באוקטובר 2007 קבע בג"ץ פה אחד, בפסיקה תקדימית שפסק הרכב מורחב של תשעה שופטים, כי משפט העבודה הישראלי חל על יחסי העבודה שבין מעבידים ישראלים לעובדיהם הפלסטינים תושבי הגדה המערבית "אלא אם הצדדים קבעו אחרת". עד פסיקתו התקיימו בתחום העבודה בשטחי הגדה דיני העבודה הירדניים, שמיטיבים פחות עם העובדים, בהשוואה לחוקי המגן הנוהגים בישראל. פסק הדין המהפכני הזה התקבל בעקבות עתירתם של עמותת קו לעובד ועובדים פלסטינים שעבדו אצל מעסיקים ישראלים.
העובדים הפלסטינים הביעו תקווה כי החלטת בית המשפט העליון תיושם בפועל. לעומתם, רבים מהמעסיקים מנסים להתכחש לפסיקה ולמשמעותה. באזורי התעשייה שבגדה המערבית הופצו שמועות שניתן, כביכול, לערער על פסיקת בג"ץ. אחת השמועות דיברה על כך שהמינהל האזרחי בבית אל פרסם צו המבטל את ההחלטה. שמועות אלה עוררו מבוכה ובילבול בקרב העובדים. חלקם התקשו להאמין שסמכות רשמית בישראל סבורה, סוף-סוף, שהם זכאים לזכויות שוות לזכויותיהם של העובדים הישראלים בהתנחלויות. במשך שנים ארוכות הם התרגלו לראות את עצמם כעובדים בדרגות נמוכות, ומעסיקיהם התייחסו אליהם כאל מי שעושים להם טובה בעצם העסקתם בצל הסכסוך האלים בין שני העמים. ואולם עד מהרה הפכה החלטת בג"ץ לגורם שמניע עובדים פלסטינים לתבוע את זכויותיהם בבתי הדין לעבודה בישראל.
מאז מתן פסק הדין נרשמה עלייה במספר התביעות של עובדים פלסטינים המועסקים בהתנחלויות. הוגשו גם תביעות קבוצתיות של עובדים שעדיין מועסקים בחברות הנתבעות.
עובדי אבן בר בע"מ
47 מעובדי מפעל אבן בר בע"מ, באזור התעשייה מישור אדומים שדרשו לקבל שכר מינימום, הגישו לבית הדין בירושלים בקשה לפירוק החברה בטענה, שהיא נתונה בקשיים כספיים. הבקשה נדחתה. ב- 13 ביולי 2008 הוגשו תביעות בשם ארבעה מהעובדים בדרישה לתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויים, דמי חגים, הבראה וחופשה שנתית, הודעה מוקדמת ופנסיה מתחילת עבודתם ב- 10 באוקטובר 2004 עד מועד סיום עבודתם.
תהליך ההעצמה שהעובדים הפלסטינים במפעל אבן בר בע"מ עברו בשנתיים האחרונות מצדיק את הנחת העבודה שלנו, שידע מביא כוח. העובדים בחרו בוועד עובדים יציב, שניהל משא ומתן עם הנהלת המפעל והתעכדן באופן שוטף בפרטי המשא ומתן שניהלה עמותת קו לעובד עם החברה. העובדים שותפו על ידי הוועד בקבלת ההחלטות.
שכרם של העובדים היה נמוך ביותר. העובדים במשמרת היום קיבלו 60 ₪ נטו ליום עבודה של שמונה וחצי שעות, החל בשעה 7:00 בבוקר עד 15:30 אחה"צ. ואילו עובדי משמרת הלילה השתכרו כ-160 ₪ נטו למשמרת של כ-15 שעות עבודה. הלנת שכר היתה נוהג רגיל בתשלום המשכורות. המפעל נהג לשלם את שכר העובדים בתשלומים שנפרשו לאורך ארבעה חודשים שלאחר המועד החוקי לקבלת השכר. באופן זה נמתחה הלנת השכר במשך כארבעה חודשים. לאחר חודשים אחדים של משא ומתן שלא הניב תוצאות חיוביות, פתחו העובדים, במאי 2007, בצעדי מחאה בדרישה לקבל את שכרם. ארבעה ימים של מחאה קולקטיבית מתוקשרת אותתה למפעל שהוא לא יוכל להמשיך ולהתייחס לעובדיו כאילו היו בכיסו.
