דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, מלינה על שר המשפטים המבקש לפורר את מערכת המשפט. לכאורה, זה טריוואילי שפרידמן מחליש את שופטי בג"ץ. הוא מניף מעליהם חרבות דמוקלס. הוא פועל להגבלת הביקורת השיפוטית על חקיקה ראשית, חותר להגדלת משקל הממשלה במינוי שופטים ולעוד כהנה וכהנה עיקורים. ייתכן, שאיומי פרידמן ימומשו והעצמאות השיפוטית תיפגע.
גם אם איומיו לא ימומשו, הרי עצם האיום מכרסם בעצמאות השיפוטית. זאת כיוון שכבר כעת השופטים נאלצים לפסוק באופן שאינו מקומם את השלטון כדי להסיר את האיום המרחף. מצד שני, עצם העובדה שלפרידמן יש כוח לפגוע בבג"ץ, מלמד שבג"ץ גם לפני פרידמן לא היה כה חזק מול השלטון, ולכן גם ההחלשה פחות דרמטית משנדמה. אבל, לאיומים של פרידמן יש גם אפקט של חיזוק בית המשפט העליון. הם יוצרים מצג שבית המשפט העליון הוא אקטיביסטי בריבו עם השלטון עד כדי הליכה על הסף. בכך הם מחזקים את בג"ץ מול האקדמיה, מול הציבור ההומניסטי ומול הקהילה הבינ"ל. זאת מעבר לחיזוקו של הבג"ץ עקב התנגדותו של פרידמן למוסד השופט שמובא לתקופת נסיון .
בניגוד למיתולוגיה הנשמעת, בג"ץ לא עמד על רגליו האחוריות נגד השלטון. הוא לעתים קרובות הזניח את זכויות האדם של קרבנות הסחר בנשים, של הפלשתינים, של הלבנונים, של מהגרי העבודה, של החולים מבקשי התרופות ועוד. אמת, ידו של בג"ץ היתה בכמה פסיקות מתערבניות, כמו סילוקו של דרעי ממשרת שר וסילוקו של פנחסי ממשרת סגן שר. שתי אלה דווקא היו פסיקות מיותרות, שכן היה ניתן להותיר אותן ליד הנעלמה של המשחק הפוליטי. אך בג"ץ גם עשה, למשל, כברת דרך בדאגת מה לזכויות הקהילה ההומו-לסבית ולפעמים מילא חלקית את שליחותו – הגנה על זכויות אדם, בייחוד כאשר היה מדובר בזכויות המשרתות יהודים בורגנים.
בג"ץ נמנע מלפסוק, כי הכיבוש הישראלי הוא בלתי חוקי, כי הסרבנות היא חוקית, נמנע מרביזיות בהסדרי נישואים וגירושים, לא עצר את משלוחי המוות של פליטי דארפור, ואפילו נמנע מלפסוק את הפסיקה הטריוואילית, כי על המשטרה לפשוט על מחנות האינוס ( בתי בושת בלע"ז) שמיקומם ידוע לכולי עלמא, לשחרר את הנשים הנסחרות ולפתוח בחקירה נגד שוביהן הנאלחים. בג"ץ, בוודאי, מחכה לעתירת אותן נשים… בג"ץ, איפוא, הותיר את משטרי הדיכוי על מכונם, הגם שערך בהם תיקונים, שחלקם חשובים.
משפטנים ישראלים הפיצו מיתוסים, שבית המשפט העליון הוא האקטיביסטי ביותר בעולם. (האם גם יותר מהפקיסטני שיוצא נגד משטרו הצבאי של מושראף?) ישראלים הם כידוע הכי טובים בעולם. חיל האוויר הכי טוב בעולם, כך גם המוסד והשב"כ, ובית המשפט גם הוא הכי טוב בעולם. זוהי גישה אינפנטילית של אנשים שאינם מצליחים להבין, שהאבא שלהם אינו הכי טוב בעולם. המקהלה הישראלית הזו זוכה מדי פעם לאשרור חיצוני, כמו מהריאקציונר האמריקאי פוזנר.
