מחירי המזון העולמיים נוסקים. לפי נתוני הבנק העולמי, המזון התייקר בשלוש השנים האחרונות ב-83% בממוצע. מדד מחירי המזון העולמי, שמפרסם ארגון החקלאות והמזון של האו"ם, זינק בתשעת החודשים האחרונים לבדם בלא פחות מ-45%. נכון לחודש מארס 2008, מחיר החיטה גבוה ב-130% ממחירו שנה קודם לכן, מחיר הסויה התייקר ב-87%, האורז ב-74% והתירס ב-31%.

שלא במפתיע, יצאו ההמונים לרחובות: ממקסיקו ועד האיטי, ממרוקו ועד מצרים ואף במדינות מערביות כאיטליה. יותר ממאה בני אדם נהרגו עד כה ב"מהומות מזון" ברחבי העולם על רקע עליית המחירים. בהאיטי- המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור הצפוני, שבה עלו מחירי המזון ב-50-100%, והמצב חמור עד כדי כך שהעניים החלו להיזון מבוץ מעורב בשמן צמחי – הביאו ההמונים להתפטרות ראש הממשלה.

 

הבשורה הרעה היא שמשבר המזון יחמיר עוד יותר לפני שישתפר. ללא סיוע מסיבי מיידי, צפויים עוד 100 מיליון מעניי העולם המתפתח להפוך לרעבים ממש תוך תקופה לא ארוכה. אך המחאה אינה רק מהומות של עניים שנותרו ללא פת לחם. היא כוללת גם ביטויי זעם של מי שמוחים נגד מחירי מוצרי מזון שאינם בני השגה עוד, במדינות שבהן היו עודפי מזון בעבר והממשלות והמגזר העסקי בהן אינם קשובים לציבור. הפגנות אלה מבטאות לא רק דרישה בסיסית למזון אלא גם לריבונות מזון: הזכות הכלכלית והפוליטית של אנשים ועמים לקבוע מערך ייצור המזון התואם את צרכיהם.

 

האם משבר המזון היה בלתי נמנע, פשוט בגלל העובדה שיש יותר מידי אנשים בעולם ואין די מזון להאכיל אותם? הנתונים מוכיחים את ההיפך. לפי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, יבול הדגנים העולמי בשנת 2007 סיפק שפע מזון, שהיה די בו להאכיל יותר מעשרה מיליארד בני אדם – פי אחת וחצי מאוכלוסיית העולם הנוכחית. במהלך 20 השנים האחרונות יבולי המזון העולמיים עלו בעקביות בקצב של 2% לשנה ויותר, ועקפו בהרבה את הגידול באוכלוסיית העולם שדווקא התמתן ועומד כיום על 1.14% לשנה. ובפשטות: האוכלוסייה העולמית אינה גדלה יותר ממצאי המזון. "אנו רואים יותר אנשים רעבים, שמספרם המוחלט הולך וגדל" אומרת ג’וזט שירן מנכ"לית תוכנית הרעב העולמית. "זאת, אף שיש מזון על המדפים. יש מזון, אך ידם של העניים אינה משגת לקנותו". אף כי ב-2008 התחזית היא של צמיחה נוספת בייצור המזון בעולמי, יש הסכמה רחבה כי המחירים ימשיכו לעלות.

 

יש מספר סיבות מיידיות להאמרה האחרונה של מחירי המזון. הבצורת ששררה בשנים 2005-2006 בכמה מהמדינות שהן יצרניות החיטה הגדולות והביאה למלאים נמוכים (רזרבה עולמית של 54 יום צריכה בלבד!), אינפלציה במחיר הנפט, הכפלה של צריכת הבשר בכמה מדינות מתפתחות, והסטה של כ-5% מתפוקת הדגנים לייצור דלק ביולוגי. אך הגורמים שנמנו לעיל הם רק העילות הנסיבתיות לעליית המחירים. אין בהם כדי להסביר מדוע במבנה ייצור גלובלי עשיר ויצרני יותר מאי פעם, ייוותרו גם בשנה הבאה למעלה ממיליארד בני אדם רעבים ללחם. שורשיו של משבר המזון נעוצים במקום אחר – המונופוליזציה התאגידית של מערך ייצור המזון העולמי.

