זה קרה בפאריס ובעריה הגדולות של צרפת בחודשים האחרונים. שביתות פרצו אחד אחר השנייה בשורה ארוכה של מסעדות, בתי מלון ובתי מלאכה. שביתה במסעדה? שביתה בבית מלון? הרי איזה כוח יש לעשרה, עשרים ואף שלושים עובדים כדי לנקוט בצעדים ארגוניים – לשבות? מי מגבה אותם? מי מוכן להעניק להם סיוע משפטי, או מזון להם ולבני משפחותיהם? מתברר שלכל השביתות שפרצו לאורכה ולרוחבה של צרפת יש מכנה משותף אחד: כל השובתים הם עובדים זרים בלתי חוקיים, כך הם מוגדרים בישראל. בצרפתית קוראים להם "מהגרי עבודה ללא ניירות". והניירות הם: אישור עבודה כחוק, הסכם עבודה כחוק, תשלום ביטוח לאומי כחוק ואישור שהייה כחוק. רוב-רובם של השובתים הם עובדים מאפריקה השחורה ומיעוטם עובדים שמוצאם בצפון אפריקה – בייחוד ממרוקו ומאלג’יריה.
בצרפת, כמו ברוב מדינות העולם הקפיטליסטי, העבודה השחורה היא "פריבילגיה" של מהגרים – שחורים בצרפת, מקסיקנים בארה"ב וטורקים בגרמניה. אבל בצרפת עובדי העבודה השחורה החליטו שנמאס להם מאיומי המשטרה לגרשם ומרמיסת זכויותיהם היומיומית והחליטו לשבות. בתחילת הדרך הייתה זו מסעדה בודדה, אם כי יקרה להחריד, ששבתה בפאריס. לאחר מכן, העובדים בעוד שתי מסעדות ברובע החליטו להצטרף לחבריהם וכך השביתה התרחבה כאש בשדה קוצים. שביתה במסעדות ובבתי מלון (חלקם "מלונות בוטיק") ערב חופשת הקיץ, ה"ואקאנס", זהו העיתוי המושלם כדי ללחוץ על המעסיקים, הרשויות והממשלה. הרי, מיליוני תיירים אמורים לפקוד הקיץ את צרפת ויש מי שצריך לשרת אותם, להאכיל אותם ואף לנקות אחריהם.
מהיכן מצאו השובתים את האומץ להפסיק את עבודתם. זו לא שביתה רגילה. כאן הסנקציה בגין שביתה יכולה להיות קשה הרבה יותר מאשר בכל שביתה אחרת: פיטורים וגירוש מן המדינה. יש בין השובתים המועסקים שמונה, עשר ואף עשרים שנה באותו מעמד – ללא מעמד חוקי. ואולי זו דווקא הסיבה לשביתה: השובתים הבינו שמדיניות הגירוש הנהוגה בצרפת כלפי מהגרי העבודה הבלתי-חוקיים אינה מיועדת להפסיק את התופעה. מדי שנה מגורשים מצרפת רבבות עובדים, כ-40 אלף. גם בישראל מגורשים מדי שנה אלפי עובדים "בלתי חוקיים" ועל פי מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת "מספר העובדים הזרים ללא היתר, גברים ונשים, שגורשו מישראל הגיע לכ-4,000 עובדים בהשוואה לשנת 2006 שבה נאמד מספר המגורשים בכ-3,500 עובדים". אבל גם כאן, וגם שם, מגרשים חלק מן העובדים – האחרים נותרים והם מועסקים, לשמחת מעסיקיהם, בתנאי ניצול מחפירים בצל הפחד מגירוש.
מהגרי העבודה "ללא ניירות" העיזו לשבות בצרפת בגלל שמאחוריהם עומדת הקונפדרציה הכללית של העובדים (CGT) שהחליטה לקדם גל השביתות ואף תומכת כספית בשובתים ובני משפחותיהם – שלעיתים קרובות מתגוררים מחוץ לגבולות המדינה. "מועצות הפועלים" של ה-CGT קבעו שבמקומות ובהם ריכוז גדול של עובדים "ללא ניירות" יש לקדם שביתות ומחאות – במטרה כפולה: הענקת מעמד של תושב קבע לעובדים וחתימה על הסכם עבודה, בדומה להסכם העבודה התקף בענף בו העובדים מועסקים. האם זה אפשרי אצלנו? מצד אחד, גם בישראל כמאה אלף מהגרים "ללא ניירות". אבל מצד שני, ישנה ההסתדרות שאינה עוסקת (פרט ליוצא דופן אחד – מרחב ההסתדרות בתל-אביב) בגורלם של אותם מהגרי עבודה. בצרפת, כמו בכל מקום בעולם, כול העובדים ללא הבדל מוצא, לאום או מעמד חוקי רשאים (והיינו מוסיפים: חייבים) להצטרף לאיגודים המקצועיים. כך האיגוד הצרפתי צירף לשורותיו, בעקבות הצלחת השביתה האחרונה, אלפי עובדים אפריקאים. בישראל, ההסתדרות אינה פותחת את שעריה בפניהם. עצוב הוא שההסתדרות גם לא פותחת את שעריה גם בפני עובדים אחרים הזקוקים עד מאוד להתארגנות המעמדית.
ההסתדרות כרגע רק פוגעת בעובדים. גם באופן ישיר, בהסכמים הגרועים שהיא חותמת ובדרכים שבהן היא מבטלת נסיונות התאגדות. אך גם באופן שבו היא ממלאת לכאורה את משבצת ה"איגוד" ולכן משמשת ככסת"ח למעסיקים.
צריך לפרק את ההסתדרות.
בישראל קיית בעיה נוספת והיא הדת של מהגרי העבודה. כאן בארץ חמדת אבות אם אתה לא יהודי אתה לא אדם. אם אתה יהודי, אפילו אם אתה מאפיונר אוליגרך או סתם רועה זונות – תתקבל בברכה ויוענק לך סל קליטה.
העובדים הזרים בישראל מופלים לרעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולאמיתו של דבר נגבים מהם דמי ביטוח לשווא, כלומר מבלי לתת להם תמורתם ביטוח סוציאלי. כך לדוגמא סעיף 40 לחוק הביטוח הלאומי קובע שליולדת שהיא עובדת זרה לא ישולם מענק אישפוז אלא אם כן עבדה במשך לפחות ששה חודשים "בתכוף לפני הלידה". משמע, אם העובדת נאלצת להפסיק לעבוד מחמת הריון מתקדם, נניח בחודש השמיני, היא תפסיד את זכותה למענק אישפוז ותצטרך לשאת בהוצאות אשפוז הלידה הגבוהות, כ-10,000 ש"ח, או ללדת בבית. והרי מדובר בעובדות סיעוד שבמסגרת תפקידן עליהן להרים ולסעוד קשישים וחולים השוקלים משקל אדם ושהם בדרך כלל חסרי ישע, ועבודה כזו כרוכה במאמץ עצום של שרירי הבטן ומסוכנת להריון. ובכן, "לפחות ששה חודשים בתכוף לפני הלידה", דייק המחוקק בדבריו ובכך למעשה יצר הסדר שלפיו העובדת משלמת את דמי ביטוח האמהות במלואם אך אינה נהנית מביטוח כלל.
עמי, אשה בחודש השמיני אמורה הייתה להגיע בחודש השני להריונה לעבוד. כפי שאמרת מדובר בעבודה פיסית קשה, המסוכנת ביחוד בחודשים הראשונים להריון. מדוע שאשה תבוא לעבוד במדינה זרה ביודעה שהיא בהריון?