אבל, את הסחורה הזו לא כל כך קל למכור, והמיתוס נסדק. משפטנים מבינים, שבג"ץ אינו באמת אקטיביסטי בהגנה על זכויות האדם של הפלשתינים. בזירה הבינ"ל, בג"ץ הימר על המוניטין שלו כשדחה את חוות דעת בית המשפט בהאג בפרשת החומה. האקדמיה נהיתה יותר ביקורתית כלפי בית המשפט העליון הן בשל חלחול תיאוריות אמריקאיות, הן בשל התרופפות הקשר בין האקדמיה לבית המשפט והן בשל כך שקשה לרמות את כולם כל הזמן. ובדיוק לכן, באופן דיאלקטי פרידמן גם מחזק את בית המשפט העליון. הוא מקנה לו לגיטימציה. בית המשפט נתפס כמוסד שבהגנתו על זכויות האדם שם עצמאותו בכפו. הרי כמו שאמר אביי, "תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו – לא משום שהוא מעולה ביותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמים". הנה בית המשפט העליון, שהוא חלק מן הציוניות הקפיטליסטית קונפורמיסטית, נתפס פתאום כחתרני וכנועז. אולי אפילו התמזל מזלנו שבג"ץ לא ההין יותר, שכן אז כבר באנו לגדר: "תפסת מרובה, לא תפסת". הנה כי כן, פרידמן מחזק את בג"ץ, אך זאת לא ביכולתו לריב את ריב האדם מול השלטון, אלא ביכולתו לפסוק פסיקות רפות ולהקנות לגיטימציה לשלטון, למעול בתפקידו מבלי לאבד את האמון בו.
מאמר טוב ויפה, שמעלה את הביקורת המתבקשת כלפי בג"ץ הכביכול-נאור. עם זאת לא ברור כיצד הכותב מגיע למסקנה כי המתקפה של שר המשפטים מחזקת את העליון. הרי אם הרפורמות שמציע פרידמן יעברו, בית המשפט יוכל לשכוח מעצמות שיפוטית ויסופח הלכה למעשה למבצעת, מה שיביא את הסוף על חלומות האקטיביזם השיפוטי.
אולי עמדת הקורבן שמאמץ העליון עוזרת לו פה ושם בשדה התקשורתי, אבל זהו יתרון בטל בשישים לעומת הסיכון (הממשי ביותר) כי הרשות השופטת תחדל להתקיים כגוף עצמאי. בכל מקרה גם הקרב הציבורי לא מתנהל לטובת העליון: הטיעון של פרידמן אודות עריצות בית המשפט נקלט יפה בציבור הישראלי ובעיתונות, מה שמאפשר לרוב הדרג הפוליטי הרלוונטי (כולל אולמרט) לתמוך במהלכיו של פרידמן.
פוזנר לא אמר שבית המשפט הישראלי הוא הטוב בעולם, אלא ההיפך: שישראל היא דמוקרטיה קטנה רעועה ולא בוגרת. ושאהרן ברק הוא שודד ים משפטי. פוזנר יהודי ורפובליקני, אגב.
קשה מאוד להסכים עם המאמר בו מנסה אורי וייס ללכת בדרך של הפוך על הפוך (או אולי בהפעלה עקומה קצת של הדיאלקטיקה) ולתמוך בפעילותו של פרידמן נגד בג"ץ. ביקורת היחס של בית המשפט העליון מכיוון שמאל ידועה ואינה דבר חדש. ברור שבג"ץ פועל במסגרת הרעיונית ובקונצנזוס הקיים בישראל הסוגד אלוהי "בטחון המדינה", כאשר "הבטחון" הכולל גם פעולות נגד זכויות אדם וגם פשעי מלחמה. כאשר לפשעי המלחמה הצדקה של גורמי הבטחון בג"ץ לעיתים רחוקות פוסק נגדם (ואפשר להוסיף לרשימה של וייס את הטיפול השערוריתי בבג"ץ שהגישה תנועת "יש גבול" נגד פשע המלחמה של הפצצת בית שחאדה, ובבג"ץ שהוגש נגד ה"חיסולים הממוקדים".