 

עלייתו של ייצור המזון המתועש

 

משבר המזון הנוכחי חושף את החולשות של מבנה ייצור מזון גלובלי פגיע לזעזועים כלכליים וסביבתיים. מדוע הוא כה פגיע? חלק גדול מן הבעיה נובע מהסיכונים ומחוסר השיוויון המובנים במערך ייצור המזון המתועש. מערך זה נולד והתפתח מאז תום מלחמת העולם השנייה, בעיקר באמצעות כספי ציבור שהופנו כסובסידיות להגברת תפוקת הדגנים, באמצעות סיוע חוץ ובאמצעות מחקר ופיתוח בינלאומיים. הוא מורכב מארבע צלעות: סוחרי תבואה רב-לאומיים, קומץ תאגידי ענק חקלאיים גלובליים השולטים בזרעים, בדשנים ובחומרי הדברה, חקלאים ורשתות שיווק. החקלאות המתועשת צומחת בקצב מהיר, ומוחקת את כל מה שעומד בדרכה. לפני 40 שנה, מאזן הסחר של מוצרי חקלאות בעולם המתפתח הצביע עדיין על עודף של כשבעה מיליארדי דולרים. לאחר "עשור הפיתוח" הראשון שעליו הכריז האו"ם בשנות ה-60 העודף הצטמק למיליארד. כיום, לאחר שלושה עשורי פיתוח נוספים והתפשטות מערך המזון המתועש לכל פינה בעולם, הפך מאזן הסחר של המדינות המתפתחות למאזן שלילי, שהגירעון שלו מתרחב בשיעור של 11 מיליארד דולר לשנה. לפי תחזית ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, החוב צפוי להמשיך ולתפוח עוד לכדי 50 מיליארד לשנה עד ל-2030. אף כי אין פה קנוניה מאורגנת, העמקת החובות בעולם המתפתח היא תמונת ראי של הצטברות עודפים בעולם המפותח. הרעב לא נגרם בשל גידול האוכלוסין או בשל היד הנעלמה של השוק. הוא תוצאה של הרס מערכות המזון המקומיות בעולם המתפתח בעטיו של אימוץ דפוס פיתוח מערבי, הרואה חלק צר מאוד בלבד של תמונה רחבה.

 

המהפכה הירוקה

 

השלב הראשון בפיתוח מערך המזון המתועש בעולם השלישי היה הפצה רחבה של מודל שכונה "המהפכה הירוקה". בשנות הששים הופצו ברחבי העולם המתפתח ערכות חקלאיות-טכנולוגיות שכללו זרעים שעברו הכלאה, דשנים וחומרי הדברה מותאמים. היוזמה היתה של קרנות פורד ורוקפלר (בהמשך הגיע המימון מהכיס הציבורי), והמהפכה הביאה לעליית התנובה ליחידת שטח באמצעות פיתוח זני חיטה, אורז ותירס שצמחו היטב ובצפיפות רבה הודות לדישון והשקיה מרובים. המהפכה הצליחה לכאורה, והתנובה החקלאית גדלה ב-11%. דא עקא, מספר הרעבים המשיך לעלות אף הוא, בשיעור דומה. זאת, כיוון שכלי המהפכה הירוקה אומצו בעיקר על ידי החקלאים הגדולים. הללו הלכו והשתלטו על משקים של חקלאים קטנים, ובהעדר אפשרות תעסוקה אחרת מלבד ייצור אוכל במגזר הכפרי, נאלצו חקלאים אלו להגר לערים בחיפוש אחר פרנסה. כך נולדו ערי הקרטון והפלסטיק האדירות בשולי רוב הערים הגדולות בעולם המתפתח. חקלאים אחרים קיבלו תמריצים במסגרת רפורמות קרקע ממשלתיות לפתח שטחי חקלאות חדשים על קרקעות באזורים הרריים או אף על ידי הפיכת אזורי טבע כיערות גשם לשטחים מעובדים. בעקבות החקלאים, הגיעו אנשי הפרויקטים לפיתוח, שהציעו הלוואות לרכישת ערכות הפיתוח הטכנולוגיות של המהפכה הירוקה. אך באזורים שבריריים אלה, יער לשעבר או גבעות, הקרקע הידלדלה ודרשה תוספות גדלות של דישון. התנובה חדלה לגדול ולעתים אף החלה להתכווץ, ומגוון היבולים הרחב של החקלאות המסורתית הצטמצם לעתים ביותר מ-90%, והכחיד מאות שנים של מסורת וידע מצטבר של התאמות לתנאי המקום הייחודיים. כדי לפצות על שינויים שליליים אלה, עוד ועוד שטחי טבע הוסבו לחקלאות תוך גרימת נזק סביבתי גדל. המהפכה הירוקה, זו שנועדה לפתור את הרעב בעולם, פגעה ביכולתם של העניים ביותר להאכיל את עצמם. בראש ובראשונה בשל דחיקתם מאדמתם ובהמשך בשל דלדול המערכות האקולוגיות החקלאיות שבהן היו תלויים לאספקת מזונם.