זכויות סוציאליות נלוות שעובדים זכאים להן, לא הוענקו להם, לא על פי דין העבודה הירדני משנת 1965 ולא על פי דין העבודה הישראלי, שהחליף אותו בפסיקת בג"ץ מאוקטובר 2007. בכל שנות עבודתם, לא קיבלו העובדים דמי חגים, דמי הבראה, ימי מחלה וחופשה שנתית.
ההנהלה לחצה על העובדים, שבחרו בדרך המשפטית להשגת זכויותיהם, באמצעות איומים בצד הבטחות לשיפור התנאים. כתוצאה היו עובדים שעזבו את מקום עבודתם, ואחרים נכנעו ללחצי המעסיק וקיבלו סכומי כסף קטנים. באפריל 2008 נקט המעסיק בצעד חריף והחליט שלא לחדש לעובדים את אישורי העבודה שלהם. בכך נמנע מן העובדים, שהמשיכו בהליכי התביעה המשפטית, להוסיף ולעבוד במפעל.
אישורי עבודה כקלפי מיקוח: המקרה של נגריית חיי אדם
מעסיקים ישראלים רבים משתמשים באישורי העבודה כקלף מיקוח במטרה להשתיק את עובדיהם הפלסטינים. אישור עבודה ניתן לעובד רק אם המעסיק מבקש אותו בעבור העובד. האישור מאפשר לעובד לעבור את המחסום של אזור התעשייה. ברוב המפעלים הישראליים שבגדה המערבית העובד מקבל ממעסיקו אך ורק אישור עבודה. המעסיקים אינם מנהלים יומני נוכחות והעובדים אינם מקבלים תלושי שכר. במפעלים אחדים המעסיקים לוקחים מן העובד את אישור העבודה ביום העבודה האחרון, והעובד נשאר בלי מסמך שעשוי להוכיח כי הועסק בידי מעסיק זה או אחר.
אישורי העבודה מתחדשים כל שלושה חודשים, אך חידוש האישור אינו מובן מאליו. לפעמים אין מחדשים את האישור בגלל קנס שהוטל על העובד בגין עבירת תנועה; במקרים רבים עובדים מאבדים את מקום עבודתם מפני שאישורי העבודה נמנעים מהם בשל "טעמים ביטחוניים", בלי שיקבלו הסבר על הקריטריונים להחלטה הנוגעת להם.
בנובמבר 2007 נשללו אישורי עבודה מן עובדים הפלסטינים בנגריית חיי אדם שבאזור התעשייה מישור אדומים, כדי להפחידם וכדי למנוע מהם לדרוש את זכויותיהם על פי החוק. העובדים מחו על הלנת שכרם בחודשיים שקדמו לשלילת האישורים, על אי תשלום שכר מינימום, אי מתן תלושי שכר, אי תשלום פדיון ימי חופשה, הבראה, חגים, מחלה ושעות נוספות. כמו כן, דרשו העובדים לשפר את תנאי הבטיחות במפעל, והתלוננו על כך שהם אינם מקבלים לבוש מתאים להגנה מפני תאונות הקשורות בעבודה ליד המכונות, וכי אין בסביבת העבודה אפילו ציוד רפואי פשוט למקרה של תאונת עבודה. המעסיק סירב לקבל את דרישות העובדים ואף לדבר איתם. לאחר מספר ימים החזיר המעסיק את אישורי עבודה לרוב העובדים ופיטר שבעה מהם.
במפעל חיי אדם התמודדו העובדים עם פחד גדול כפול: הפחד משלילת אישור העבודה והפחד מאיבוד מקור פרנסתם. פחדים אלה מאפיינים את מרבית העובדים הפלסטינים בהתנחלויות ובישראל. במקרים רבים הפחד משתיק אותם ומונע מהם לנקוט צעדים שעלולים להכעיס את מעסיקיהם.
איפה הפיקוח?
