אחד המשפטים החכמים ביותר ששמעתי בחיי נאמר על-ידי גנרל מצרי, ימים מעטים אחרי ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים.

היינו הישראלים הראשונים שבאו לקהיר, ואחת השאלות שהכי סיקרנו אותנו הייתה: איך הצלחתם להפתיע אותנו בפרוץ מלחמת יום-כיפור?

על כך ענה הגנרל: "במקום לקרוא את דו"חות המודיעין של צה"ל, הייתם צריכים לקרוא את שירי המשוררים שלנו."

הירהרתי במילים אלה ביום רביעי, בהלווייתו של מחמוד דרוויש.

במהלך ההלוויה ברמאללה נקרא דרוויש שוב ושוב "המשורר הלאומי הפלסטיני".

אבל הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה התגלמות הגורל הפלסטיני.

גורלו האישי חפף את גורל עמו. הוא נולד בכפר אל-בירווה בגליל, סמוך לכביש עכו-צפת. כבר לפני 900 שנה תיאר נוסע פרסי את הכפר הזה, שבו השתטח על "קברם של עשו ושמעון, עליהם השלום". ב-1931 , עשר שנים לפני שנולד מחמוד, מנה הכפר 996 נפשות, מהם 92 נוצרים והשאר מוסלמים.

ב-11 ביוני 1948 נכבש הכפר על-ידי הצבא העברי. 224 בתי הכפר נמחו אחרי המלחמה מעל פני האדמה, יחד עם 650 כפרים ערביים אחרים. רק שיחי צבר בודדים מעידים את מיקומם. ערב הכיבוש ברחה משפחת דרוויש, יחד עם מחמוד בן ה-7 ללבנון הסמוכה.

איכשהו הצליחה המשפחה להסתנן בחזרה לשטח ישראל. היא זכתה למעמד של "נפקדים נוכחים" – המצאה ישראלית מחוכמת. פירושה: הם חיים במדינה כחוק, אך אדמתם נלקחה מהם בתוקף הוראה שגזלה את אדמת כל הערבים שלא היו נוכחים בכפרם בשעה שנכבש. על אדמות הכפר אל-בירווה קמו הקיבוץ יסעור (של השומר הצעיר) והמושב אחיהוד.

אביו של מחמוד קבע את מגוריו בכפר הסמוך, ג’ודיידה, משם יכול היה להשקיף על אדמותיו האבודות. שם גדל מחמוד ושם גרה משפחתו עד היום.

ב-15 השנים הראשונות של מדינת ישראל היה מוטל על אזרחיה הערבים "ממשל צבאי" – משטר של דיכוי מאסיבי, ששלט בכל פרט של חייהם ופיקח על כל תנועה מתנועותיהם. בין השאר היה אסור על ערבי לצאת מכפרו בלי רישיון. מחמוד דרוויש הצעיר הפר איסור זה פעמים רבות, ובכל פעם שנתפס נכלא. כשהתחיל לכתוב שירים, נעצר בעוון הסתה ונכלא ב"מעצר מינהלי", כלומר ללא משפט.

באותם הימים כתב את אחד משיריו המפורסמים ביותר, "תעודת זהות", שיר הזעם של צעיר הגדל בתנאים משפילים כאלה. הוא פותח במילים הרועמות: "רשום: אני ערבי!"

באותם הימים פגשתי אותו לראשונה. הוא בא אלי בחברת משורר אחר, ראשד חוסיין, גם הוא צעיר ערבי כפרי בעל הכרה לאומית עמוקה. אני זוכר משפט שאמר: "הגרמנים הרגו ששה מיליון יהודים, וכעבור שש שנים עשיתם איתם שלום. אבל איתנו מסרבים היהודים לעשות שלום!"

מחמוד הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אז המפלגה היחידה במדינה שבה יכלו ערבים לאומיים לפעול. הוא ערך את עיתוניה. היא שלחה אותו למוסקבה ללמוד, אך גירשה אותו משורותיה כשהחליט שלא לחזור למדינה. הוא הצטרף לאש"ף והגיע למטהו של יאסר ערפאת בביירות.