 

המהפכה הירוקה – מנצחים ומפסידים

 

הנבטים שנאספו מחקלאי העולם המתפתח בידי מדעני המהפכה הירוקה העניקו לתעשיית ייצור התירס והסויה בארה"ב תרומה ששווייה מוערך בלמעלה מ- 10 מיליארד דולר לשנה בשנות השבעים והשמונים. למעלה משליש מהזנים שפותחו על ידי המרכז הבינלאומי לפיתוח חיטה ותירס (CIMMYT), הפכו לרכושם של תאגידי החקלאות הגדולים בארה"ב, ובראשם חברות פיוניר וקרגיל. תרומתה של המהפכה הירוקה לסביבה ולחקלאי הקטן בעולם השלישי ברורה הרבה פחות. במרכז אמריקה, למשל, צמח בין 1979 ל-1997 השימוש בדשן מ-80 ל 120 ק"ג להקטאר (כעשרה דונם), והייצור גדל ב-45 מיליון טונות לשנה. אך התנובה הממוצעת דווקא קטנה בכ-50% מ-1980 ל-1996. כיצד ייתכן שהייצור מתגבר בעוד שהתנובה צונחת? בזכות הגידול המאסיבי בשטחים חקלאיים. המהפכה הירוקה גרמה למרכז אמריקה לאבד כמחצית משטח היער הטרופי שבה. גם פליטת גזי החממה הוכפלה.

 

משבר החוב

 

במקביל למהפכה הירוקה, התנפחו מאוד שיעורי הלוואות שהעניק המערב העשיר למדינות העולם המתפתח (ולכן כל חקלאי קטן יכול היה לפתח תלות בטכנולוגיות החדשות). הדרום לווה כדי לממש את חלום הפיתוח הכלכלי המערבי שהוצג בפניו. היצוא החקלאי שימש להשגת המטבע הזר שבו היו ההלוואות נקובות. בשל ההללואות, הייצור גדל, דבר שהביא לירידת מחירי הסחורות החקלאיות. התגובה לשולי הרווח הקטנים במערב ובעולם המתפתח היתה הגברה נוספת של היצור, מה שהוביל למעגל קסמים של נפילת מחירים חוזרת. הלוואות, כידוע, צריך בסופו של דבר להחזיר. משבר הנפט הראשון של שנות השבעים הביא להתייקרות עלויות הייצור בחקלאות ולמיתון שגרם לבנקים לדרוש את החזר ההלוואות. במערב החקלאים פשטו רגל, ובעולם המתפתח המדינות לא עמדו בהחזרי החובות שלהן. כך נוצר "משבר החוב".

 

השלב השני של התיעוש: תוכניות ההתאמה המבנית

 

השלב השני בהתפתחות המבנה המתועש של החקלאות העולמית המוכר לנו כיום נוצר עם התוכניות שנולדו בעקבות משבר החוב – תוכניות ההתאמה המבנית (Structural Adjustment Programme – SAP) של שנות ה 80-90. תוכניות אלו היו הלוואות מותנות שהוצעו ונאכפו על ידי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית ונועדו לאפשר למדינות מתפתחות הכורעות תחת נטל חוב לאחר 20 שנות פיתוח לשלם את חובן לבנקים מערביים. כדי לקבל את הלוואות הבנק העולמי חתמו המדינות המתפתחות על הסכמים עם קרן המטבע, המחייבים אותן להסיר את חסמי המיסוי בפני סחורות מיובאות, להפריט חברות ושירותים של המדינה ולבטל את מועצות השיווק של הסחורות החקלאיות. דבר זה איפשר לארה"ב והאיחוד האירופי להיפטר מעודפי היצור הגדולים שלהן בענפי הדגנים המסובסדים שאותם מכרו במחירי היצף (מחיר הנמוך מעלות הייצור) לעולם השלישי. מובן שחקלאי המדינות המתפתחות אינם יכולים להתחרות במחירי היצף, וכך נדחקו מיצור חקלאי ולבסוף איבדו את משקיהם. כך נוצר מגזר שלם של עניים מהאזורים הכפריים במדינות העניות, המוכנים לקבל כל עבודה בשכר רעב במשקים גדולים המגדלים סחורות חקלאיות ליצוא – בננות, כותנה, טבק, קפה, סוכר או בשר או אפילו גידולים מתמחים לשווקים מסוימים כאפונה צרפתית או פרחים. התמיכה בייצור מזון מקומי נעלמה, והמדינות המתפתחות מוטות הייצוא איבדו את הכושר להאכיל את תושביהן בעצמן.