יחד עם זאת, פרידמן רוצה שבג"ץ יהיה עוד יותר מוגבל בהגנה על זכויות האדם. הוא רוצה שחלק גדול מהנושאים המוגדרים כבטחוניים, יהיו בכלל מחוץ לסמכותו של בג"ץ לשפוט. אם תתקבל גישתו של פרידמן מדינת ישראל תלך צעד נוסף בכיוון של שלטון הצבא במדינה והעדר כל גבולות מוסריים, ללא חלק מהמגבלות שקיימות היום לפחות להלכה. דווקא אנחנו המשתמשים באופן תכוף בבגצ"ים להגנת זכויות האדם ונגד פשעי מלחמה חייבים לתמוך לעמוד לצידו של בית המשפט העליון במאבקו זה (חרף הביקורת שיש לנו עליו).
הכותב הצביע על הצלחות וכשלונות של בית המשפט העליון במילוי שליחותו כמגן זכויות האדם מול השלטון. התמונה שמשרטט אורי וייס מאוזנת. יש להזכיר גם הישג חשוב בתחום ההגנה על זכוות הדיבור (הלכת קול העם של אגרנט שמנעה משטר של סתימת פיות העיתונות) ומאידך, כשלון מחפיר באי הכרזתו כבטל ומבוטל של חוק דרקוני המונע מאזרחים ערבים לקיים חיי משפחה עם בני זוגם מהשטחים.
אבל דומה שהכשלון היותר מכריע בתולדות בית המשפט העליון אירע כבר בשנת 1948, כאשר הרכב השופטים הבכיר זמורה, אולשן וחשין קבע כי הכרזת העצמאות אינה מסמך נומטיבי מחייב: "היא מבטאה את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום חוק". כתוצאה ישירה מהחלטות אלו (בג"ץ 10/48 זיו נ’ הממונה וכו’ ובג"ץ 7/48 כרבוטלי נ’ שר הבטחון) הפכו דברי ההכרזה לאמור: "מדינת ישראל תקיים שוויון מדיני וחברתי גמור לכל אזרחיה" לאות מתה והתאפשר משטר של אפלייה שכוון נגד קבוצות אזרחים, בעיקר, אך לא רק, האזרחים הערבים. בן גוריון לא התכוון לרגע לכבד את השטר עליו חתם בהכריזו כי מדינת ישקרל תקיים משטר של שוויון בפני החוק, אלא כל כוונתו היתה למלא אחר תנאי האו"ם לקבלת המדינה לשורותיו. בן גוריון ביודעין משך שיק ללא כיסוי, כי הרי ממש בעת ההכרזה על שוויון זכויות כביכול פעל צה"ל בפיקודו לבצוע טיהור אתני מקיף וסילוק עם הארץ (והפלסטינים הם תושבי הארץ הקדמונים ששורשיהם בעם העברי היהודי עמוקים יותר משורשיהם של יהודי המזרח ועם היידיש שבאו ובאים לכאן בעידננו) אל מחוץ לגבולות המדינה. אז תרשמו לפניכם שבין עוזריו הנאמנים של בנגוריון נמנו שופטי בית המשפט העליון. ומה הפלא, וכי לא לשם כך מונו לתפקידם?!
שאלת תם,
מי יריב את ריבו של השלטון כנגד פסיקות
תמוהות של בית המשפט,
בבואו לדון רוצחים,גנבים,אנסים,נהגים דרסניים,(גלקסברד,טרקטורונים וגיפים למיניהם,
ועוד,),רשלניים למינהם,ועבריינים מכל סוג וצבע,
קצרה ידם של האזרחים להתגונן מול עבריינים אלה,(ראה מקרה דריסת הילדה ע"י טרקטורון בכפר טבור,גם אתמול היה מקרה דומה,
קח לדוגמה את דריסת התיירת ע"י גיפ על החוף,
דריסת התינוק ע"י רוכב פרוע של טרקטורון על החוף,שוד הזקנים,והדוגמאות למצער עוד רבות
ואין צורך להמשיך ולתאר אותם),
השאלה היא,מי יגן על האזרח?