה של פרגוואי, אוו מוראלס יש מן המשותף: השלושה צמחו מתוך תנועות חברתיות עממיות ובאו מבתים עניים. "לולה" היה פעיל בוועדי העובדים ובאיגודים המקצועיים, מוראלס הקים את איגודי החקלאים ועובדי החקלאות ולוגו פעל רבות עם תנועות האיכרים. ממשלתו של לוגו, עם נשיא ברזיל "לולה" מימינו ועם נשיא בוליביה מוראלס משמאלו; מצטרפת לזרם העולה של מנהיגי תנועות עממיות המגיעים אל הפסגה – לא דווקא בעקבות קומבינות למיניהן, אלא בתוצאה מתמיכה עממית גדולה. "פרגוואי היא אי אשר במקרה מוקפת אדמה", כתב באחד מספריו גדול הסופרים של פרגוואי במאה ה-20: אוגוסטו רואה בסטוס. לא עוד.
אינני יודע האם הזוכה ומפלגתו יעזרו לעניים. הלוואי וינסו ויצליחו אבל העובדה שהשמאל שמח על בחירתו של כמר נוצרי ורואה בו שמאל מעידה על מצבו האומלל של השמאל בעולם ובישראל.
אני מאוד מקווה שגורלה של וונצואלה, ברזיל, פראגוואי ושאר המדינות השמאליות לא יהיה כזה של קובה, שמגבילה את חירויות האדם והאזרח וגם נוטה לאחרונה להיפתח לכלכלת שוק. אולי יש עוד סין בדרך…?
השאלה היא כזו, האם העובדה שהוא בא מרקע ככומר סותרת את כך שיוכל לנהוג ולפעול כאיש שמאל. אם הוא בחר למרות הכל, ללכת עם השמאל כנראה שהוא לא נותן לדת מקום מרכזי בפעילותו הפוליטית.
מה שמגוחך הוא אנשי שמאל, שבשם ההתנגדות לארה"ב, נפגשים עם אחמדניג’אד וטוענים בפניו כי הם רואים במהפכה האירנית מודל לדוגמה. כפי שצ’אבס עשה. זהו דבר פתטי ופוסט מודרני לחלוטין.
באתר "הגדה השמאלית" העובדות לא צריכות לבלבל מגיבים מסויימים. הרי מדוע צריך לבדוק בעובדות לפני שכותבים שטויות מן הסוג "מצבו של השמאל בעולם" וכד’. א’ באמריקה הלטינית כמרים (בניגוד לרבנים בישראל) התקוממו נגד הסדר החברתי הקפיטליסטי ואף לחמו בשורות הגרילה. קמילו טורר בקולומביה הוא דוגמא לכך. שנית, לוגו איננו כומר. ברגע שהוא התחיל את פעילותו הפוליטית-עממית הוא ויתר על כהונתנו כאיש הכנסייה הקתולית והיה לאחד האדם, אזרח מן השורה.
The headline is spot-on. Lola is on his right not only geographically, but he is an example of a leader that got into power from social movements but then succumbed to pressures from the right. An Evo Morales from the left as a fresh example of very exciting revolutionary movement that took state power in Bolivia and is doing dramatic changes in the everyday life of the people of Bolivia.
Latin America is rebelling. Cuba, Venezuela, Equador, Nicaragua, Brasil and now Paraguay have left-wing governments, some more revolutionary than others. Next year there are elections in El Salvador, and FMLN have a good chance of winning.
The hope to the world truly comes from Latin America these days, and it is crucial that the left around the world stands in active solidarity with the people and revolutions of Latin America.
הנשיא הנבחר של פראגוואי, פרננדו לוגו, גורש על ידי הוותיקן ממשרתו כבישוף בעקבות פעילותו הפוליטית למען האיכרים ללא אדמות. ברגע שהוא הכריז על רצונו לרוץ בראש מחנה השמאל הוא גורש מן הכנסייה הקתולית "אד דיבינס" (לכל החיים). סיפורו מזכיר את הסיפור של הבישוף הברזילאי של אולידנה ורסיפה, שנפטר לפני שנים רבות, דום הלדר קמרה שאף הוא היה מעורב במאבקים נגד הדיקטטורה הצבאית ולמען העובדים והמובטלים. הלדר קמרה אמר פעם "כאשר נתתי מזון לעניים, הכתירו אותי קדוש. אבל כאשר שאלתי מדוע לעניים אין אוכל; אמרו שאני קומוניסט". הרבנים אצלנו, והראש ובראשונה ש"ס, עוסקים כל היום במתן "מזון לעניים". לאיש מהם לא אכפת מדוע לעניים אין מזון. הרי הם היו שותפים מלאים בכל הממשלות שהביאו את העניים למצבם כיום. מוטב ללמוד מן הגויים. בייחוד מן הכמרים הקתוליים אשר רואים את המאבק למען העניים ונגד הקפיטליזם כחלק מרכזי בשליחותם.
למה זה מצחיק?
כי מרצים באוניברסיטה שמלמדים על "שמאל" אומרים שזה לא ייתכן?
ובכן, יש פער עצום במושגים פוליטיים רבים בין האופן שהם מוגדרים במאמרים ובמוסדות אקדמיים לבין האופן שבו הם מתפתחים ומתעצבים במסורת ההיסטורית, בשדה הפעולה הממשי, ואני מעדיף תמיד להגדירם ולהבינם בדרך השנייה.
במאמר של לנין המתמקד ביחס מפלגתו אל הדת נקבעו אי אלו קריטריונים לקבלת אנשי דת לשורות המפלגה. אני מקווה שבהמשך אמצע את הציטוט ואביא אותו כאן.
רוצה לצחוק עוד קצת? הכומר האנגליקני שחאדה שחאדה הוא סגן יו"ר חד"ש (אחד משלושה).
פעם הוא היה העמיד את עצמו במועצת חד"ש למקום ריאלי בכנסת ולא נבחר.
אולי הוא עוד ייבחר לכנסת, וככה תוכל לצפות בו בערוץ הכנסת ויהיו לך לפחות ארבע שנים שלא תפסיק לצחוק בהן (חבל שלכמרים אנגליקנים אין לבוש שרד ייצוגי ובולט כמו לכמרים קתולים).
תגובתו האומללה של ה"מצחיק" מעידה על עומק "תבונתו", על "מוסריותו העילאית" ועל "חוש הצדק המפותח" שניחן בו, השואף לאפס ומצביע, כמובן, גם על הפאשיזם הנתעב שפשה בארץ כאש בשדה-קוצים ושלא פסח עליו.
When you talk about Latin America today, you can not ignore the huge role of the catholic church in people’s lives. This is a direct result of the alienation in capitalist society, and especially when you have big indigenous communities that were pushed into capitalism from colonialism and not went through their own bourgiouse revolutions.
In many cases, the church can play a progressive role – such as liberation theology. but the point is that in the alienation in capitalist societies, people seek the community aspects that capitalism denies. this is why the role of the church and the role of the family in everyday life is so big.
Denouncing someone strictly because he is religous and without analysing his actual political stands is un-Marxist.
and regarding Lenin, what he said is that while the party is not a religious one, they will never deny someone from entering the party strictly because they are religious. They will however seek to convince him of dialectical materialism, but there is no reason why he shouldn’t be in the party.
I also reccomend reading Rosa Luxemburg’s take on religion and the role that it plays in capitalist societies.