 

סחר "חופשי" – המסמר האחרון בארון המתים של הביטחון התזונתי

 

התפשטותם של הסכמי הסחר החופשי ויצירת ארגון הסחר העולמי חיסלו סופית כל חלום של העולם המתפתח להשיג ביטחון תזונתי. ארגון הסחר העולמי הוקם ב-1995 כדי לאכוף פיתוח כלכלי מוטה שוק. ההסכם החקלאי של ארגון הסחר (AoA), מגביל מאוד את יכולתן של ממשלות לבסס מדיניות חקלאית עצמאית. תחומי השליטה של ארגון הסחר (הניתנים לאכיפה) כוללים תמיכה ביצור מקומי, סובסידיות ליצוא, גישה לשווקים, מכסי מגן והגבלות כמותיות. למעשה שולט הארגון בכל האמצעים שהיו בידי מדינת הלאום לכוון את הייצור החקלאי להבטחת אספקת מזון סדירה לתושביה. ברם, בהסכמים של ארגון הסחר יש כמה יוצאים מן הכלל המופיעים בסעיפים מיוחדים בצבע שונה. הללו מאפשרים לארה"ב ולאיחוד האירופי לפטור את הסובסידיות החקלאיות העצומות שלהן משוט האכיפה של הארגון. המוסר הכפול הזה מסייע לתאגידי החקלאות המערביים לשלוט בשווקים המתפתחים.

 

הסכמי סחר חופשי אוכפים כללים דומים לאלו ארגון הסחר העולמי על בסיס אזורי. הסכמי NAFTA ו- CAFTA, למשל, הביאו לחיסול האפשרות של מיליוני איכרים באמריקה הלטינית לקיים את עצמם בכבוד וללחץ של מיליון מהגרי עבודה מידי שנה המנסים בייאושם למצוא כל פרנסה בתחומי ארה"ב.

 

תחשיב הסובסידיות שמעניק המערב לחקלאות המקומית שלו

• מיליארד דולר ליום


• סך הסובסידיות גדול פי שישה מסך כל סיוע החוץ של העולם המפותח


• ערכה הפוטנציאלי לכלכלת המדינות המתפתחות של הסרת הסובסידיות המערביות שקולה לפי חמישה ויותר מסיוע החוץ שהמדינות המתפתחות מקבלות כיום


• פרה באיחוד האירופי מסובסדת בשני דולר ליום – כמו הכנסתם הממוצעת של שלושה מיליארדי העניים ביותר בעולם

ביו-דלק: רעיון המיושם גרוע ובזמן הכי פחות מתאים

 

חוק האנרגיה של ארה"ב מ- 2005 ו מ-2007 קבע שהצריכה של דלק ביולוגי צריכה לגדול מארבעה מיליארד גאלונים ל-26 מיליארד גאלונים. שוק חובה זה – שהסובסידיות בו מכסות כמחצית ממחיר השוק הסיטונאי של הדלק הצמחי, האתנול – הביא לצמיחה מהירה בגידול חקלאי של מיני ביו-דלק. מ-2001 עד 2007 זינקה כמות התירס שהגיעה למזקקות האתנול בארה"ב מ-18 ל-81 מיליון טונות. ב-2007 היה הגידול בייצור אתנול כפול מהעלייה בשיעור הביקוש השנתי לדגנים בעולם בין השנים 1990 ל-2005. אם הגידול יימשך בקצב זה, חצי מהתירס המגודל בארה"ב ישמש לזיקוק אתנול בתוך שנה מהיום. ככל שנזרע יותר תירס, הוא מחליף שטחי חיטה וסויה ומביא לעלייה במחירם של האחרונים. וכיוון שייצור התירס בארה"ב מגיע ל-40% מסך הגידול העולמי, הצמיחה המהירה הזו בארה"ב משפיעה על מחיר השוק של הדגנים בעולם כולו, ומחמירה את האינפלציה במחירי המזון.