ב-12 בנובמבר 2007 ביקר פקח של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה במפעל חיי אדם ושמע את תלונות העובדים. ב-14 במאי 2008 חזר הפקח ודיבר שוב עם העובדים. המעסיק סירב לדבר איתו. חרף שני ביקוריו טרם ננקטו צעדי ענישה נגד המעסיק. המעסיק המשיך בסירובו לקבל את דרישות העובדים, ומצבם לא השתפר. על חלק מהעובדים מופעל לחץ לשלם 50 ₪ לאישור העבודה שהמעסיק מבקש בעבורם.
בשלוש השנים האחרונות רשמנו ארבע ביקורות שערכו פקחי משרד התמ"ת במפעלים באזור התעשייה מישור אדומים. הביקורת הראשונה התקיימה בחודש אפריל 2006 במכבסת ברבור, ובחודש מאי 2006 נערכה ביקורת במפעל אבן בר. בנגריית חיי אדם נערכו, כאמור, שתי ביקורות בשני מועדים. ואולם עד כה לא נרשם שום דו"ח נגד מעסיקים מפירי חוק ולא ננקטו צעדי ענישה נגדם. נראה, שביקורות אלו לא הרתיעו את המעסיקים הממשיכים להפר את זכויות עובדיהם.
פיקוח על הבטיחות בעבודה במפעלים לא נעשה כלל על ידי מחלקת הפיקוח. קמ"ט תעסוקה במינהל האזרחי עורך ביקורות מועטות אך ללא כלים מקצועיים הנדרשים לביקורת במפעלים בעלי סיכון בטיחותי.
אזור התעשייה ברקן: קרוב למרכז – רחוק מעין החוק
באזור התעשייה ברקן, הנמצא בצפון הגדה המערבית, מצאו המעסיקים הישראלים דרכים לעקיפתה של פסיקת בג"ץ. חלקם מנפיקים לעובדיהם תלושים עם דיווחים כוזבים על ימי ושעות עבודה. השיטה המקובלת היא לרשום מספר ימי עבודה קטן מימי העבודה בפועל, ולציין שהשכר משולם על פי שכר המינימום.
בנגריית אבגי מוריס מועסקים חמישים עובדים פלסטינים, העובדים בממוצע 10 שעות ביום בעבור 10-17 ₪ לשעת עבודה, בהתאם לוותק העובד. המעסיק כופה על עובדיו לחתום על תלוש שכר ששבו מצויין כי הם מקבלים את שכר המינימום. העובדים אינם מקבלים זכויות שהם זכאים להן כגון, דמי הבראה, שעות נוספות, דמי חגים, פדיון ימי חופשה ועוד. מספר עובדים שפוטרו מהמפעל תבעו את המעסיק, ו-25 עובדים נוספים שעדיין מועסקים בו הגישו תביעות נגד המעסיק.
ופעה אחרת המתפשטת באזור התעשייה היא העסקת עובדים באמצעות קבלנים פלסטיניים המשלמים לעובדים במזומן ומשמשים כמתווכים בין העובדים ובין המעסיק. העובדים מתלוננים על לחצים גדולים שמופעלים עליהם על מנת שלא יעבדו ישירות אצל המעסיק.
מפעל טקסטיל בשם רויאל נייט, שהוקם בסוף שנת 2003 באזור התעשייה ברקן, עובדים כ-60 עובדים ועובדות מרחבי הגדה המערבית, שהחלו לעבוד בו ב-2004. המצעים המיוצרים במפעל מבוקשים על ידי לקוחות גדולים בארץ ובחו"ל. באישורי העבודה של העובדים מצויין שם מעסיק אחר מזה שהם עובדים אצלו בפועל.
העובדות מועסקות באמצעות קבלן פלסטיני ומשתכרות שכר שנע בין 6 ל-8 ₪ לשעת עבודה, ואילו העובדים משתכרים בין 9 ל-11 ש"ח לשעה. העובדים אינם מקבלים תלושי שכר, ימי חופשה, ימי מחלה, דמי הבראה, שעות נוספות ותשלום עבור חגים.
תנאי הבטיחות במפעל קשים: סביבת העבודה רועשת והאוויר מלא אבק שנוצר בעת המגע עם הבד. העבודה נעשית מרבית הזמן בעמידה והעובדים יוצאים להפסקה בת חמישים דקות על חשבונם. הם מתלוננים על חשיפה לחומרי ניקוי מסוכנים ועל עבודה ליד מכונות חיתוך ללא אמצעי מיגון. החברה אינה מעסיקה איש בטיחות, והעובדים לא קיבלו הדרכה או אזהרות מפני סיכונים אפשריים בהפעלת המכונות. לטענת העובדים לא נערכו להם בדיקות רפואיות.
