חברי מתי שמואלוף בישר השבוע, שתושבי השכונות מקימים רשימה חדשה למועצת העיר שתיקרא "הפנתרים השחורים-תנועת השכונות לשינוי ירושלים". בראש הרשימה תתייצב איילה מרציאנו-סבאג, אחותו של סעדיה מרציאנו ז"ל ופעילה חברתית ידועה ונחשבת בזכות עצמה. אני בהחלט שוקל להצביע בעד הפנתרים, ומקווה שהם יכניסו למצע סעיפים שיעסקו באפליית ערביי מזרח העיר. התופעה עצמה היא חיובית ומשמחת. הגיע הזמן למסד את הנוכחות של פעילי השכונות גם במועצה ומרציאנו-סבאג היא אישה רהוטה ואמיצה שתשמיע את קולם של המקופחים בעיר בלי מורא ובלי משוא פנים. גם אינטלקטואלים כמו שמואלוף יכולים לתרום רבות.
המשימה של פעילי הרשימה החדשה היא קשה במיוחד. כמעט שלושים שנה עברו מאז שהתנועה המקורית של סעדיה מרציאנו וצ’ארלי ביטון הפציעה משכונת מוסררה, ואילצה את ראשי הממסד של מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר להתעמת עם הקיפוח ועם קורבנותיו. התגובה האכזרית והאלימה של הממסד נבעה גם מהתחושה שנערים אלמונים משכונות העוני התיימרו לגזול מתנועת העבודה את תפקידה המסורתי כמווסת הלאומי של השוויון החברתי במדינה. הפנתרים נאלצו להתמודד לא רק עם כוחניותו של הממסד, אלא גם עם מצפונו הרע. מאיר וחבריה התהדרו בתדמית עצמית סוציאל-דמוקרטית וראו במתקוממים נגדם מהשכונות טועים ומטעים, שנגררו אחרי הדמגוגיה הסוציאלית של מנחם בגין וחבריו. יש לזה רקע היסטורי: נציגי העבודה נאלצו להתמודד במשך שנים עם אנשיו של בגין בוועדת הכספים של הכנסת, בראשות הד"ר יוחנן באדר. אנשי חרות (או גח"ל) ניסו לטרפד כל הצעת חוק סוציאלית, שבאה להיטיב עם החלשים. בעת ובעונה אחת החלו אנשי העבודה עצמם להתברגן ולאמץ הוויה חדשה שיצרה תודעה "ממלכתית" והישגית, וזו דחקה את המושגים המיושנים כביכול אודות השוויון החברתי. בצמוד לתהליכים המעמדיים שררה בקרב רבים מראשי תנועת העבודה תודעה מתנשאת ומדירה, ששללה את תרבותם של המזרחים ושאפה לאשכנז חלק מהם לפני שיצטרפו לבגין ו"נוספו גם הם על שונאינו".
אנשי העבודה לא יכלו להיות כתובת פוליטית לנציגים הצעירים של שכבות המצוקה, והבהלה שתקפה אותם מעצם קיומה של התופעה (גם השם "הפנתרים השחורים" שנלקח מהמציאות האמריקאית הוסיף שמן על המדורה) גרמה להם לרתום את משטרת ישראל למתקפה אלימה, פוליטית וכוחנית, כדי לדכא הפגנות דמוקרטיות שבאו לבטא זעקה אמיתית לשוויון חברתי. למרבה האירוניה, המשטרה, בהשראת ממשלות של העבודה, פעלה כגוף פוליטי המתכחש לחוק גם בשנת 1976 (יום האדמה) וגם באוקטובר 2000, נגד האזרחים הערבים. כאשר מאיימים על זכויות היתר של הבורגנות השבעה התגובה היא תמיד אלימה, ואת החוק הם יודעים להכפיף לרצונם. המזרחים והערבים הם שותפים לאותו גורל, גם אם אינם מודעים לכך עדיין.
רגשות האשם בגלל הרחבת הפערים והתעשרותם המואצת של העשירונים העליונים נעלמו כמעט לגמרי בשנים האחרונות. בשנת 2008 מדובר בתופעה שולית, בעיקר בחוגי מרצ. שלוש המפלגות המובילות הן ניאו-ליברליות, בעצם שמרניות, בנושא הכלכלי-חברתי. המועמד המוביל לראשות הממשלה, אולי עוד השנה, הוא התאצ’ריסט הקיצוני ביותר בפוליטיקה הישראלית. אם בשנת 1971 עוד ביטא בגין את הזרם ה"חמלתי" בפוליטיקה הישראלית, ביבי נתניהו של היום הוא סמל האסכולה הרואה בהתעשרות המעטים סממן חיובי המחזק את הכלכלה. בהשפעת הגלובליזציה התמעטה האמונה שניתן לחולל שינוי חברתי של ממש, שלא לדבר על גישור רדיקלי על פני הפערים בין עשירים לעניים. הצביעות של תחילת שנות השבעים של המאה שעברה התחלפה בברוטאליות, בחיסול הדרגתי של רשתות הביטחון החברתיות, בהוקעת העניים כפרזיטים וסוחטי קצבאות.
כאשר הנשיא רונאלד רייגן החל לממש את תוכניותיו לקיצוצים בהוצאות הסוציאליות יצא "טיים מגזין" בסיפור שער ענק שבו המחיש למיליוני קוראיו שהנשיא החדש חיסל את תופעת "הבושה להיות עשיר" שציינה דורות קודמים של בורגנים, שחשבו שהסטטוס שלהם מחייב אותם לעזור לאחרים. אנשים כמו לוי אשכול ופנחס ספיר, שמכרו את עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה לבורגנים, הזדהו בכל זאת עם מודלים של התערבות הממשלה בכלכלה, בעיקר עם הכלכלן מילטון קיינס ועם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזבלט, שהציל את ארצות הברית מדעיכה חברתית מוחלטת באמצעות מדיניות הניו-דיל (1933) שיצרה מיליוני מקורות תעסוקה במימון ממשלתי וציבורי. כאשר אשכול חשב על מדיניות חברתית הוא ראה בעיני רוחו את רוזבלט; ביבי רואה בעיני רוחו את רייגן ומרגרט תאצ’ר.