שם פגשתי אותו שוב, באחד האירועים המרגשים ביותר בחיי, כאשר חציתי את הקווים ביולי 1982, בשיא המצור על ביירות, ונפגשתי עם ערפאת. המנהיג הפלסטיני עמד על כך שמחמוד דרוויש יהיה נוכח בפגישה הסמלית הזאת – פגישתו הראשונה של ערפאת עם ישראלי. הוא שיגר שליח להזמין את דרוויש.

תיאור המצור של ביירות הוא אחת היצירות הקלאסיות של דרוויש. באותם הימים הפך למשורר הלאומי. הוא ליווה את המאבק הפלסטיני. בכינוסי המועצה הלאומית הפלסטינית, הגוף שאיחד את כל חלקי עמו, הוא חישמל את הנוכחים בקריאת שיריו המלהיבים.

בכל אותן שנים היה דרוויש מקורב מאוד לערפאת. בעוד שערפאת היה המנהיג הפוליטי של התנועה הלאומית הפלסטינית, דרוויש היה מנהיגה הרוחני. היה זה דרוויש שניסח את מגילת-העצמאות הפלסטינית, שהתקבלה על-ידי המועצה הלאומית ב-1988 ביוזמת ערפאת. היא דומה מאוד למגילת העצמאות הישראלית, שאותה למד דרוויש בבית-הספר. הוא הבין היטב את המשמעות: באמצעות המסמך הזה קיבלה המועצה הלאומית למעשה את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, בחלק מאדמת המולדת, בהתאם לקו שהתווה ערפאת.

הברית בין השניים נסדקה כאשר נחתם הסכם-אוסלו. ערפאת ראה בו את "ההסכם הטוב ביותר במצב הרע ביותר." דרוויש חשב שערפאת ויתר לישראל יותר מדי. הלב הלאומי עמד מול המוח הלאומי. זהו ויכוח היסטורי שלא הסתיים גם היום, אחרי ששניהם הלכו לעולמם.

מאז חי דרוויש בפאריס, בעמאן וברמאללה – הפלסטיני הנודד, שתפס את מקומו של היהודי הנודד.

הוא לא רצה להיות "משורר לאומי". הוא בכלל לא רצה להיות משורר פוליטי, אלא משורר לירי, משורר האהבה. אך בכל פעם שפנה לדרך זו, באה היד הארוכה של הגורל הפלסטיני ומשכה אותו בחזרה.

אינני מוסמך לנתח את שיריו ולעמוד על גדולתו כמשורר. ידענים גדולים בשפה הערבית עדיין רבים ביניהם בלהט על משמעות שיריו, רבי הגוונים והרבדים, הדימויים והרמזים. הוא שלט בשפה הערבית הקלאסית, בשירה המערבית ובשירה הישראלית. הוא נחשב בעיני רבים לגדול המשוררים הערביים ואחד מגדולי המשוררים של ימינו.

בשירתו עשה מה שאיש לא הצליח לעשות בדרך אחרת: לאחד את כל חלקי העם הפלסטיני המפולג והשסוע – בגדה המערבית, ברצועת עזה, בישראל, במחנות הפליטים ובפזורה. הוא היה שייך לכולם. הפליטים יכלו להזדהות איתו מכיוון שהיה פליט, הפלסטינים אזרחי ישראל יכלו להזדהות איתו מפני שהיה אחד מהם, וכך גם תושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים.

כמה מאנשי הרשות הפלסטינית ניסו השבוע לנצל אותו למאבקם בחמאס. אינני חושב שהוא היה מסכים לכך – אף שהיה פלסטיני חילוני למהדרין, רחוק מעולמו הדתי-קנאי של חמאס, הוא הפליא לבטא את רגשותיהם של כולם. שיריו הרעידו גם את נימי נפשו של איש חמאס בעזה.

בעיני היה משורר הזעם, הגעגועים, התקווה והשלום. אלה היו מיתרי כינורו.