 

לכל אלה יש להוסיף את העלייה במחירי האנרגיה. מאז תחילת המהפכה הירוקה נפט זול היה המניע העיקרי לצמיחת המערך החקלאי המתועש עתיר האנרגיה. אלא שהעלייה במחירי הנפט הפכה גם את החקלאות המתועשת ליקרה יותר, משום שייקרה את עלויות השינוע לאורך אלפי הקילומטרים שכיום משונע בהם המזון במערך הייצור הגלובאלי. בשעת כתיבת מאמר זה עומד מחיר חבית נפט על 120 דולר. עלויות התובלה והשינוע התייקרו בממוצע ב-80% מאז 2006 ועלויות הדשנים ב-150%. כעת, בזכות הביו-דלק, המזון לא רק תלוי בנפט לייצורו אלא גם מתחרה בו.

 

מעבר לתחרות מזון מול דלק במערב, שטחי חקלאות לצורך ייצור אנרגיה בעולם המתפתח דוחקים חקלאים קטנים נוספים ממשקיהם. היות שאיכרים במשקים קטנים מהווים עדיין בין חצי לשני שלישים מאוכלוסיית העולם המתפתח (ועדיין מייצרים כמחצית המזון), גידולי הדלק הביולוגי אינם מאיימים רק על יכולתם להאכיל את עצמם ועל יכולתם להתקיים בכבוד, אלא מפחיתים מתרומתם לחוסן מערך המזון הלאומי. הם גם אינם תורמים כלל למשק האנרגיה המקומי, משום שכמעט כל גידולי האנרגיה בעולם המתפתח הם ליצוא.

 

מידת ההערכה של השפעת ייצור הביו-דלק על מחירי המזון משתנה כמובן לפי עמדת הדובר. על פי נשיא ארה"ב, ג’ורג’ בוש, הוא אחראי לכ-15% מעליית מחירי המזון, לפי משרד החקלאות האמריקני תרומתו עומדת על 20%. גרסת הבנק העולמי היא שהעלייה של 60% במחירי התירס מ- 2005 עד ל-2007 "נוצרה עקב שילוב בין תוכנית האתנול של ארה"ב לכוחות השוק". מה שברור הוא כי השפעות ישירות ועקיפות של ביו דלק על מערכות יצור מזון הן גלובליות, משמעותיות והרסניות.

 

מי מרוויח, מי מפסיד: המאזן של מערך ייצור המזון המתועש

 

ההתפשטות הגלובלית של מערך המזון המתועש פגעה אנושות ביכולת להאכיל אנשים בעולם המתפתח. היא רוקנה את המגזר הכפרי ממשאבים יקרי ערך ובראשם משאבי אנוש. כל עוד דגנים מתועשים במחירי היצף זרמו מן המערב, המשיך המערך המתועש לצמוח תוך ריכוז השליטה בכל ייצור המזון העולמי בידי מספר הולך וקטן של חברות זרעים, כימיקלים ואנרגיה. כיום, שלוש חברות בלבד: Cargill, ADM ו Bungeשולטות בסחר הדגנים העולמי. ענק הכימיקלים מונסנטו שולט לבדו ב 60% מייצור הזרעים העולמי. שלא במפתיע, ברבעון האחרון של 2007 בעת שפרץ משבר המזון, רווחי ADM עלו ב-20%, של מונסנטו ב-40%, בעוד אלו של קרגיל קפצו בלא פחות מ-60%. הספקולציה בסחורות החקלאיות ייצרה בועה מסוכנת. לאחר שרכשו סחורות וחוזים עתידיים, כעת עסוקים הגדולים באגירה – דבר המביא להגברת הלחץ ועלייה נוספת במחירים.

