לא מסיבות אידיאולוגיות דווקא, כי אם מסיבות של סקרנות ושכנות קרובה, הלכתי ל"גן מאיר" לחזות בחגיגתה של "הקהילה הגאה", חגיגתם המשותפת של גברים הומואים ונשים לסביות. ישבתי על ספסל יחד עם סקרנים אחרים, "סטרייטים" כמוני, התפעלתי ו…קינאתי.
הרי רק לפני כ-10 שנים במדינתנו, ורק לפני עשרות שנים בודדות בעולם שמחוצה לנו, הסתתרו בארונות בעלי מיניות חריגה מזו המקובלת (אוסקר ויילד, משורר סופר ומחזאי 1854-1900, ישב בכלא הבריטי שנתיים על חריגותו המינית). והנה עתה, במדינות רבות בעולם, מתממשים נישואין חד-מיניים על-ידי כמרים בכנסיות ולא מעטים הם הזוגות החד-מיניים המגדלים ילדים מאומצים ושאינם מאומצים, המתקבלים בברכה על-ידי בני קהילתם הרחבה, "הסטרייטית". ובמדינתנו הידועה בשמרנותה ובדוגמתיותה הדתית המשתלטת גם על אוכלוסייתה החילונית, מקימה עיריית-תל אביב בית לתפארת ל"אוכלוסיה הגאה"; מקיימת כנס מפואר וחגיגי ב"גן מאיר" ממנו יוצאת תהלוכת אלפים שסיסמתה הראשית:"אחת שתים, אחת שתים, בשנה הבאה בירושלים".
האם הפכה האוכלוסייה "הגאה" לרובה של אוכלוסיית העיר תל-אביב? לא מני ולא מקצתי. זו נשארה אוכלוסיית מיעוט שפרצה את דלתות הארונות שבהן הסתתרה, צפצפה על שונותה מהרוב שסביבה ובהשפעתו של המתחולל בעולם כפתה את רצונה על מנהיגותה של העיר תל-אביב ועל ראש העירייה שנאם בטכס הפתיחה ב"גן מאיר", ו"הקהילה הגאה" פרצה את דרכה שלה.
האם שינו מרבית תושביה של העיר את השקפתם על חירותו של כל בן תמותה לחיות את חייו כרצונו ובהתאם להבנתו? האם הם ,ברובם המכריע, מוכנים שבנם או ביתם ישתייכו ל"קהילה הגאה"? ישמור אלוהים! אבל כאשר אלפי צעירות וצעירים יוצאים מהארונות ומתחברים למאבק משותף, גם אם הוא מרחיק לכת בקיצוניותו, סיכוייו לנצח גדולים מסכנתו להיכשל.
מדוע התפעלתי זה מובן, אבל מדוע קינאתי? גם עובדה זו עשויה להיות מובנת לכל מי שמודע תמיד כי מתוך כ-7 מליון אזרחים ישראלים כ-20% הם ערבים ילידי הארץ הזאת ולא מהגרים אליה, מהגרים שהצליחו לסגור בארונות של אפליה בכל דרך שהיא את רובם המכריע, זה עשרות שנים אחרי מלחמת 1948, לפני הכיבוש של 1967 וכמובן שאחריו. ארונות האפליה הם רבים ומגוונים: בקרקעות, במקומות מגורים, בפרנסה, ברמת-חיים, בהשכלה, בבריאות ובתרבות. מדוע לא יכולים ארונות האפליה האלה להיפרץ, לא לפני הכיבוש של 1967 ולא לאחריו? אינני מוצא לכך שום הסבר אחר מלבד העובדה הקשה מנשוא שאין עדיין מיעוט יהודי ראוי במספרו המוכן לתת את ידו לפריצתן של דלתות האפליה הנוראות, שיקיים יחד עם הערבים המופלים, מאבק משותף, רב צדדי וכולל נגד האפליה על כל צדדיה.
האם זה אפשרי?
