רוחות המלחמה הרעות העוברות עלינו בימים אלה, מגבירות את עומס החום בקיץ המזרח תיכוני, ומערפלות את שדה ראייתנו המתכסה באבק המדבר. רגע לפני שממשלו הלוחמני של הנשיא ג’ורג’ בוש עומד לפנות את מקומו; דקה לאחר שממשלת אולמרט איבדה את אמון הציבור, מחממים חסידי הזבנג וגמרנו את מנועיה של מכונת המלחמה הבאה.
נסו לראות את הדברים כפי שהם נראים מנקודת מבטנו, פמיניסטיות שוחרות שלום בישראל. אנחנו מתבוננות במה שדומה למגרש משחקים גדול ומסוכן, שבו מתרוצצות חבורות [בלתי וירטואליות בעליל] של בנים המתחרים ביניהם, בהתלהמות גואה והולכת, על הגודל, האורך וטווח היריה. אגב כך הם מייצרים לעצמם את האדרנלין הנחוץ להם לשם הפגת הפחדים שדיפלומטיה שקטה מעוררת בהם. ומה איתנו, הנשים? שוב נותרנו, בשולי המגרש, בתפקידי המעודדות והתומכות.
והמשחק מתחיל. שר הביטחון מכריז, ש"ישראל היא המדינה החזקה באזור"; איראן מחזירה את הכדור בהבטחה למתקפת טילים שתכוון ל"ליבה של ישראל". מחיר הנפט עולה. ידיעות על פעילות צבאית חשאית של כוחותינו במדבריות עיראק מוכחשות על ידי גורמים יודעי דבר ועלומי שם. מומחים אמריקאים נוחתים בישראל ומזהירים מפני מבצע צבאי שיתגלגל למלחמה אזורית מסוכנת. ואולם מקורות אחרים בבית הלבן מאשרים כי ארה"ב נתנה אור צהוב לפעולה ישראלית באיראן.
ואני שואלת: אור? ולמה לא כרטיס צהוב? כי אני, בין שאר האזרחים, אמורה להיות שדה הקרב העתידי במלחמה הצפויה. אך אותנו, הזוכרים היטב את זיקוקי העוצמה הצבאית שהופגנה במלחמה לבנון המיותרת השניה, לא משתפים בהחלטות שעלולות לעלות לנו בחורבן החיים. ובמיוחד חסרה לי מחאה צלולה וקולנית של נשים בסוגייה הגורלית הזאת. כאילו לא למדנו כלום מן הניסיון, וכאילו לא היינו בסרט הזה יותר מפעם אחת.
את שתיקת הנשים הרועמת בזמנים אלה אני מנסה להסביר לעצמי בשני אופנים: יתכן שאנחנו, נשים למודות ניסיון, ממתינות בסבלנות שנרכשה בעמל רב, לכוח עליון [כמו לחץ בינלאומי] שירסן את המתלהמים. אך אולי מביעה שתיקנו חשש סביר מהאשמה בחוסר פטריוטיות, וחמור מזה, ברכרוכיות נשית המושפעת מרחשי הבטן ולא מחשיבה מושכלת. אין צורך להיבהל. זה לא חדש בתולדותינו. כבר אמרו עלינו שאנחנו פציפיסטיות תבוסתניות, וכבר הצביעו עלינו כעל שיות תמימות שאינן מבינות מאומה בענייני ביטחון. ואולם אנחנו חוזרות ושואלות באופן ברור: האם מלחמה באיראן תומכת באינטרסים האזרחיים שלנו שהם, במילה אחת – החיים? האם האינטרס החיוני שלנו הוא היותנו "הכי חזקים" במזרח התיכון, או עיצובם של חיים בלתי אלימים בשכנות טובה עם מדינות האזור?
אפילו המומחים למיניהם, המסתמכים על מידע שאמינותו מוטלת בספק, אינם מצפים לביטול פרויקט הגרעין האיראני במתקפה צבאית, אלא לדחיית הפעלתו בכחמש שנים. אם כך, מה יהיה עלינו בעוד חמש שנים? הרי "כוחנו העולה" ממלחמה למלחמה רק חושף אותנו לזוועות המלחמות הבאות. מותר לנו לתהות אם מטרתה האמיתית של מתקפה על איראן אינה אלא ניסיון נואש להשבת כוח ההרתעה שאבד לצה"ל במלחמה האחרונה, ואם מוצו כל הצעדים המדיניים נגד איראן המתגרענת. חובה עלינו לשאול, אם הסנקציות שננקטו בהצלחה, ואפילו היא חלקית, על ידי הקהילה הבינלאומית, נגד מדיניות הגרעין של לוב ושל קוריאה הצפונית, לא יצלחו גם במקרה האיראני. וכן, אם עונת הדמדומים של הממשלים בישראל ובארה"ב היא הזמן הנכון למבצעים הרי סיכונים.