 

ריבונות מזון: תיקון מערך ייצור המזון כדי לפתור את משבר המזון

 

המנהיגים נלחצים להתמודד כעת עם ההשלכות הפוליטיות של גלי המחאה השוטפים את העולם כולו. הנשיא בוש ביקש מהקונגרס אישור לסיוע מזון נוסף בסך 770 מיליון דולר. אך האג’נדה התאגידית מאחורי בקשה זו הפכה גלויה כאשר לבקשה הצטרפה קריאתו לארצות אחרות להסיר לאלתר את החסמים בפני סחר במוצרים חקלאיים ולבטל את האיסורים על מזון מהונדס גנטית.

הפתרונות של ארה"ב, הבנק העולמי והקבוצה המייעצת למחקר חקלאי בינלאומי ( CGIAR) לפתרון משבר המזון הם עוד מנה מאותה מדיניות שהביאה ליצירת המשבר מלכתחילה: עוד סחר חופשי ועוד מהפכות ירוקות (הפעם גנטיות). לצפות מהמוסדות האחראים לעיצוב מערך המזון הנוכחי לפתור את משבר המזון הנוכחי זה כמו לבקש ממצית סדרתי לכבות שריפת יער. עוד סחר חופשי ומהפכות ירוקות אלו חדשות מצוינות למערך ייצור מתועש המבקש להאריך עוד קצת את יכולתו לחלץ רווחים, אך אין בהם כדי לעצב מחדש את מערך המזון הגלובאלי נטול השוויון והפגיע סביבתית.

 

כדי לפתור את המשבר עלינו לתקן את המערכת מהשורש, ובדיוק בכיוון ההפוך. זה יהיה כרוך בהכנסה מחודשת של רגולציה לשוק, בצמצום הכוח האוליגרכי-מונופוליסטי של תאגידי החקלאות הגלובאליים ויצירה מחודשת של מרקם חקלאי בר קיימא, המורכב מאיכרים במשקים קטנים, ומגלה עמידות (resilience) אגרו-אקולוגית. עלינו לגרום למזון להיות שוב בר השגה על ידי החזרת היכולת לקיים בכבוד משקים משפחתיים. המטרות אינן מתחרות. ניתן לפעול להשגתן במקביל. מדובר בעיקר בארבעה צעדים יסודיים:

 

צעד 1: יצירה מחודשת של מגזר איכרים בעולם המתפתח

 

"יש להעניק עדיפות לייצור מזון מקומי לשם הקטנת התלות בשווקים הבינלאומיים. יש לעודד איכרים במשקים קטנים על ידי הבטחת שוק למוצריהם ומתן גמול הולם על מוצריהם, פעילותם ותרומתם לרווחת הקהילה. יש לאפשר גישה לקרקע ולמים למשפחות החסרות בעלות על אדמות כדי לאפשר לאנשים לייצר מזון לעצמם. לשם כך נדרשת כמובן הגדלת ההשקעה בייצור לשוק המקומי". (הנרי סאראגי, מתאם בינלאומי של הארגון La Via Campesina).

 

הקטנת התלות בשווקים הבינלאומיים כרוכה בהרחקת החקלאות מכפיפות לארגון הסחר העולמי והסכמי הסחר האזוריים. בטווח המיידי נדרשים לתוכנית המזון של האו"ם 750 מיליון דולר כסיוע חירום. כסף זה אסור שישמש ליצירת ירידת מחירים הפוגעת בכלכלת החקלאות המקומית, אלא להיפך, לתרום לכלכלה, בתנאי שהמזון לסיוע יירכש מיצרנים מקומיים במחירים הוגנים, ולאחר מכן יימכר במחירים בני השגה לאוכלוסייה שידה אינה משגת לרוכשו בשוק החופשי. גישה כזו מונעת היצף, ומספקת פתרון מתמשך ולא רק טיפול חירום לרעבים. עם צעדים מקבילים של מימון זמין למגזר הכפרי, תחבורה ושיווק, פתרון כזה יוצר תשתית לשיקום כלכלת המגזר הכפרי במקביל למתן הסיוע. כיוון שאיכרים במשקים קטנים מהווים 80% מעניי העולם, מדיניות כזו תאפשר להם להאכיל את עצמם תוך יצירת עודפים עבור שאר העולם.