לפני זמן קצר חגגו לי בני משפחתי את יום הולדתי ב"נווה שלום". זהו ישוב המונה כיום כ-50 בתי אב וכ-200 תושבים שחציים באורח קפדני הם יהודים וחציים האחר, ערבים. ביישוב מתנהלת מערכת חינוך יהודית-ערבית משותפת מגן הילדים ועד לחטיבת הביניים, והעיניים נשואות גם לחטיבה העליונה. כל מסגרת חינוכית מנוהלת בידי שני מורים או מורות בשתי השפות; המערכת פתוחה לסדרת ביקורי תלמידים ומורים הלומדים את המערכת ומשתכנעים בחלקם ובהדרגה באפשרותה. כיום ניצבות כבר עשרות משפחות של יהודים וערבים בשעריה של "נווה שלום", ומצפים שהדלתות הסגורות תפתחנה. האם זו אינה כבר קהילה גאה, קטנה עדיין של ערבים ויהודים?!
האם אי אפשר, או לא נכון משום מה, שכל הארץ תהייה מוצפת בבריתות שונות בגודלן ובמושא מאבקן המשותף היהודי-ערבי, כדרך המתממשת תדיר ואינה פוסקת כל עוד האפליה שנגדה היא מתנהלת אינה חדלה מלהתקיים?
ברור מאליו שכדי שכך יתנהלו הדברים חייבת החשיבה המשותפת והפעילות המשותפת ליהפך ללחם חוק לבני שני העמים, לפחות בחלקם, כדגם המורה את הדרך.
דווקא ניסיונו ארוך השנים של נווה שלום מוכיח כי מימושה של ההחלטה הנכונה כל-כך איננו פשוט כלל ועיקר. גם אליו מטפטפות מדי פעם טיפות של לאומנות יהודית וערבית. אז משלבים ידיים ולוחמים כנגדן בתבונה ובנחישות. אבל מערכה אנטי-לאומנית מטפטפת עשויה לעלות יפה רק אם רואים בשותפות הערבית-יהודית את נשמת אפו של כל מאבק נקודתי ואת סיכויי הצלחתו של המאבק הכולל שיהפוך ביום מן הימים את ישראל כולה
לקהילה יהודית- ערבית גאה!
שלום אלי
כאנרכיסטית פעילה בתוך ומחוץ למסגרות שמאל אמיתי, םוליטי ואזרחי, אני מערערת על הטענה שאפשרית בכלל פעילות שמאל אמיתי עם לאומנות כלשהי, וציונות בכלל זה.
חד"ש היא מפלגה, אמנם, אך איננה ציונית או דתית. לכן זוהי הדרך היחידה לפעול תוך שאיפה לחופש אמיתי. כאנרכיסטית אני פעילה ביחד עם אנשי שמאל קומוניסטיים ואחרים, מתוך מטרה למגר את המשטר הדתי, הכובש, הגזעני – וגם ההומופובי.
להבדיל ממפלגות "שמאל" ציוניות, פורום אדום ורוד (הפורום הלהט"בי בחד"ש) פועל למיגור כל צורות הדיכוי ההומופובי, גם כנגד הלא יהודים החיים איתנו.
אני מקווה שיום יבוא והמרכאות ירדו מצידיו של ה"שמאל" הציוני. כיום איני רואה זאת כאפשרות מציאותית.
חדש היא מפלגת לאום פלשתינית עם ח"כ יהודי, מוצלח ביותר, כעלה תאנה.
אם כל לאומנות פסולה, איך זה שהלאומנות הפלשתינית מותרת, וזו היהודית אסורה?
אני מסכים עם המאמר באופן כללי, אבל לדעתי תמונת המצב שהצגת בכל הנוגע לקהילה הגאה קצת ורודה מדי.
על אף שבמצעד בתל אביב יש תחושת נצחון מאוד גדולה, כי באמת עשינו דרך ארוכה, להט"ב (לסביות, הומואים, טרנס ובי) עדיין סובלים מאפלייה בתחומי חיים שונים, גם מול הממסד וגם מול החברה. מה גם שמחוץ לאזור המרכז הרבה פחות פשוט להיות גאה מאשר בת"א.
כתבתי על זה בהרחבה כאן:
— קישור —
מחר (יום חמישי 19/6) ייערך מצעד הגאווה בחיפה, ושבוע לאחר מכן מצעד הגאווה בירושלים. טבעי בעיני שמי שמאמינים בשוויון ובצדק חברתי יגיעו למצעדים האלה, להפגין למען שוויון זכויות לקהילת להט"ב.