העסקה באמצעות קבלנים
הקבלן משלם את המשכורות לעובדים עד 17 בחודש במזומן, והעובדים אינם יודעים מה גובה התשלום שהוא מקבל בעבור כל עובד.
לקבלן יש השפעה שלילית על היחסים בין העובד למעסיקו בהתנחלויות, משום שהוא מטשטש את הקשר בין העובדים הפלסטינים למעסיק הישראלי. למעסיקים נוח להתעסק עם אדם אחד במקום עם עשרות עובדים. בדרך כלל תפקיד הקבלן הוא לגייס עובדים ולשבץ אותם בעבודה. לעיתים הוא גם מפקח על עבודתם, ומשלם את שכרם במזומן. באופן זה יכול המעסיק להימנע מפגישה עם עובדיו. יתר על כן, אין חוזה עבודה ברור בין העובדים לבין הקבלן והמעסיק.
בחברה הפלסטינית מתייחסים לקבלנים הגדולים בחשדנות, ובמיוחד לגבי מי שידועים כמשתפי פעולה בהווה או בעבר עם גורמי הביטחון הישראליים. קבלנים אלה ידועים כמי שזכו להגנה ‘מגבוה’, וחלקם חמושים תמיד בכלי נשק ומנהלים למעשה ‘אימפריה’ משלהם בחברה. לכן העובדים והאיגודים המקצועיים מתקשים מאוד להתמודד אתם.
בחודש מארס 2008 תבעו 43 עובדים ועובדות במפעל את המעסיק בבית הדין לעבודה בתל אביב. הם דרשו את הפרשי שכר המינימום, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה וחגים. בכתב ההגנה, הכחישה החברה את הטענה שבין החברה לעובדיה מתקיימים יחסי עובד-מעביד וטענה, שהם עובדי קבלן פלסטיני. בכתב ההגנה נכתב (אמנם בנוגע לעובדת אחת, אך טענה זו מייצגת את תפישת החברה באשר לכלל העובדים-התובעים) כי, "מעולם לא הייתה כוונה ליצור קשרי עבודה בין התובעת לבין הנתבעות. נהפוך הוא: כוונת הצדדים הייתה ברורה. התובעת היא עובדת קבלן, ושלו בלבד, כאשר במסגרת ההתקשרות המסחרית בין הנתבעת לקבלן הסכימו הנתבעות להציב את התובעת אצלן במפעל. התובעת ידעה זו היטב, ולא בכדי במשך כל תקופת הצבתה בנתבעות לא העלתה כל טענה כאילו בינה ולבין הנתבעות מתקיימים יחסי עובד ומעביד".
מאז הגשת התביעה ועד כתיבת דו"ח זה, העובדים מתלוננים על מתח ששורר במפעל ועל לחצים שמופעלים עליהם כגון, הרעה בתנאי עבודתם, כדי שימשכו את תביעותיהם. שעות העבודה של התובעים צומצמו מ- 12 ל-8 שעות ביום, וכתוצאה, פחת שכרם במידה ניכרת. בנוסף, לא הורשו העובדים לצאת לחופשה או לקחת ימי מחלה, והם סבלו מאיומי פיטורים. עקב הלחץ עזבו שמונה עובדים מבין התובעים את מקום העבודה.
בצד האיומים ניסו המעסיקים לפתות את התובעים למשוך את תביעתם תמורת פיצוי בגובה 5000 ₪, ואולם העובדים נחושים להמשיך בתביעה ומביעים אמון במערכת המשפט.
התארגנויות עובדים באזור התעשייה ניצני שלום
העובדים במפעלים השונים מגיבים באופן שונה לידע שהם רוכשים בנוגע להפרת זכויותיהם במקומות עבודתם. בדרך כלל הם עובדים בתנאי בטיחות קשים, כשהם חשופים לחומרים כימיים, אוורור לקוי, ובלי הגנה מן השמש. עבודתם נעשית בעמידה ממושכת ובלי לבוש מתאים. כמו כן, אין הם עוברים בדיקות רפואיות תקופתיות. רבים מהם סובלים מכאבים מסוגים שונים ונושאים אתם הביתה את ריחות החומרים הכימיים שנספגים בגופם במהלך העבודה.