הזעם על אי-הצדק שנעשה לעם הפלסטיני ולכל אחד מבניו. הגעגועים ל"קפה של אמי", לעץ הזית של כפרו, לאדמה של אבות-אבותיו. התקווה שהסכסוך ההיסטורי יסתיים. התמיכה בשלום בין שני העמים, שיהיה מבוסס על צדק וכבוד הדדי. בסרטה של הבמאית הישראלית-צרפתית סימון ביטון תיאר את החמור כסמל העם הפלסטיני – בעל-חיים חכם, סבלני, השורד בכל מצב.

את טיב הסכסוך היטיב להבין יותר מאשר רוב הישראלים והפלסטינים. "סכסוך בין שני זיכרונות" הגדיר אותו. הזיכרון ההיסטורי של הפלסטינים מתנגש בזיכרון ההיסטורי של היהודים. שלום יכול לקום רק כאשר כל צד יבין את הזיכרונות של הצד השני – את המיתוסים שלו, את מאווייו הכמוסים, את שאיפותיו ופחדיו.

זוהי משמעות משפטו של אותו גנרל מצרי: השירה מבטאת את הרגשות העמוקים ביותר של עם, ורק הבנת הרגשות האלה מאפשרת להגיע לשלום של אמת. לשלום בין הפוליטיקאים אין משמעות רבה בלי השלום בין המשוררים והציבור שהם מבטאים. לכן נכשל אוסלו, ולכן אין ערך למשא-ומתן המדומה המתנהל כעת על "הסכם מדף". אין לו בסיס ברגשות שני העמים.

לפני שמונה שנים ניסה יוסי שריד, אז שר-החינוך, להכניס שני שירים של דרוויש לתוכנית-הלימודים הישראלית. קמה סערה, וראש-הממשלה אהוד ברק פסק ש"הציבור הישראלי אינו בשל לכך". למעשה אמר: הציבור הישראלי אינו בשל לשלום.

אולי זה נכון. שלום אמיתי, שלום בין העמים, שלום בין הילדים שנולדו השבוע, ביום ההלוויה, ברמאללה ובתל-אביב, יהביה אפשרי רק כאשר תלמידים ערביים ילמדו את "גיא ההריגה" של ביאליק על פוגרום קישינב, וכאשר תלמידים ישראליים ילמדו את שירי דרוויש על הנכבה. כן, גם את שיר-הזעם שבו קרא לנו "לכו מכאן, וקחו את מתיכם אתכם!"

בלי להבין ולהתמודד באומץ עם רגשות הזעם הלוהט על הנכבה לא נבין את שורשי הסכסוך ולא נפתור אותו. וכפי שאמר אדוארד סעיד, איש-רוח פלסטיני גדול אחר: בלי להבין את השפעת השואה על הנשמה הישראלית, לא ישכילו הפלסטינים להתמודד עם המאווים של הישראלים.

המשוררים הם המובילים במאבק בין הזיכרונות, בין המיתוסים, בין הטראומות. נהיה זקוקים להם בדרך ליצירת השלום בין שני העמים, בין שתי המדינות, לבניית עתיד משותף.

לא הייתי נוכח בטקס הממלכתי המאורגן לפרטי-פרטים של הרשות הפלסטינית במוקטעה. הייתי נוכח, כעבור שעתיים, בהטמנת הגופה על גבעה נישאה, המשקיפה על כל הסביבה, ליד היכל-התרבות של רמאללה, שייקרא מעתה על שמו. שם נורו יריות-הכבוד לזכרו.

התרשמתי עמוקות מן הקהל הגדול, שהצטופף מסביב לקבר המכוסה בזרים, והקשיב לקולו הייחודי של מחמוד קורא את שיריו. הקול המוקלט הועבר ברמקול. הנוכחים, בני העילית ובני עמך, התייחדו עם האיש בדממה, באופן פרטי מאוד. למרות הצפיפות, הם פינו דרך לנו, הישראלים שבאו לכבד את זכרו.

נפרדנו מפלסטיני גדול, ממשורר גדול, מאדם גדול.

Share on Facebook