עוד פרטים על המצעד בחיפה:
— קישור —
אני עצמי משתייך לשמאל הציוני של מרצ, אך הדבר לא מפריע להכיר גם אנשים משמאל הרדקלי האנטי ציוני. אני יכול להעיד שזו תופעה למעט חיים ברעם שכותב באהדה על הקהילה והמאבק בירושלים רוב אלה שפגשתי מסתייגים באופן סמוי מהקהילה.
הדבר בא לידי ביטוי שאומרים שאתם ההומואים כבר קיבלתם את כל הזכויות שלכם, ואתם משתפים פעולה עם חולדאי/ אולמרט בכך שאתם מראים מראית עין של ליברליות.
ובכן צר לי לאכזב אותכם אך ישראל היא מדינה הומופובית שמפלה גם בחקיקה וגם בחברה את ההומואים.
אני יכול להגיד לזכותכם שחד"ש שינתה את עמדתה באופן רשמי ותומכת בשויון זכויות גם לזוגות חד מינים אך בפועל פעיליה עדיין מושפעים ממרקס שהיה שובניסט וגם הומופוב, ומהביקורת כלפי אורי אבנרי ושולמית אלוני בתקופתם שהם עוסקים בנושאים בורגנים בגלל שזה זכויות הפרט.
המאבק ההומו-לסבי יכול להיות מאבק בורגני. הוא יכול להסגר בספירה יחידה ולהשאר מאבק סקטוריאלי הפועל במסגרת השיח הליברלי. עם זאת, המאבק ההומו-לסבי יכול להיות חלק ממאבק לסוציאליזם, כאשר הוא מדגיש את הקשרים בין שוויון הזכויות וחירותו הפרטית של כל אדם לבין מלחמה בשיטה הכלכלית השלטת. הרעיון הוא לחבר את החוטים יחד, ולא להשאיר כל אחד מהם מתדלדל לבדו.
ל"שמאלני"
בוא נתחיל בכך, ששמאל-ציוני זה אוקסימורון. אני מציע לך, אם אתה רואה עצמך כנאמן לערכים של השמאל, לבחון מחדש את הציונות.
שנית, ההכפשה שלך כלפי מרקס היא פשוט מגוכחת וחסרת כל בסיס במציאות. אני מציע לך לקרוא את הספר של פרידריך אנגלס "the origin of family and women’s oppression", בתקווה שתלמד משהו על הבסיס החומרי וההסטורי של דיכוי הנשים וההומוסקסואלים והחשיבות שבביסוס ה"גרעין המשפחתי" בשביל הקפיטליזם.
שלישית, ההכללה הבוטה שלך לגבי השמאל האנטי-ציוני (ושוב, אני לא מכיר מבין איך אדם בר דעת יכול לקרוא לעצמו "שמאל ציוני") גם היא חסרת בסיס. מבחינתי האישית, צעד חשוב ברדיקליזציה שלי היה המאבק הגאה. ישנם כמובן קווירים רבים בשמאל האנטי-ציוני, וישנו אפילו ארגון פעיל מאוד בשם "כביסה שחורה" של קווירים שמראים שהמאבק נגד הציונות והמאבק נגד הדיכוי שלהם כקווירים – אחד הם.
והערה אחרונה, זה נכון שהיו תנועות סוציאליסטיות שהחזיקו באנליזה שגוייה שטענה כי המאבק הקווירי, כמו המאבק הפמיניסטי, הם "מאבקים בורגניים" מכיוון שהם אינם רלוונטים לרוב מעמד הפועלים, והם מאבקים שיוכרעו ממילא בבוא המהפכה הסוציאליסטית. זו אנליזה שגוייה מהיסוד, ואני מאמין שכיום, מעט מאוד ארגונים סוציאליסטים אכן רואים במאבקים האלה כ"מאבקים בורגניים". להיפך: בתנועה הקווירית, כמו בתנועה הפמיניסטית, יש מאבקים רבים על עתיד התנועה – ולנו, כסוציאליסטים, חשוב להפוך את התנועה למאבק המונים.
הנזכה לתשובה?