זכויותיהם הסוציאליות מופרות אף הן. רובם המכריע של העובדים הפלסטינים, ובכללם עובדים מקצועיים ובעלי ותק של יותר מעשר שנות עבודה, אינם משתכרים שכר מינימום, ובדרך כלל שכרם עומד על פחות ממחצית שכר המינימום. שכר העובדים בבקעת הירדן מסתכם בשליש משכר המינימום. במרבית המקרים עובדים אינם מקבלים תלושי שכר, תשלום עבור חגים, הבראה, מחלה ושעות נוספות וחופשות. קל מאוד לפטר אותם ואם הם דורשים לשפר את תנאיהם הם מאויימים בפיטורים.
העובדים והעובדות בבקעת הירדן מועסקים באמצעות קבלנים פלסטינים המערימים קשיים על עובדים שמבקשים להתארגן כדי לדרוש את זכויותיהם. קבלני עבודה אלה מתפקדים כמו לשכות תעסוקה ומעסיקים את בני משפחותיהם ואת המובטלים החיים באותו כפר. ישנה גם תופעה של קבלנים גדולים המעסיקים אצלם קבלנים אחרים. צורת העסקה זו מקשה על העובד להיות בקשר ישיר עם מעסיקו הישראלי. ובנוסף, רוב העובדים הם פועלים עונתיים המועסקים על ידי מספר מעסיקים בשיבוץ אקראי שנעשה בידי הקבלנים. אופן עסקה כזה אינו מאפשר להם לצבור זכויות במהלך השנים. אפילו לעובדים הוותיקים אין הוכחות על קשרי עובד-מעביד עם מעסיקם, חוץ מאישור העבודה שלהם.
הניסיון מוכיח שהסכסוך העיקרי בין נציגי העובדים ובין הנהלת המפעל הוא על גיוס העובדים למאבק למען זכויותיהם. במפעלים שבהם הצליחה ההנהלה לשבור את התארגנות העובדים גובר הקושי לדרוש זכויות. ואילו במפעלים שבהם יש לעובדים הנהגה חזקה וגמישה המאבק לא הסתיים וההנהלה חוששת לפטר את העובדים.
בשנה האחרונה יצרנו קשר עם עובדים המועסקים בשלושה מפעלים באזור התעשייה ניצני השלום שליד טול כרם. בכולם דרשו העובדים בפומבי את שיפור תנאי עבודתם, ובמיוחד תשלום על פי חוק שכר המינימום.
במפעל ימית שיש בו נציגות עובדים חזקה, הצליחו העובדים להעלות את שכרם, אף כי לא כל העובדים משתכרים שכר מינימום.
במפעל טל אל הסמוך, הצליחו העובדים לנהל שביתה במשך שלושה שבועות בחודש נובמבר ב 2007. לאחר שההנהלה פיטרה שלושה חברי וועד התפרק הוועד והעובדים דיווחו על תחושה של פחד ובילבול. נגד המפעל הוגשה על ידי קו לעובד תביעה בגין פיטורין שלא כדין. החברה, מצידה, טוענת שהיא לא ידעה על התאגדות העובדים וכי פיטרה את העובדים בגלל שהתרשלו בעבודתם.
ואילו במפעל סול-אור, שביתת העובדים נכשלה לאחר שהמעסיק הצליח להחדיר למפעל קבלן פלסטיני מחברון, שהביא עובדים שהיו מוכנים לעבוד בתנאים הקשים שמהם סבלו שמונים העובדים שפתחו בשביתה.
שיתוף הפעולה עם האיגודים המקצועיים בגדה המערבית
האיגודים המקצועיים הפלסטיניים סובלים מפילוגים ומחלוקות אישיים ופוליטיים המחלישים את תרומתם לאוכלוסיית העובדים. בעקבות מעורבות בינלאומית ולחץ חברתי מקומי החל, בשנתיים האחרונות, תהליך של רפורמה שמטרתו ליעל את תפקוד האיגודים.