 

צעד 2: הקפאת ייצור ביו-דלק

 

השליח המיוחד של האו"ם לענייניי רעב, ז’אן ציגלר, קרא להחלת מורטוריום מיידי על ביו-דלק לחמש שנים. באיחוד האירופי ובארה"ב יש כבר כעת תנועה ציבורית רחבה להקפאת הדרישה להגדלה מחייבת בחוק של שיעור הדלק המסופק ממקורות מתחדשים. לדברי יואכים פון בראון ממכון המחקר למדיניות מזון בינלאומית (IFPRI), "אם ייאכף מורטוריום בשנת 2008, מחיר התירס צפוי לצנוח ב 20% והחיטה ב-10% במהלך 2009-2010″. ללא חובה ממשלתית לשימוש בביו-דלק, תעשייה זו תתמוטט. מורטוריום של חמש שנים יאפשר לבחון חלופות ולקיים דיון מושכל על עתיד משקי המזון והאנרגיה הרצויים.

 

צעד 3: יצירה מחודשת של כלכלות מזון לאומיות

 

עשרות שנים שבהן השוק הגלובאלי היה אחראי על חלוקת משאבי מזון ברמה עולמית הביאו לקריסתן של כלכלות המזון הלאומיות. הן הביאו תחרות של "מירוץ לתחתית" בין חקלאי העולם המפותח והמתפתח ויצרו בועה ספקולטיבית בסחורות חקלאיות. לפיכך, על מדינות הלאום להתערב כדי לייצב את מחירי השוק. כדי להשיג זאת יש לייצר מנגנונים למנוע חדירת יבוא במחירי היצף המחסלים את אפשרות הייצור המקומי. בתקופות שפע ניתן לאגור כדי לייצב המחירים ובמקרי חסר לשחרר מהמאגרים.

צעד כזה חיוני במיוחד במלאי הדגנים. על פי קואליציית המשקים המשפחתיים של ארה"ב, "די בבצורת אחת כדי לראות נסיקה חדה במחירי הדגנים, ואין לנו כל תוכנית להתמודדות עם תסריט קשה כזה". על פי מכתב שהגישו לקונגרס, "לארה"ב נדרש חזון ארוך טווח ליצירת ביטחון תזונתי וריבונות תזונתית המתרומם מעבר לדחף של תאגידי החקלאות הגלובאליים ליצירת שפע סחורות במחיר הנמוך ביותר הניתן להשגה כרגע. מדיניות שקולה של ניהול מלאים תצמצם הצורך בסובסידיות לחקלאים על ידי מניעת התמוטטות מחירים… אין זה מאוחר לקונגרס לקבוע מדיניות שתתרום הן לצרכנים והן לחקלאים במקום להותיר את הגורל בידי שווקים בינלאומיים נטולי יציבות."

 

צעד 4: קדימות לאגרו-אקולוגיה

 

קבוצת ההערכה הבינלאומית למדע וטכנולוגיה חקלאיים (IAASTD) פירסמה באחרונה את התוצאות של מחקר גלובאלי רחב היקף שבוצע בידי 400 מדענים. השורה התחתונה של מחקרם היתה קריאה לרפורמה מקיפה בחקלאות הנשלטת בידי תאגידים רב לאומיים וחוקי סחר בלתי הוגנים. הדו"ח מזהיר מפני פתרונות קסם של הנדסה גנטית לייצור מזון, ומדגיש את חשיבות הטיפוח של גישות אגרו-אקולוגיות מקומיות לחקלאות. היתרונות העיקריים, מלבד ההשפעה המיטיבה על הסביבה, הם שלצד ייצור המזון לשווקים נוצרת הן תעסוקה והן יכולת הזנה לרעבי העולם. במדידה של כמות תוצרת כללית לשטח קרקע (בניגוד לתנובת גידול מסוים) מצאו החוקרים כי תפוקת המשקים המשפחתיים הקטנים עלתה על זו של המשקים התעשייתיים המתקדמים ביותר. הם גם צורכים פחות נפט ומקטינים עוד יותר את הצריכה, כאשר התפוקה נסחרת על בסיס אזורי. חלופות אלו ברחבי העולם הן איים של קיימות באוקיינוסים כלכליים וסביבתיים סוערים יותר ויותר. כאשר החקלאות המתועשת והסחר החופשי מכשילים רבים ברחבי העולם דוגמאות אלה הופכות למפתח להחזרת העמידות (resilience) למערך ייצור המזון הגלובאלי המתקשה לתפקד.

 

From Food Rebellions to Food Sovereignty: Urgent call to fix a broken food system
By Eric Holt-Giménez and Loren Peabody

 

תרגום: אנדרז אטינגר

 

Share on Facebook