הזירה הרעיונית עברה אפוא מהפך רדיקלי שבינתיים מצטייר כבלתי הפיך, ולכן העימות המעמדי-חברתי הוא יותר ברור, יותר חזיתי, יותר חד ופחות אמביוולנטי. התיאור הקודר של התרבות הפוליטית שבתוכה יפעלו הפנתרים השחורים של מרציאנו-סבאג מתאים למדינה כולה, בעיקר בשל כוונתם של ראשי התנועה להקים רשימות דומות בערים אחרות כדי לשנות את המציאות בשכונות העוני, בעיירות הפיתוח ואולי גם במגזר הערבי. אבל רבים בעירנו סבורים שירושלים הענייה היא כר אידיאלי לשגשוגה של תנועה חברתית הדוקה ומאורגנת. יש לבדוק את הדברים בדקדקנות רבה: ירושלים אולי דלה, אבל התודעה המעמדית איננה מפותחת במיוחד אצלנו. הזיקה הימנית של רוב תושבי העיר (לפחות היהודים שבהם) מושתתת על אדנים איתנים של לאומנות ודתיות, וגם החרדים נוטשים בהדרגה את ההתבדלות (במסווה קלוש של אנטי-ציונות) ומשתלבים היטב באווירה הלאומנית השוררת בעיר. ש"ס חזקה מאוד בעיר, אבל היא תמיד נטתה לשתף פעולה עם מפלגות בורגניות ולמכור את האינטרסים של מצביעיה בעבור טובות הנאה לעסקנים ותקציבים לרשתות החינוך של התנועה. יש להניח שדווקא פעילי ש"ס עלולים להתנכל לפנתרים ולפגוע בפעילותם, או לחילופין לחבק אותם חיבוק דב כדי שיצטרפו לתרבות המעטפות שאוכלת כל חלקה טובה במדינה. אני מאמין ביושרה של מרציאנו-סבאג ושל חבריה וסבור שיש להם עמוד שדרה רעיוני ולא רק שאיפות לעוצמה פוליטית ולהצלחה אישית. לפחות בשלב ההקמה ראויה רשימת הפנתרים לתמיכה רחבה לא רק של תושבי השכונות אלא גם של אנשי שמאל וסתם חילונים ודתיים שרוצים לראות כאן חברה צודקת יותר.
גם אנחנו (במובן הכי רחב של המונח "אנחנו") חייבים להישמר מחזרה על הטעויות של השמאל בשנות השבעים. עלינו לסייע לפנתרים בתקשורת ובכל במה ציבורית אבל להימנע בכל מחיר מחיבוק דב שרק יזיק להם. אני מקווה שלא נראה שוב את הטרמפיסטים הישנים מחפשים לעצמם מקום טוב בצמרת הרשימה החדשה. רצוי שהיא תהיה מאוישת באנשים חדשים לגמרי, שיש להם רקורד של פעילות חברתית, מסוגה של מרציאנו-סבאג עצמה. ניתן לסייע להם גם בדרך של הימנעות מתחרות מיותרת, ואני מקווה שמארגני רשימות שמאל דלות השפעה יחליטו הפעם להישאר בבית ולהעביר את תמיכתם לפנתרים החדשים.
אחרי שפתרנו בצורה יפה ומשמחת את שאלת ההצבעה למועצת העיר, לא נוכל להתחמק מדיון בשאלת ראשות העיר. אישית, אני לא מצטער במיוחד על כך שקראתי לציבור החילוני להצביע בעד אורי לופוליאנסקי בבחירות הקודמות. אבל לדאבון הלב ההצבעה הזאת לא הוכיחה את עצמה. התקרית החומייניסטית במהלך חנוכת גשר המיתרים בשבוע שעבר לימדה אותנו שלא נוכל לוותר עוד לכפייה הדתית. תמיד תמכתי בהידברות עם הציבור החרדי ולא חזרתי בי, אבל תמיכה פוליטית במועמד חרדי, שמאפשר לחבריו להתבטא בצורה קניבלית על משתתפי מצעד הגאווה או להלביש במדים איראניים את הילדות הצעירות מלהקת "מחולה", נעשתה עתה לבלתי אפשרית. ראש העיר הוא איש נעים, עדיף מכל הבחינות על קודמו אהוד אולמרט. זה מחייב אותנו לכבד אותו אבל לא בהכרח להצביע בעדו. כיוון שניר ברקת הסימפטי הצטרף למערכה הלאומנית למען המשך "איחוד" העיר (שכמוה כהכרזת מלחמה על מאות אלפי הפלסטינים בעיר) גם הצבעה בעדו היא בלתי אפשרית. לכן נמשיך להתחבט בסוגיית ראש העיר הבא אלא אם כן יימצא מועמד הולם חדש.
ייתכן שכדאי לשמאל המדיני להציג מועמד סמלי דווקא לראשות העיר ולהכריז על תמיכה בפנתרים למועצה. הייתי שמח מאוד להצביע בעד אנשים כמו פפה אללו, או נאזם באדר, או אודי ארנון, או אריה דיין.
שינויים זעירים לא ישנו את המפה הפוליטית,
ובטח לא את המציאות הקשה ההולכת ומתפתחת
לנגד עיניינו,