בשלוש השנים האחרונות, עמותת קו לעובד מנהלת פרויקט לתמיכה בזכויות העובדים הפלסטינים בהתנחלויות. הפרויקט נעשה בשיתוף פעולה מלא עם סניפי האיחוד הכללי של האיגודים הפלסטינים ביריחו, קלקיליה, סלפית, טובאס, טול-כרם וג’נין. המפגשים שלנו עם העובדים לתכנון הצעדים המעשיים לארגון העובדים נערכים במשרדי האיגודים. כך שבמהלך הזמן נרקמים יחסי אמון בין העובדים ובין נציגי האיגודים.
האיגודים המקצועיים הפלסטיניים מתמודדים עם אתגרים גדולים, שהמרכזי בהם היא השאלה הפוליטית ביחס לתמיכה בעובדים בהתנחלויות. האם תמיכה זו תובן כמתן לגיטימציה להתנחלויות? האם שיפור תנאי העבודה יתפרש כעידוד לעבודה בהתנחלויות?
הדיון בשאלות אלו נמשך שנים ארוכות. ואולם לנוכח מציאות שבה גדל והולך מספר העובדים המועסקים בהתנחלויות, הגיעו האיגודים למסקנה שיש לפלסטינים החיים תחת כיבוש זכות לעבוד באזורים האלה, וכי מדינת ישראל, ככוח כובש, על פי החוק הבינלאומי, חייבת לספק להם מקומות עבודה.
סלוא עלינאת היא רכזת הפרויקט למען זכויות עובדים פלסטינים בהתנחלויות של קו לעובד. המאמר הופיע באתר העמותה.
קו לעובד תל-אביב: רח’ י"ל פרץ 17, ת.ד. 2319 מיקוד 61022 טל’ 6883766 פקס’ 6883537
למה בכלל פלסטינאים עובדים בהתנחלויות?
הם רק גורמים להם להתחזק.
כמו כן גם במכללת אריאל לומדים הרבה סטודנטים ערבים.
מישהו יכול להסביר ?
לעבודת פועלים פלסטינים בישראל (או בגדה) יש מספר יתרונות:
חוסר היכולת של מדינת ישראל להתמודד עם הבעיות העולות מהעסקת פועלים זרים (שאינם פלסטינים) הוא ניכר, ולכן השאיפה היא לדעתי לחזור למצב הקודם בו רוב המשרות הרלוונטיות מאויישות ע"י פלסטינים שלא מתגוררים בתחומי ישראל ומקבלים שרותים (רפואה, חינוך) ברשות הפלסטינית.
היתרון השני הוא שיפור מצבן הכלכלי של משפחות פלסטיניות עקב פערי השכר הגבוהים בין שכר המינימום בישראל לבין השכר הממוצע ברשות הפלסטינית.
יש משהו אירוני וצודק בכך שפועל פלסטיני עובד בהתנחלות ומקבל ע"פ החוק הישראלי שכר מינימום ותנאי עבודה כמו בישראל.
אם כבר ההתנחלות נמצאת שם אז אפשר לנצל זאת בכדי לספק פרנסה טובה לשכנים פלסטינים.
יש כאן איחוד נדיר בין מעמדות הפועלים בפלסטין ובישראל, כן ירבו!
אין מה לעשות, נכון שהם עם נכבש אבל ברגע שאחד לא יערוב לשני ואף אחד לא יסכים לעבוד בהתנחלויות, רק אז הם יתחילו להשיג הישגים.
אבל כשברמאללה בחלק אחד של העיר יושבים העשירים בעלי האזרחויות הזרות ושותים קולה ב 15 ש"ח ובחלק השני יושבים "העם" ב"רמאללה קפה" ושותים קפה ב 2 ש"ח – אין סיכוי למאבק אמיתי מצידם. הם הפטיש שדופק את המסמר יותר עמוק פנימה.
ולא, אני לא מקבלת את זה שהם מסכנים ואין להם מה לאכול. אם היהודים עלו מאירופה ישבו בביצות ואכלו קש- זה בדיוק מה שהם צריכים לעשות. העולם אכזר ומלא רוע וכדי להלחם ברוע צריך לשאת לפעמים את הצלב, לא רק להתבכיין.
ומאידך, שהעשירים שם יבינו שיש להם אחריות לכיבוש באפרטהייד הפנימי שהם מתפעלים שם.