למי מאיתנו שכבר הספיקה לשכוח, אני שמחה להזכיר כי יש לנו זכות להשמיע את קולנו לא רק בשם האימהות ולא בתוקף נשיותנו. התיקון לחוק חוק שיווי זכויות האשה, שהתקבל לפני כשלוש שנים, מחייב את הממשלה לדאוג לייצוג הולם של נשים בצוותים הפועלים מטעמה בנושאים הקשורים לתהליכים מדיניים ולניהול משברים לאומיים. החוק, שהתקבל בהשראת החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם מאוקטובר 0,200 ונחשב להישג פמינסטי בעל חשיבות היסטורית, מבוסס על ההכרה באחריות המוטלת בעיקר על נשים לניהול שגרת חיים נורמלית גם בעיתות משבר. בתוקף האחריות הזאת, עלינו לדרוש בשעה זו מנשים בעלות תפקידים ברשויות השלטון, בעיתונות ובתקשורת, בארגונים חברתיים ובעיקר מעצמנו, להציע פתרונות בלתי אלימים לבעיה האיראנית, ולהוסיף להם תביעה חד-משמעית להתפרקותן של כל מדינות האזור מנשק בלתי קונבנציונלי.
למה נדם קולנו ? ראשית, כי המשתיקים מהסים, כולל ובעיקר בימים אלה בשמאל ובאתר זה גם כן.
הוסיפי לזה את האוירה העכורה וחסרת הסולידריות שבין הנשים הפעילות, והנה התשובה.
לא הייתי מציעה בתמימות כזה לנשים להרים קולן נגד מחרחרי המלחמה. המחירים היום גבוהים, ואין רשת בטחון כלשהי לשאת את העלויות האישיות. וזו נקודה אחרונה של הביקורת הלא בונה שלי, כאשר מצב הוא סבוך, קשה ואלים, כדאי להזדיין באחריות כלפי קהל קוראים אנונימי הכולל גם צעירים וצעירות. הרימי קולך, שאי דבריך, ושאי ברכה על כך. ואולם, לייעץ לקחת סיכונים, בימים אלה, מבלי שיש מאחורי זה יותר ממילים, כלמור, ערבות הדדית כלשהי, זה לא מעשה אחראי. בכלל, ככל שאנשים פה באתר הגדה (מקרב הכותבים כמובן) ימעטו להטיף לאחרים מה לעשות ומה לחשוב, כך ייטב לנושא עצמו ולביקורת החברתית בישראל.
מצד אחד, המחרחרים מלהימים את הציבור לשנוא את "ציר הרשע" המזדמן, בעוד הם יושבים בביתיהם המרופדים, מצד שני בשמאל ה"עקבי" מלהמימים צעירים ותמימים להתנגד לבעלי הזרוע, מבלי שהכותבים עצמם לוקחים סיכונים כלשהם, והרי הם מרופדים גם הם בעמדות בטוחות המקנות להם הגנה. בוא נחרוג לשם שינוי מהנוהג שפשה בארץ לקרוא "אחרי לצנחנים" וללכת לבית הקפה.
למה שותקות? תראי את קרנית גולדווסר, מאנונימית רגילה ביותר, הפכה לפוליטיקאית קטנה, הזמינה את פרס וברק לטקס חלוקת התעודות שלה בטכניון, קיבלה מהם הבטחה להצעת עבודה, כתבה נאום שסחט את דמעותיהם של מדינה שלמה שרק מחכה להזדמנות ללטש ולחדש את פולחן המוות שלה, הקליטה שיר והפכה לסלבריטי בזכות עצמה.
רק היא צריכה להזהר לא לההפך ללאה רבין עם ה"יצחק, יצחק" והכל יהיה בסדר. עוד אישה על הגובה. בזכות עצמה. והמדינה, שהביאה אותה עד הלום.
אחמדיניג’אד אמר שהוא מתכוון למחוק את ישראל מהמפה והוא שוקד על הכנת פצצת אטום. כמו כן הוא מאמן ומממן את חמאס בגדה ובעזה ואת חיזבאללה בלבנון. האיש וארצו הם אוייב מובהק של ישראל. מה את מציעה לעשות? לחכות ולראות אם כאשר תהיה לו פצצה הוא ישתמש בה או לא או שפשוט הוא ישתמש בפצצה ובנו כבני ערובה?
מאמר בלתי מובן.
ראשית, נדמה לי שיש איזו שרת חוץ בעניינים, או שרק אשה עם דעות כמו שלך נחשבת?
שנית, את באמת חושבת שמתקפה על אירן תהיה (אם תהיה) במטרה להחזיר את כח ההרתעה שאבד במלחמת לבנון? זה כמו לאכול דלי גלידה כדי להתגבר על סטוץ לא מוצלח.
יש גבול לברברת.
גם בחמאס יש פמיניסטיות.
הרבה נשים דורשות שיוויון-גם הן רוצות לעשות פיגועי התאבדות.
צר לי אך איני מבין איך קריאתה של חדוה ישכר קשורה דווקא לנשים או לנשים פמיניסטיות.
הרי האג’נדה למניעת המלחמה הבאה היא בבסיס אמונתו של כל איש שמאל והנושא הוא רחב וחוצה מגדרים, אז מה בדיוק מה מייחד את דעתן או ייצוגן של הנשים הפמיניסטיות?
אם אפשר לעשות הפגנה ענקית נגד המלחמה
אז למה לפצל אותה להפגנות כגון "נשים פמיניסטיות נגד מלחמה", "הומואים ולסביות נגד מלחמה", "חובשי כיפה נגד מלחמה", "ערבים נגד מלחמה" וכו’
הרי כבר יש משהו שמאחד אותנו, לא?
אז למה לפצל?
אם יש ברצונה של חדוה לדעת למה נשים לא משמיעות קולן, קיבלנו תשובה מאירית. היא לא מוכנה לומר לאחרים מה לעשות, גם לא לשלם מחיר אישי, היא לא תבקר את השלטון לפני שיתנו לה רשת ביטחון, עד אז היא תפעל כבולדוזר נגד השמאל כי לכך לא צריכים רשת ביטחון, השלטון עימה. היא תלך לבית הקפה ושיחרב העולם. עם נשים כאלה הגברים השולטים על המתג יכולים לחגוג.
חדווה יש גם גברים שחושבים כך….
חבל שאת מדבר רק בשם הנשים.
כל הכבוד חדווה. סוף סוף משהיא משמיעה קול לא מהעדר.
האמת במו באגדה על המלך העירום היא לא נעימה לרוב ההולכים בתלם.
בארץ חמדת מי שלא טרמפיסט, מי שלא מבצע את מחטף חייו כשיש הזדמנות, ישאר אומלל. אז קרנית גולדוואסר ניצלה בכישרון מניפולטיבי ראוי לציון את זרקור הפטריוטיות המשפחתית אפופת דמעות פסטיבל המוות הלאומי שכוון לעברה בשביל לקצור דיווידנדים שמנים.
מה היא, פראיירית?
כבר נתן זך שהבין במציאות חיינו דבר או שניים, כתב בשירו "כלבלב הו בידי בם בם": "מי שלא חוטף כאן עצם לעצמו, סופו שלא רואים אף את קצה זנבו".
מיכאל שרון
לאחד מכאן אירית איננה אומרת שאין להתקומם אלא שיש להגיד גם את המחיר. לאשה גם עם השכלה בחברה הישראלית יש קושי רב יותר למצוא עבודה, ואתה הרי לא התנדבת לספק מגורים ועבודה אם אותה אשה תאבד את עבודתה (ראה מקרה טלי פחימה ועמירה הס).
לרונן, יש גם נשים מתנחלות שמוכנות להיות לא פחות מליטנטיות ואלימות מהגברים, ויש נשים מהעשירון העליון שמסוגלות להיות מעסיקות רודניות כלפי העובדים שלהן אז מה בדיוק הנקודה שלך.
המילים שלך מראות רוע-לב.אינך מבחינה בין אמצעי למטרה.
לא נותר אלא לאחל לך שלא תהפכי בעצמך לסלבריטי בנסיבות דומות, שלא תיאלצי מוסר ברירה להפוך למטרה לרוע ולקטנוניות של אנשים כמוך.
מדובר במחיר הרבה יותר כבד מאובדן עבודה. מדובר בשלילת חירות, מעקבים, מאסרים, ציתותים ובמקרים קיצוניים יותר המדינה יכולה לשלוח אחרייך רוצחים שכירים.
זה המחיר. ואירית צודקת. אני בעצמי בת יענה כי אני יודעת שאנשי השמאל לא יגנו עליי במקרה ואזדקק להגנה.
הבעיה בשמאל היא שמדברים גבוהה-גבוהה ושוכחים רגשות, אחווה, קשיים, סכנות וכמה חשוב שנכיר אחד את השני, נתמוך ונהיה ביחד.מצד אחד, מבינים את המצב החמור מצד שני, מתעלמים מההשלכות.
וכך, כל ניסיון להתאגדות בשמאל מהר מאוד הופך לסכסוך פנימי אפוף בעשן אינטלקטואלי -ואת זה אני לא יכולה לסבול.